רוחות המהפכה

הפסקול של המהפכה

כשהאינפלציה ממריאה ל-30% והאבטלה בסדר גודל דומה, מה הפלא שראפ והיפ-הופ, על מסריהם החתרניים, הזעם הפעיל והמיניות המפעפעת, התנחלו בלבבות של האיראנים

המרד התחיל מזמן. המוזיקה, מאז ומעולם, היתה הדלק בגלגלי המהפכה. כל מהפכה. כי המוזיקה היא תעודת הזהות הקיומית שלך. היא אתה, זו את. אם שמעת דילן בסיקסטיז בארה"ב, הפגנת נגד מלחמת וייטנאם. אם התמכרת לרוק כבד באייטיז בברית-המועצות, תמכת אחר-כך בבוריס ילצין. אבל המהפכה הירוקה, כבר למדנו, היא משהו שונה לגמרי, מפתיע ומסעיר. היא שופעת ומסקרנת בדיוק כמו סצנת האנדרגראונד שם, בבירת איראן הקרועה ושותתת הדם.

טכנו פראי בלב טהראן

רק בחודש שעבר, בפסטיבל קאן, אפשר היה להיחשף לצדדיה השונים, גם המשעשעים, של אותה סצנה, בסרטו החדש של הבמאי הכורדי בהאמן גובאדי, "איש לא יודע על החתולים הפרסיים" (בתרגום חופשי). שלל סגנונות, ובהם אינדי-רוק, מטאל, פיוז'ן-ג'ז ואף היפ-הופ, מרכיבים את פסקול הסרט המלווה צמד מוזיקאים מקומיים במסע פתלתל והזוי, שאחד משיאיו הוא מסיבת טכנו פראית בהשתתפות עשרות צעירים הלומי אלכוהול בלב טהראן. החלום של השניים, אגב, הוא לאסוף כסף לכרטיסי טיסה ולהצליח באירופה. מזכיר לכם משהו, לא?

כשהאינפלציה ממריאה ל-30% והאבטלה בסדר גודל דומה, מה הפלא שראפ והיפ-הופ, על מסריהם החתרניים, הזעם הפעיל והמיניות המפעפעת, התנחלו היטב בלבבותיהם של האיראנים. המשטר החשוך זיהה את הפוטנציאל ההרסני וכבר ב-2007 קבע משרד התרבות וההכוונה האסלאמית ש"המילים המגונות המושמעות על-ידי הזמרים אינן חוקיות", ואיים בסגירת אולפנים ובטיפול משטרתי באמנים שיעזו להתחכם.

הסיסמאות הנבובות על "תכנים משחיתים" לא ממש עזרו, כידוע. להיפך. באמצעות צלחות הלוויינים, דרך הסקייפ, וכמובן בפייסבוק, נמשך הקשר עם בני משפחה שעקרו למערב ומדווחים, בין השאר, על הופעותיהם של אמנים איראנים גולים, ובאתרים השונים, כמו גם בשוק השחור, מאתרים המהפכנים הצעירים ומורידים מוזיקה חדשנית, חסרת גבולות, שמדברת אל ליבם.

כוכב האינדי-רוק קינג רא'אם, יליד העיר בושהאר ובוגר סצנת האנדרגראונד של טהראן, הוא אחד מאותם מוזיקאים שפועלים כעת בארה"ב. תעזבו לרגע בצד כל מה שחשבתם על "אמן גולה". כתבת אתר האינטרנט "גלובאל פוסט", שפרסמה ראיון וידיאו נרחב עם קינג רא'אם בסוף השבוע האחרון, מתעדת אליל רוק בנסיקה, שזוכה להערכה רבה בסצנת הגראנג' האמריקנית ושלהקתו היפרנובה כבר חיממה את הסיסטרס אוף מרסי.

קולות אלנטרנטיביים. היפרנובה

החדות שלו היא גם פוליטית. בניגוד לאמנים ישראלים, אין לקינג רא'אם שום פחד כשהוא תוקף במלים חריפות את שלטון המולות, ובמיוחד את הנשיא אחמדינג'אד, שאותו הוא משווה לסטאלין, להיטלר ולפרנקו. החברים שנשארו מאחור יהנהנו, מן הסתם, בהסכמה וימשיכו להתמכר באדיקות ללהיטיו.

פריצת דיסקו

אבל אולי, רק אולי, סטירת הלחי המצלצלת מכולן לשלטון הפחד והאימה מגיעה דווקא מהרגליים. אותן רגליים שזזות ונעות ומתקרבות, למרות כל הפחד, בשמחה ובתסיסה, במסיבות הדיסקו הפרסי. לפני שנתיים היה הדיסקו הפרסי טרנד לוהט בדאנס-בארים בישראל. החושניות, הלהט והתשוקה הגלומים באותה מוזיקת חתונות משמחת, מעורבת בביטים דורסניים של האוס, שימשו אף הם, אם תרצו, כמעין התרסה כנגד האיפוק, הסירוס, החמיצות, הדיכוי והמוזיקה הדתית שמעודד השלטון המרכזי.

