את תלכי בשדה הספרות

בזמן האחרון זוכים קוראי העברית להיחשף לשורה של ספרי לאה גולדברג, שאינם שייכים בהכרח לתחום שירתה: היומנים שלה, המכתבים שכתבה, מהדורות חדשות לרומנים שלה. כעת בא הקובץ "כל הסיפורים", ומאגד בתוכו את הסיפורים הקצרים שכתבה בין השנים 1928-1949 - שנות יצירתה המוקדמת.

הקריאה בקובץ הזה מגלה לאה גולדברג שהיא לא רק משוררת גדולה, אלא גם סופרת טובה. נכון, יש בו עירוב של סיפורים ברמה לא אחידה ומתקופות חיים שונות - הוא חובק סיפורי בוסר לצד פנינים ספרותיות של ממש, אבל הוא משמעותי בעיקר משום שהוא חושף טפח נוסף בחייה וביצירתה של אחת היוצרות החשובות בשפה העברית.

היות שסיפורי הקובץ מסודרים לפי סדר פרסומם הכרונולוגי, אפשר לעקוב אחרי ההתפתחות בכתיבה של גולדברג, ולזהות את תהליך הבשלתה. הקוראים יכולים לעבור יחד איתה מן הבוסריות של גיל 17 אל הבשלות והעומק של סיפוריה המאוחרים יותר, ובדרך לראות את עולמה של המשוררת והסופרת הצעירה נפרש לפניהם, שכן סיפורי הקובץ מרמזים על מה שיעסיק את גולדברג מאוחר יותר, לאורך שנים של יצירה.

תיקון לדמות מיוסרת

ב"כל הסיפורים" (בעריכת חמוטל בר-יוסף וגדעון טיקוצקי, שאף כתב אחרית דבר מעניינת) יש משום תיקון לדמותה המיוסרת של גולדברג. יומניה של המשוררת, שפורסמו ב-2005, ציירו אותה כאדם מלנכולי למדי. הספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923-1935", שראה אור באחרונה, תיקן מעט את הרושם הדכאוני, והציג את גולדברג הצעירה העליזה והתוססת, שעתידה וכשרונה לפניה. הקובץ הנוכחי, לעומת זאת, משלח אל הקוראים דמות מורכבת, שיודעת להביט אל העולם במבט רומנטי ומפוכח כאחד.

גולדברג נולדה ב-1911 בקניגסברג שבמזרח פרוסיה (אז גרמניה, היום רוסיה), והלכה לעולמה בישראל ב-1970. בגיל תשע החלה ללמוד בגימנסיון העברי בליטא, שם תירגלה את העברית, וכשבגרה, בחרה בה לשפת הכתיבה שלה.

עיקר יצירתה היה אמנם השירה, אבל היא כתבה לא מעט ספרים בסוגות אחרות. ב-1937 פירסמה את רומן המכתבים "מכתבים מנסיעה מדומה", ב-1946 פירסמה את הרומן האוטוביוגרפי "והוא האור" על מחלת הנפש של אביה, וב-1952 את "פגישה עם משורר", המבוסס על זכרונותיה עם המשורר אברהם בן-יצחק. וכמובן, גולדברג כתבה גם ספרי עיון, מחזות, ספרי ילדים, ותירגמה מספרות העולם.

הסיפור הראשון בקובץ החדש, "הנערה בת השלוש עשרה", ושני הבאים אחריו, עוסקים באהבה ראשונה וביחסי הורים וילדים. יש בסיפוריה המוקדמים מן טון ילדותי, אבל כאמור הם מבשרים על מה שיבוא אחר כך בשירתה: אותה חוויה של עצמה כילדה בודדה, כנערה בודדה וכאישה בודדה. לא פעם שבה ומשתקפת בסיפורים האלה דמותה המוכרת כל-כך, כפי שתיארה זאת המשוררת בעצמה: אישה לא יפה בעיני עצמה, לא נאהבת, נכזבת תמיד, טבעות עשן הסיגריה שלה מיתמרות מול אור המנורה הצהוב בחדר הריק, בשעת כתיבה.

"מדוע יודע כל אחד כל-כך יפה את נשמת עצמו?" היא כותבת כבר בגיל 18, "מדוע זרים לנו כל מחשבותיהם ומאווייהם של האחרים, אפילו של אנשים קרובים ואהובים?".

אחר-כך מופיעות בספר אגדות שכתבה גולדברג, ויש בהן מן האווירה הקסומה האופפת כמה מסיפורי הילדים שלה, עם יסודות פנטסטיים ומוטיבים של סיפורי עם רוסיים: "סתיו" מספר על אישה זקנה ומבודדת שמחפשת את האחד והיחיד שלה; "גן השושנים" מספר על עיר אפורה שבה חיה נסיכה המגדלת בארמון שלה שושנים נפלאות. ההמון סוגד לה תחילה אבל אחר כך חומד את שושניה וחומס אותן (האם זו מטפורה למצבו של המשורר בעולם?); והאגדה הקפקאית-משהו "הקמצן" מספרת על אדם שהאלים העניקו לו אוצר - היכולת לשיר שיר. בכל פעם שהוא פוגש את היופי הוא רוצה לשיר, אבל חושש לבזבז את האוצר, וכך מת בלי לנצל את המתנה שניתנה לו.

