"אני כותב מתוך המנגינה הפנימית"

מי שעמד על דעתו בתקופת מלחמת יום הכיפורים, נושא בליבו את הפצע שנפער בהפתעה הנוראה ששינתה את פני הארץ הזאת לנצח. רבים מאלו קראו את "תיאום כוונות", שבאופן מוזר, למרות תיאורי הקרבות הקשים, הביא איתו איזו נחמה לנפשם, ולכן אין ספק שלא יהיו מופתעים לשמוע שהסופר חיים סבתו, יקבל, בקרוב, את אחד הפרסים הספרותיים החשובים ביותר.

הערב, באוניברסיטת בר-אילן, בפתיחת הכנס הבין-אוניברסיטאי הכ"ג לחקר הספרות העברית והיהודית, יוענק לו פרס נוימן היוקרתי לספרות עברית לשנת תשס"ט.

שלא כמו פרס ספיר, של מועצת הפיס (הפרס בעל הערך הכספי הגבוה ביותר), המעורר כל שנה מחלוקת לגבי חשיבותו, שופטיו, ובחירותיו, מדובר כאן בפרס שהוענק לראשונה לש"י עגנון, ומאז קיבלו אותו גדולי הסופרים העבריים: אורי צבי גרינברג, לאה גולדברג, גרשון שופמן, חיים הזז, דב סדן, ש. שלום, משה שמיר, אמיר גלבוע ועוד.

השנה, חברי הוועדה (פרופ' אפרים חזן, פרופ' אבידב ליפסקר, פרופ' שמואל רפאל, פרופ' מירי קובובי, ואחרים) בחרו להעניק אותו לסבתו על ספריו "אמת מארץ תצמח" (1997), "תיאום כוונות" (זוכה פרס ספיר 2000, ויצחק שדה 2002), "כעפעפי שחר" (2005), ו"בואי הרוח" (2007).

"עוד מעוז חילוני מתמוטט"

כמו פרס נוימן שעיקרו תוכן, והוא מרוחק מאור הזרקורים, ככה גם הזוכה השנה, שלא משתייך לקליקות ספרותיות, לא מתראיין לכתבות ולא מנהל ויכוחים ספרותיים סנסציונים על דפי העיתונים. הוא מרוחק (פיזית ונפשית) מהמרכז ומהשיח התרבותי.

לפני הכל סבתו הוא רב, ממייסדי ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, שם הוא מכהן כר"מ (בארמית "ריש מתיבתא" והכוונה לרב המלמד תלמוד בישיבה. א.ס.). וככה באופן טבעי כתיבתו לאורך השנים היא בעיקרה תורנית, ורוב כתביו החילוניים נשארו במגירה. אבל אז, אחד מתלמידיו העביר ל"ידיעות ספרים" קובץ סיפורים ששכב שם, עד שיהודה מלצר (עורך ומו"ל "עליית הגג") לקח אותו לידיו, ולאחר קריאת השורות הראשונות התרשם עמוקות, וציין בשולי כתב היד "יופי, יש לי עסק עם סופר".

זה מה שהוביל להוצאת "אמת מארץ תצמח", ובעקבותיה לכתבה מתפעלת של ירון לונדון שהגדיר: "עוד מעוז חילוני מתמוטט", והוסיף: "עכשיו צומח דבר ודומני שלא במקרה הוא צומח. בעקבותיו יבואו אחרים ויתחרו בסיפורת העכשווית. הבהולה, עניית הלשון, הנוירוטית".

אבל הפריצה הגדולה לתודעה הציבורית היתה כאמור ב-1999, עת התפרסם "תיאום כוונות" (זיכרונותיו כטנקיסט מהתופת של יום הכיפורים). מפתיע ומרגש היה לעקוב אחרי ההתקבלות הנלהבת של הספר שכתוב בלשון כמעט עגנונית, ושבין תיאורי אש וקרבות משובצים קטעי הגות, פיוטים, ומשניות.

בשיחה עמו, מתאר סבתו את שני מסלולי הכתיבה שלו (התורנית והספרותית) ונותן בהם סימנים: "אלו שתי כתיבות שונות לחלוטין. אני מדמה אותן לבאר ולמעיין", והוא מפרט, "הכתיבה הראשונה והמרכזית (התורנית. א.ס.) משולה למי ששואב מים מתוך באר. הוא אוסף חומר, מנתח, מסכם ומרכז אותו. הכתיבה הספרותית שלי באה ממקום אחר לגמרי. כשאני מרגיש שההשראה כופה עצמה עליי, כשאני ממש מוכרח לכתוב את הסיפור, שנובע מתוכי באיזה שצף. אני לא מתכנן את הסיפורים. הם מושכים אותי ואני מתחיל ללכת".

