חלום הזדמנויות בבית לסין

כמדי שנה יועלו השבוע במסגרת פסטיבל "פותחים במה" של בית לסין תשעה מחזות חדשים בקריאה מבוימת ועוד ארבעה מחזות בהפקה בימתית מלאה. כל המחזות הם בכורות של יוצרים ישראלים בתחילת דרכם שיהפכו, אולי, לאורים ותומים הבאים של התיאטרון הישראלי. ציפי פינס - מנכ"לית בית לסין: "אני שומרת לפי שעה את ההימורים לעצמי"

30/08/2009, 13:32
"אני מרגישה שאחרי עשר שנים עשינו את המהפכה, והגיע הזמן לחשוב על שדרוג הנוסחה לקראת הפסטיבל ה 11", אומרת ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית של תיאטרון בית לסין על פסטיבל "פותחים במה" העשירי שייצא לדרך ב-3 בספטמבר.

כמדי שנה, יועלו במסגרת האירוע תשעה מחזות חדשים בקריאה מבוימת ועוד ארבעה מחזות בהפקה בימתית מלאה, כולם פרי עטם של יוצרים בתחילת דרכם שיהפכו, אולי, לאורים ותומים הבאים של התיאטרון הישראלי.

הפסטיבל החל דרכו בהעלאת מחזות קריאה מבוימים בלבד, ולפני ארבע שנים התווסף פורמט המחזות בגרסה מלאה כאשר רשימת היצירות שנחשפו לראשונה במסגרת האירוע והשתלבו בהצלחה ברפרטואר הקבוע של התיאטרון (ראו מסגרת) מאפשרת לפינס להשתמש במילה "מהפכה" בלב שלם, גם אם כלכלית האירוע מחזיר את ההשקעה בו הרבה אחרי שהוא מסתיים.

"פסטיבל 'פותחים במה', או 'פותחים מסך' כפי שקראנו לו עד לאחרונה, נוסד על בסיס אידיאולוגי לחלוטין", מבהירה פינס. "מטרתו הייתה אחת: לתת במה לדור חדש של כותבים מקומיים. כלכלית הוא מעולם לא כיסה את עצמו,

"להיפך. תקציב האירוע השנה עומד על 650 אלף שקלים, קיצוץ של 200 אלף שקלים לעומת השנה שעברה, ואני יוצאת מנקודת הנחה שעם החסויות והתמיכות ומכירת רוב הכרטיסים להצגות הקריאה והמחזות המלאים נפסיד קרוב ל-300 אלף שקלים. סכום האמור להחזיר את עצמו ולהניב רווחים בזכות הצגות הפסטיבל שישתלבו ברפרטואר השוטף בהמשך השנה, כלומר בטווח הרחוק יותר".

*אז בסופו של דבר, זה משתלם?

"כדי להעלות הפקה חדשה לחלוטין נדרש תקציב של בין חצי מיליון ל-700 אלף שקלים. במסגרת 'פותחים במה' אני מעלה ארבע הפקות חדשות מלאות בעלות נמוכה בהרבה, ואם אבחר רק שתיים מתוכן לרפרטואר הקבוע הן כבר מוכנות מיידית להתחיל הרצה. אז כן, זה בהחלט משתלם".

*מה גרם לך לרענן את הנוסחה?

"צריך למצוא דרך לסייע למחזאים צעירים על בסיס רחב יותר ואולי אינטנסיבי פחות. עדיין לא גיבשתי עם עצמי מהי הדרך הנכונה לעשות את זה, אבל אחרי עשר שנים של 'פותחים במה' אני מודעת הן ליתרונות והן לחסרונות של השיטה. מחזאים צעירים שעבודות שלהם מתקבלות לפסטיבל מקבלים טיפול אישי צמוד עד העלייה לבמה - ייעוץ, הכוונה, שכתוב, עיבוד. לכתוב מחזה זו עבודה קשה, על אחת כמה וכמה מחזה בכורה.

"גם הלל מיטלפונקט לא הפך בין לילה ליוצר המסוגל להנפיק מחזה חדש מושלם מדי שנה. מחזאים מקבלים מאיתנו את הסיוע הזה בדרך למחזה הראשון, ורבים מהם נתקעים בדרך למחזה השני. אני לא רוצה לנטוש אותם אחרי הפקה אחת, אלא לסייע להם לפרוץ את 'תסמונת היצירה השנייה' ולהמשיך לעבוד מולם בעתיד".

"כולם מודעים לתנאים"

פינס מסבירה את הבעייתיות בפריצת "תסמונת היצירה השנייה" בכך שמחזות בכורה המוגשים ל"פותחים במה" מבוססים, לרוב, על חוויה אישית מאד של המחזאי, שמלווה על-פי רוב בהתרוקנות מיידית. פינס: "מחזאים צעירים שמגישים מחזות בכורה מנקים את הנפש בכך שהם מוציאים את הקרביים בטקסט והתוצאות רבות עוצמה, אבל אז לא נשאר להם מה להציע בעבודה הבאה.