קאמרן, אומיד, מועין ועוד כוכבים איראנים בינלאומיים מלהטטים בארבעת ערוצי המוזיקה הפרסית בלוויין. לקהל שלהם אין גיל (המשתתפים במסיבות יכולים להיות גם בני 60), אבל נפשו משוחררת ורוצה לעוף.

בפעם הבאה שתשמעו על צעירים שנאבקים באומץ לב, חשופים ללא נשק מול מלתעותיה של משטרה רצחנית, תזכרו שהם אוהבים ומתרגשים וזקוקים למוזיקה בדיוק כמונו. האקלקטיות, היצירתיות, הגיוון של המוזיקה שזורמת בפרברי טהראן, מאחורי הדלתות, בתוך האוזניות ובאייפודים האישיים, משקפים לנו עיר דומה - מיוזעת, חסרת פחד, בקצה השני של המזרח התיכון. קוראים לה תל-אביב. *

קולנוע / בועז כהן

תמונות של תקווה

בקולנוע האיראני מושם דגש רב על השאיפה להשכלה, להתפתחות, ליציאה ממציאות יומיומית קשה באמצעות קריאה וכתיבה. אותם דברים שההמונים ברחובות איראן כיום דורשים לקבל

פעמים רבות האמנות מקדימה את המציאות. הקולנוע, במקרים רבים בהיסטוריה, הכשיר את הקרקע לשינוי. בהיותו אמנות פופולרית מאוד, הקולנוע ביטא תחושות ורעיונות שרק שנים אחר-כך הופנמו על-ידי מנהיגים והוגשמו בשטח.

ייתכן וגם הקולנוע האיראני מתפקד כסוכן רעיונות שכזה. הקולנוע הזה מלא בעדינות, ברוך ובאהבה ומתקיים בניגוד מוחלט לפוליטיקה האיראנית הרוויה בשנאת נשים, שנאה למערב, לזרים וליהודים ובניגוד גמור לשמרנות הממאירה של המנהיגות הדתית של איראן.

בסרטים של מג'די, מחמלבאף או עבאס - מתיקות, יופי ופיוט משמשים בערבוביה. זו רומנטיקה שלא קיימת בעולם המערבי. אהבה עצומה, מעודנת, צבעונית, גועשת. פיוט ששורה על הכל. זה הקולנוע האיראני, שמתקיים ונוצר תחת שלטון אימים של אייטולות פנאטיים וטיפוסים אכזריים בלועי-דעת.

קשה ומוזר לקשר סרטים קסומים וחלומיים כמו "הבלון הלבן", "גאבה", "הרוח תשא אותנו" ו"הלוח" למדינה כה חשוכה ומפחידה כאיראן.

לא במקרה זוכים הסרטים האיראניים בכל-כך הרבה כבוד ותהילה בכל העולם. מעבר לשליטה יוצאת דופן בשפה הקולנועית, היוצרים האיראניים ניחנו באותו אורך רוח, אורך נשימה, אותו פיוט ישן שהיה נסוך על הקולנוע עד אמצע שנות ה-80. "הבלון הלבן" "גאבה" "צבעי גן עדן" ו"הלוח" יפים ומרגשים באופן מכאיב, תופסים את הלב ולא מרפים ימים רבים אחרי הצפייה. הקולנוע האיראני ניחן בתפיסה ויזואלית ייחודית - אותו שילוב של פיוט, חמלה ואהבת אדם, אותו אבק-פיות הנסוך על יצירות שיש בהן יותר מ"סיפור".

אין דחיפות "לגלגל את העלילה"

בקולנוע האיראני עדיין קיים איזשהו זוך, אווירה קריסטלית, יופי של בדולח קריר, אפשר להרגיש את הנהר זורם לרגליך, להריח את האורז שבסיר ואף אחד לא רץ לשום מקום. אין דחיפות "לגלגל את העלילה" ואיש לא מזיע כדי ליצור דיאלוגים מהירים. דגש רב מושם על השאיפה להשכלה, להתפתחות, ליציאה ממציאות יומיומית קשה באמצעות קריאה וכתיבה. אותם דברים שההמונים ברחובות איראן כיום דורשים לקבל.