הבנה של הנפש הגברית

הסיפורים הבאים בקובץ נכתבו כבר בזמן ובמקום אחר - בשנות ה-30 המוקדמות, שבהן למדה גולדברג באוניברסיטאות בברלין ובבון שבגרמניה. אלה סיפורים ריאליסטיים, שנוגעים בחוויית הזר והתלוש בעיר זרה. יש בהם התייחסות להיסטוריה המתהווה - אירופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, המשבר שבה מצויה גרמניה, רגע לפני עליית הנאציזם, שנאת הזרים. בהמשך מתייחסים כמה מהסיפורים גם לחיים בארץ ישראל. ועדיין, מה שעומד במרכז כל סיפוריה, הוא האדם ומה שמתחולל בלבו.

יש בספר כמה סיפורים שלמים ויפים. למשל "אושר", שבו גולדברג מיטיבה כל-כך להבין את הנפש הגברית. במרכז הסיפור רופא שרגלו נקטעה, ולמרות זאת הוא מאושר. הוא חש שלנשים בחייו - אמו, אהובתו, בתו המאומצת, אין כל גישה אל עולמו הפנימי, ולעולם לא יוכלו להבין אותו. הוא מספר לבתו סיפור אלטרנטיווי על בריאת העולם, על האדם הראשון שחש פחד וכאב, וגם שמחה והתעלות. "ומה עם חווה", שואלת אותו הילדה, "היכן היא?" "חווה לא היתה ולא נבראה. רק משל הייתה". כאילו מוטב לו לגבר בלעדי האישה. הרעיון הזה מופיע אחר כך גם ב"מעשה בבורגני זעיר".

ב"ביוגרפיה אלמונית" עוברת גולדברג על מאורעות המאה ה-20 דרך גיבור שהוא מן סופר-פעיל פוליטי-הוגה דעות-הוזה, שלא מוצא את מקומו בעולם המשתנה; ב"אפרסק" היא נוגעת שוב באהבת נעורים נכזבת וביכולת המוגבלת של בני אדם להבין איש את רעהו; ב"אהבת היתור" היא נוגעת בתשוקה ובאובדן התמימות; וב"הסנדלר" מ-1949 היא בוראת דמות מופלאה של סנדלר, איש מלאכה כמעט מואר.

גולדברג היא סופרת טובה לא רק משום שהיא יודעת לתאר מצבים אנושיים, אלא בעיקר משום שהיא מסוגלת להיכנס לתודעות שונות מזו שלה. באותה אמינות היא יכולה לתאר את הלכי הנפש של ילדה בת 12, גבר גרמני בגיל העמידה, נער מתבגר, סטודנט הודי בארץ זרה או משורר זקן ועזוב שהיגר לישראל.

שרה פרוזה

עם זאת, אין ספק שגולדברג היא קודם כל משוררת. זה ניכר היטב בפרוזה שלה. שירה היא הרי רק לא טכניקת כתיבה, אלא דרך הסתכלות על העולם. ואכן, לא פעם נדמים משפטי הפרוזה שלה לשורות של שיר: דמעות הסתיו נספגות במעיל, החורף מרקד בין האילנות, יופיו של העיצבון נוגע בלב ההומה, המפרכס בכאבו.

הנה כך היא מתארת בסיפור "ביקור של חובה" את המפגש שלה עם גבר אהוב שנעלם מחייה, ואותו חשבה למת במשך שנים רבות: "ולא היינו אלא פולטים במקוטעין אותן מלים שנאמרות רק בשעות-רצון-של-שניים. מלים היפות ככוכבים וכאותם הכוכבים שהם כבים בהאיר אור היום האכזר עם הגיונו הלבן".

בסיפורה (שמתפרסם בספר לראשונה) "ואלה ימות סטפן גרט", היא מתארת את חייו של משורר תלוש, והפיסקה הראשונה של הסיפור נשמעת כמו בית של שיר, קצוב ושקול, במשקל אנאפסטי: "להקיץ אל היום המלא והחם. לאחר את צינת השחרית, את מגע רוחותיה. מדרגות רחבות ולבנות אל שדרה צעירה שבגן, השיבה בבדי הברושים היא שיבת נעורים".

"כל הסיפורים" מאפשר לאוהביה של גולדברג מגע נוסף עם המשוררת האהובה, עם העברית שלה, עם עולמה. גולדברג של הקובץ הזה מצטיירת כדמות שיש בה אמנם יסודות של יגון ובדידות, אבל יש בה גם הכרה בטובו של העולם, הכרה כי פשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע, הכרה ביכולתו של הלב לאהוב ולשמוח, וביכולתו של המשורר לשיר את שיריו. *