שומר הזיכרון

הוא רקדן, צלם, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, ומהשבוע גם אמן מציג בגלריה. יחזקאל לזרוב, הכין לתערוכת "טריטוריות" בגלריית טבי-דרזדנר בת"א, את "לשביה", יצירת וידיאו-ארט, שמשקפת את יום הזיכרון שלו, את הצבא ואת פרצופה של המדינה, במניפסט סמי-פוליטי. "הפוליטיקה בסרט היא כלי שמשרת אותי כדי להעביר רגשות", הוא מסביר.

"אני במכוון לא נוקט עמדה פוליטית אלא מעביר את המצב הנפשי שעובר על הילד, גבי, בסרט על-ידי סיטואציה טקסית לאומית. המלחמות שלו בבית מקבילות למלחמות שבהן הוא נאלץ להיזכר ביום הזיכרון, מבלי שיהיה לו זיכרון ממשי. בעצם ישנה כאן סיטואציה של ילדים שמתעסקים בפעילות טקסית של מבוגרים, אל מול מבוגרים במקרה הזה חיילים במשחק ילדים. זאת לא פוליטיקה בעיניי, גם אם יש בתוכה את כל הדימויים והסימנים".

הסרט נפתח כשגבי ועינת - שני ילדים שעומדים בחצר בית הספר מול דגל ישראל, ממתינים לצפירת יום הזיכרון. הוא עובר לכפר ערבי, שם משחקת חוליית חיילים ישראלים עם פלסטיני, שמנסה לנהל את המשחק תוך כדי ניהול הפחד שלו עצמו מפני החיילים שמתקרבים אליו. שמונה וחצי דקות של שני ילדים, עשרה חיילים ופלסטיני אחד. שמונה וחצי דקות של וידיאו, שבו מוטחים בפני הצופה סמלי הזהות הישראלית בדוגמת צפירת יום הזיכרון, דגל ישראל והקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

לזרוב עצמו מודה שאת הסרט שלו קשה לאנשים להגדיר: "קשה להם להבין באיזה ז'אנר מדובר. אני מציג סרט בחלל, בחדר, שקוראים לו 'לשביה' - לוחמה בשטח בנוי. זה בעצם כפר ערבי שחיילים מתאמנים בו כדי להכיר את דרך הלוחמה בכפרים ערבים".

*איך נולד הפרויקט?

"מתוך ההכרח להתעסק בנושאים של צבא, זיכרון, ממסד וחינוך בעיקר כמישהו שחי בחברה ישראלית, ושהוא בין השאר תוצר של מערכת החינוך שלתוכה חודרים בכפייה נושאים כאלה. כפליט של המערכות הללו וכקורבן שלהן הרגשתי הכרח לחרוג מהאסקפיזם שבחרתי בו עד עתה, ודווקא לחטט באותם פצעים שמערכת החינוך שבה ופותחת לנגד עיניהם של ילדים ישראלים גם היום. אני מעוניין לבחון את האופן שבו אלימות, מיליטריזם וזיכרון חודרים לחצר בית הספר ומתערבבים עם משחקי הילדות, כך שבמבט לאחור קשה להפריד בין השניים".

מגלים עולם

לזרוב, 35, מוכר לקהל הישראלי כפרפורמר, רקדן ושחקן. לפני 15 שנה היה רקדן בלהקת בת-שבע, ומאוחר יותר שחקן קולנוע וטלוויזיה. בין השאר השתתף בסרטים "שלוש אמהות" של דינה צבי-ריקליס, "אהבה אסורה" לצד איילת זורר ומשה איבגי, "החוב" לצד נטע גרטי ואיתי טיראן ו"וואלס עם באשיר" של ארי פולמן.

הוא השתתף גם בסדרות "שמש", "אמאל'ה" ו"פלורנטין". במקביל עבד בתיאטרון: חמש שנים ב"גשר" שם שיחק ב"כפר", "העבד", "אופרה בגרוש" וכבר קרוב לארבע שנים הוא חלק בלתי נפרד מתיאטרון הקאמרי. כרגע הוא משחק בהצגת ה-300 של "היה או לא היה", שמגוללת את סיפור אהבתם של אלכסנדר פן וחנה רובינא. לזרוב הוא פן.

למרות שהוא מופיע על במות ישראל ובפריים-טיים בטלוויזיה, מעטים מכירים את הצד האמנותי שלו. כבר 15 שנה הוא מצלם סטילס ומציג בתערוכות, בין השאר בניו יורק (MAKOR), ב"בית האמנים" בירושלים וב"גלריית הקיבוץ" בת"א. את הווידיאו-ארט הנוכחי שלו הוא מציג, כאמור, בגלריה התל-אביבית -"טבי-דרזדנר".

תמר דרזדנר, בעלת הגלריה, ראתה וידיאו-ארט של לזרוב בתערוכה אחרת שבה השתתף והזמינה אותו לעבוד איתה על התערוכה הנוכחית - "טריטוריות". דרזדנר: "זו תערוכה שנמצאת לי בראש ובלב כבר 12 שנים עוד לפני שחלמתי שתהיה לי גלריה. בהרבה מהעבודות של ורמיר הופיעו מפות וגילו את העולם החדש. חשבתי על זה שמעניין אותי עיסוק של אמנות עכשווית של מפות אבל לא רציתי לקחת את זה לצד הליטרלי אלא לפתוח את העיסוק למיפוי, גבולות, טריטוריות נפשיות ופיזיות ומשפחתיות. אז זה התקדם קדימה. זה רעיון שהתגלגל ועבר מטמורפוזות".

הכמיהה לדיוק

הרקע להיכרות בין האמן לאוצרת, מתבסס על עבודה אחרת של לזרוב, בפירוש קלילה יותר מהנוכחית: "תמר ראתה את העבודה שלי בתערוכה שהנושא שלה היה 'עור'. הצגתי שם וידיאו-ארט. צילמתי את עצמי מלמעלה והקטנתי את זה לדמות קטנה, נקודה אדומה שעומדת על תקליט ויניל מסתובב.

ברקע נשמע טקסט שקראה בחורה וסיפרה איך היא מגיעה כל יום לים, בלוח זמנים מדויק, שוכבת על הגב בשעה 14:00, מסתובבת על הבטן בשעה 16:00 ונשרפת עבור החבר שלה, כי הוא אוהב אותה שרופה. אחר כך בלילה הוא מורח עליה אלוורה. אנשים מאוד התחברו לזה, מסיבה מסוימת וככה התגלגלתי לעבודה הנוכחית".

*מה אתה מתכנן עכשיו?

"יש פרויקט בחיתולים אבל לא בא לי שיעשו לי עין רעה. היום יותר מתמיד מעניין אותי להמשיך ליצור ולגעת יותר ויותר בתחומים שעוד לא התנסיתי בהם עדיין. גם כל מה שקשור ליזמות ואוצרות פרויקטים אמנותיים מעניין אותי כי גם שם גיליתי שיש לי כוח לא קטן ועניין די גדול. דווקא ריבוי עיסוקיי מכוון אותי הן כאדם והן כיוצר - לדיוק. אצלי זה עובד ככה: ככל שאני מפזר את האהבה שלי, ככה היא מזדככת לאלה שבאמת מגיע להם". *