אווירה קריסטלית. מתוך הסרט "הלוח"

ב"הרוח תשא אותנו", מהסרטים היפים שראיתי מעודי, צוות טלוויזיה מגיע כדי לתעד לוויה של אשה בשלבי גסיסתה האחרונים. הבמאי עבאס קיארוסטאמי רוצה להעביר תחושות. לא דיאלוגים המקדמים עלילה. הוא כלל לא מתעניין בסיפור הרגיל, ולכן הוא מצלם עצים, אדמה הררית קשה, שבילים המוליכים לשום מקום, מי נחל זורמים, חיפושית זבל, עצמות אדם וצב סימבולי שמתנהל בכבדות. שירה קולנועית? כן.

קיארוסטאמי עוסק ביופי, במהות ובמשמעות הקיום. כך, למשל, בסרטו המהולל "טעם הדובדבן" הוא יוצר שיר הלל למשמעות החיים, מעשייה פילוסופית על איש המבקש את מותו. אבוד בפרברים האורבניים של טהראן הוא משוטט, עגמומי - מחפש מישהו שיקבור אותו אחרי מותו. שומר במוזיאון העירוני מבקש לדעת למה הוא רוצה למות. "יש כל-כך הרבה הנאות בטבע, איך אתה יכול לוותר על זה?" הוא שואל. תן לי הנאה אחת, דורש מר באדיי שרוצה למות. השומר לא חושב אפילו שנייה. "טעמו של הדובדבן", הוא עונה לו.

הטפה לאהבת אדם

הקולנוע האיראני פועל כמעין לווין חיצוני למציאות האיראנית. מג'יד מג'ידי, עוד גאון קולנוע איראני, יצר את "באראן", שבו הוא מתבונן במציאות הקשה שבה שרויים האיראנים ומציג בתוך העליבות והעוני את יופיה ומתיקותה של האהבה.

אולי אותם סרטים אדירים שנוצרו באיראן ב-20 השנים האחרונות מנבאים את השינוי, אולי הרחש הגואה ברחובות שם נולד גם בזכות אותם סרטים המטיפים דווקא לאהבת האדם וההשכלה, בחיפוש אחר משמעות לקיום, ולא בהתנכרות לעולם שבחוץ ובמאבק למען השמרנות הכובלת.

במובן מסוים, הקולנוע האיראני הצליח לעשות את הלא ייאמן: להישאר חי ויצירתי, לעבור את עינם הפקוחה של השלטונות, ואפילו לפרוץ לעולם הרחב. *

ספרות / שירי לב-ארי

טקסטים גנובים ימתקו

לצד הצנזורה האלימה על הספרות שמתפרסמת באיראן, שרק הלכה והחמירה בשנים האחרונות, סטודנטים ובני נוער מושפעים יותר ויותר מהספרות המערבית האסורה

הספרות האיראנית, יחסית לקולנוע, משותקת. הספרים נמצאים בפיקוח השלטונות, כל פרסום של ספר דורש אישור ממשרד התרבות, וסופרים מאבדים את הדחף לפרסם.

כך יוצא שהספרות האיראנית המעניינת והנגישה ביותר היום היא דווקא זו הנכתבת על-ידי גולים איראנים שחיים במערב. למשל "פרספוליס" של מרג'ן סטראפי, שחיה בצרפת ומתארת ברומנים גרפיים נפלאים את ילדותה בטהראן עד המהפכה האיסלאמית, את המשבר ואת ההגירה שלה למערב.

כך גם לגבי "לקרוא את לוליטה בטהרן", ספר שבו מתארת הפרופ' לספרות אזאר נאפיסי, שחיה בוושינגטון, את מפגשיה השבועיים עם קבוצת סטודנטיות שהתאספו בסלון ביתה לקרוא בסתר יצירות ספרות מערביות. נבוקוב, סקוט פיצג'רלד.

מתוך הספר - "פרספוליס"

ההתקוממות שפרצה באיראן בימים האחרונים מאז הבחירות משקפת את הצורך בשינוי, במיוחד של בני הדור הצעיר. לא הסופרים והמשוררים מובילים אותה, אלא סטודנטים ובני נוער. והם, תתפלאו, דווקא כן מושפעים מהספרות המערבית האסורה. מים גנובים ימתקו, במיוחד כשיש אינטרנט בסביבה.

חייהם הכפולים של התושבים

"כל הספרים המערביים נקראים גם באיראן", אומרת הסופרת והמוזיקאית עדנה כהן-קדוש, שנולדה באיראן ב-1973. "התושבים שם מנהלים חיים כפולים - הם דתיים אדוקים מבחוץ, אבל מערביים לחלוטין בבית. המאבק הזה לדעתי הוא בהשפעה ישירה של הספרות המערבית. הוא ביטוי לזעם שהצטבר שם במשך 30 שנה. הדור הצעיר לא הכיר את איראן המפוארת והפתוחה של פעם, אבל גדל כמוני על ברכי הסיפורים. הזעם הזה הודחק והיום הוא פורץ החוצה באלימות".