*ואיך אתה מזהה שזהו. שההשראה הגיעה?

"כשאני כותב מתוך השראה יש שמחה עצומה שאני לא מרגיש כמוה בשום מקום אחר. פתאום רגש שנשאתי עמי 25 שנה, ממלחמת יום הכיפורים, הופך למשפט".

לאורך ההיסטוריה של היצירה האנושית, נשמעות טענות של אמנים על הקושי בהתקבלות באם אינך חלק מאיזו קליקה. סבתו, שבאמת מרוחק מכל זרם או קבוצה יוצרת, לא ממש מבין את שאלת השייכות, וכשאני דוחקת בו הוא אומר: "אני לא רוצה שזה ישמע כיוהרה חלילה, אבל זה לא מטריד אותי בכלל. כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי שיקראו. לא ידעתי שהסיפורים יפורסמו. גם שיטת הכתיבה היא כזאת שאני לא יכול להתחשב בקורא.

"אני כותב מבפנים, מהמנגינה הפנימית. לא ארמה אותך - כל מחמאה נעימה לאדם, וכל ביקורת לא נעימה לו. אני שמח שאנשים אוהבים את הספר, אבל בעיקר שמח על עצם היצירה".

*לא הפתיע אותך שהספרים שלך התקבלו ככה?

"כבר אמרו חכמים, שדברים שיוצאים מהלב נכנסים ללב. אם אדם מרגיש רגש אמיתי גם אם זה לא הרגש שלו, הוא מרגיש את האמת שבו. יש אנשים שהשפה זרה להם, אבל עובדה היא שמאות אלפי אנשים קראו את הספרים האלו בארץ ובעולם. הם תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לרוסית... אנשים שההוויה שלהם רחוקה מאוד מההוויה שבסיפור.

"כששייקספיר מתאר את המלכות שלו ואת ההווי שלו ואת ההומור שלו, זה מרוחק מעולמנו מרחק אדיר, ובכל זאת המרחק התרבותי לא בהכרח פוגם בהנאה. להיפך, לפעמים דווקא הכניסה לעולם תרבותי אחר - חדש, מקורי, היא המעניינת.

"ויש גם דבר הפוך. קוראים אותי בישיבות, בבית המדרש. מזה התלהבתי. מההתקבלות היפה של הספרים, שאנשים שמחו לקראתם. גם אלו שיש משבר ביניהם לבין עולם הספרות בעקבות ספרות ההשכלה (שמרדה במסורת - א.ס)".

*מה לגבי החשיפה האישית שבכתיבה? בכל זאת יש לך תפקיד חינוכי ציבורי.

"אני כותב כמו שאני חי, כמו שאני מתפלל, כמו שאני מלמד. התלמידים מכירים אותי באותו האופן. אני לא חי בשני עולמות".

שפת המכמנים

פרס נוימן הוא הפרס החמישי המוענק לסבתו אחרי ספיר (2000), יצחק שדה (2002), הציונות הדתית (2008) וראש הממשלה (2009). לשאלה המתבקשת הוא עונה בחצי פה: "באחד הספרים שלי כתבתי שכשנותנים לאדם כבוד מעבר למה שמגיע לו, שלא ימחה אלא ישתוק ויקבל. ואחר כך כשירגיש שמביישים אותו יותר ממה שמגיע לו - ישתמש בעודף, וזה יאזן לו. אז לי יש יותר מדי עודף, אבל אני מאזן.

"אני שמח על הפרס בעיקר בגלל ההכרה האקדמית, ובכלל ההכרה בשימוש שלי בלשון העברית, שהיא לשון הדורות ויש בה מכמנים. קיבלתי על עצמי להעלות דימויים, משפטים, שימושים, מתוך לשון הדורות, לשון הרמב"ם, והרמח"ל. אני לא חושב שאני סופר כל כך גדול, אבל חושב שמילאתי תפקיד מסויים בתרבות העברית בתקופה הזאת".

*אתה ידוע כסרבן ראיונות. למה?

"האמת שזה לא כל-כך נוח לי. בעולם הפרסום אומרים עשית ולא פרסמת - לא עשית. פרסמת ולא עשית - עשית. בעולם התורה זה בדיוק להיפך. הגדול הוא הנסתר. מספרים על אמו הזקנה של הרב חרל"פ, שכשבאו להגיד לה שהתמנה להיות הרב של שערי צדק, התחילה לבכות. שאלו - למה את בוכה? וענתה - רציתי שהבן הזה יהיה נסתר. שלא ידעו עליו. אז יש משהו בפרסום שהוא מקלקל. אני משתדל לא להתקלקל, מתפלל שלא יפגע בי הכבוד. כשהאדם מתגאה כל היצירה שלו נפגמת. כל האישיות שלו נפגמת. הכבוד מזיק לאדם". *