לפני כשנה פירסם העיתונאי האיראני סעיד קמאלי דגהאן מאמר ב"אובזרוור" הבריטי, ובו טען כי מאז נבחר אחמדינג'אד לנשיא איראן ב-2005, תאוותו של העם האיראני לספרות יפה נעלמה.

דגהאן נזכר בימים שבהם משוררים פרסיים כמו רומי, חפיז או עומר כיאם היו חלק מחיי היומיום של האזרחים הפרסים. "במדינה שהייתה מזוהה פעם עם הספרות שלה, ספרים בקושי יכולים להתפרסם היום", הוא כותב. לדבריו, החיים הספרותיים באיראן דלים משום שהסופרים והמו"לים עומדים מול אתגרים קשים בדרך לקהל הקוראים.

אחרי המהפכה האיסלאמית ב-1979 כפתה הממשלה שורה של חוקים על תעשיית הספרים באיראן. משרד התרבות אחראי על בדיקת כל הספרים לפני הוצאתם לאור, כדי לוודא שאין בהם תכנים אירוטיים או דתיים שלא מתיישבים עם החוק האיסלאמי. במלים אחרות, כל הספרים באיראן - לרבות ספרות יפה, צריכים ליישר קו עם האיסלאם.

הצנזורה מחזקת את האינטרנט

בתקופת נשיאותו של חתאמי ב-97' הראתה הספרות סימני התאוששות קלים. האווירה התרבותית הייתה פתוחה יותר, ומספר גדול של ספרים ראו אור באותה תקופה. עם עלייתו של אחמדינג'אד לשלטון, חזרה הצנזורה. לא רק שכל ספר דורש אישור ממשלתי, אלא שמשרד התרבות דורש מהוצאות הספרים לחדש גם את האישור לספרים שכבר פורסמו בעבר. וכך רבים מהספרים האלה נמצאים "לא כשרים" לפרסום מחדש, ונאסרים.

בין הספרים שנאסרו לפרסום באיראן אפשר למצוא ספרות מערבית קלאסית, רומנים עכשוויים ורבי מכר מכל העולם. למשל תרגום לפארסי של דוסטויבסקי, ויליאם פוקנר, וירג'יניה וולף, ואפילו "נערה עם עגיל פנינה" של טרייסי שבליה. וגם ספרו האחרון של גבריאל גרסיה מארקס - "זכרונות מהזונות העצובות שלי", אף על-פי שקיבל אישור פירסום כמה חודשים קודם לכן.

כמו כן נאסרו לפרסום באיראן גם כמה ספרים של סופרים איראנים עכשוויים, החיים במערב. למשל "The Cock", רומן של איברהים גולסטאן, סופר ידוע באיראן המתגורר בבריטניה, או ספריו של סאדג האדיאט.

גם ספרות המקור באיראן סובלת מהמצב. רק לאחרונה נאסר הסופר יאגוב יאדאלי ל-40 יום על-ידי הממשלה, בגין כמה פסקאות מספר שפירסם, "Mores of Unrest". יאדאלי הואשם ב"הפצת טעויות" לגבי האיסלאם.

"התהליך המפרך של השגת אישור פירסום היא אחת הסיבות לכך שסופרים איראניים כבר פחות להוטים לכתוב ספרים חדשים", כותב דגהאן במאמרו.

הצנזורה מחזקת באופן טבעי את האינטרנט. סופרים ידועים מתחילים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט בגירסה דיגיטלית, וזוכים לאהדת הבלוגרים. לא פלא שתרבות האינטרנט והבלוגים באיראן מפותחת מאוד.

העוז והגרוסמן של האיראנים

הפרוזה אולי משותקת, אבל לא תעשיית הספרים. "ללא קשר לספרות יפה, תעשיית הספרים באיראן היא ענפה מאוד למרות הכל, זו חברה שאוהבת לקרוא", אומר הפרופ' דוד מנשרי, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א. "בתחום הספרות הדתית יש פריחה אדירה עוד מלפני המהפכה, משום שזה כלי ביטוי קל יחסית, ואפשר להביע גם דעות אלטרנטיביות וביקורתיות. בתחום הספרים הממשלתיים, יש הרבה פרסומים של מקורות היסטוריים, ארכיונים על תולדות יחסי איראן-ישראל, ספרי זכרונות".

מנשרי מסכים עם הקביעה כי את המאבק הנוכחי מובילים הצעירים, "לא שמעתי את קולם של אנשי רוח כמו סורוש או כדיוור בימים האחרונים, שהם העמוס עוז והדויד גרוסמן שלנו", הוא אומר. "לעומת זאת דווקא הכדורגלנים ענדו סרט ירוק על זרועם לאות הזדהות עם הרפורמיסטים. סופרים עדיין צריכים אישור להוציא ספרים, ולכל בית דפוס יש כתובת". *