ועדיין, שתי ההצלחות הגדולות ביותר שהוליד הפסטיבל, 'מקווה' מאת הדר גלרון ו'החולה ההודי' מאת רשף לוי, נכתבו בפועל על חייהם האישיים של היוצרים. רשף הוא כיום מחזאי בית בתיאטרון הלאומי הבימה, ודוגמה מובהקת ליוצר שהפסטיבל קידם למעמדו הנוכחי. הדר עדיין לא השלימה את המחזה הבא שלה, למרות שהיא עובדת על משהו חדש שעדיין לא גובש דיו לכתב יד שלם".

החולה ההודי / צלם: יחצ מיקווה / צלם: יחצ
ההצלחות הגדולות. "החולה ההודי" (מימין) ו"מקווה"

*את טוענת שההשקעה בפסטיבל מכוסה, בסופו של דבר, בזכות מחזות הממשיכים לרוץ מול קהל. מה קורה לאלו שלא נמצאים ראויים להמשיך?

"החלק הקשה ביותר בסיום כל פסטיבל הוא להודיע לשחקנים והיוצרים שהמחזה שלהם לא ישולב ברפרטואר. בהרבה מקרים אנשים לקחו הימור, ונכנסו לתהליך חזרות בתשלום מינימאלי מתוך אמונה שזה ישתלם להם כאשר ההצגה תרוץ על בסיס קבוע. כשזה לא קורה יש, באופן טבעי, אכזבה גדולה למרות שכולם מודעים לתנאים.

"עדיין, יש שחקנים ובמאים מובילים המשתלבים מדי שנה בפסטיבל מתוך הנאה ואהבת התיאטרון נט ו, בעיקר במחזות הקריאה המבוימת. הם פשוט אוהבים להיות שם. ברור ששחקנית ברמתה של זהרירה חריפאי, המקבלת השנה את פרס יקירת הפסטיבל ומופיעה בו זו השנה השלישית ברציפות, לא צריכה את האירוע להבטיח לעצמה תעסוקה. העובדה היא שבמהלך ימי הפסטיבל תגובות הקהל מגלות מיד אילו מחזות עובדים עליהם וכדאי להשקיע בהם, ואילו מתקבלים בקרירות ואין טעם להמשיך איתם.

"'החולה ההודי' הוא דוגמה מצוינת למחזה שקהל התאהב בו מהרגע הראשון. 'דולפינים' הועלה כמחזה קריאה מבוימת, שנה אחרי שודרג להפקה מלאה, ואז עבר בהצלחה לרפרטואר הקבוע. 'ברנז'ה' מאת בועז גאון נחשף בפסטיבל בשנה שעברה, אבל עולה רק עכשיו כהצגת רפרטואר כי לוחות הזמנים של התיאטרון והשחקנים לא אפשרו לעשות את זה קודם. עקרונית, מדי שנה משתלבות לפחות שתי הפקות מהפסטיבל ברפרטואר".

*את כבר מוכנה לנבא אילו הצגות שיועלו השנה יהיו "החולה ההודי" או "מקווה" הבאים?

"יש לי תחושת בטן לגבי כמה מהן, אבל היות שההפקות בשלבי חזרות ועדיין לא ראיתי תוצאות סופיות אני שומרת לפי שעה את ההימורים לעצמי". *

פסטיבל "פותחים במה" העשירי יתקיים במתחם אולמות בית ציוני אמריקה בתל אביב בין ה-3 ל-5 בספטמבר, ובין ה-11 ל-12 בחודש

ההצלחות הגדולות של "פותחים במה" בעשר השנים האחרונות

"החולה ההודי" מאת רשף לוי: הועלה כהפקה מלאה בשנת 2005 וצורף לרפרטואר בינואר 2006, רץ 392 הצגות.

"יומנים" מאת אורן יעקובי: הועלה כהפקה מלאה בשנת 2005 וצורף לרפרטואר בפברואר 2006, רץ 120 הצגות.

"דולפינים" מאת מאיה שעיה: הועלה כהפקת קריאה מבוימת בשנת 2006, כהפקה מלאה בשנת 2007 וצורף לרפרטואר בינואר 2008, רץ 265 הצגות.

"תה" מאת רוני פינקוביץ': הועלה כהפקה מלאה בשנת 2006 וצורף לרפרטואר בדצמבר באותה שנה, רץ 289 הצגות.

"סיבת המוות" מאת יעל נביא: הועלה כהפקה מלאה בשנת 2006 וצורף לרפרטואר בנובמבר באותה שנה, רץ 212 הצגות.

"סופ"ש עם תום" מאת בן לוין: הועלה כהפקה מלאה בשנת 2007 וצורף לרפרטואר בדצמבר באותה שנה, רץ 168 הצגות.

"מקווה" מאת הדר גלרון הועלה כהפקת קריאה מבוימת בשנת 2003, צורף לרפרטואר באוגוסט 2004, רץ 557 הצגות ועדיין ממשיך.

"ברודווי פינת פרישמן" מאת ובעריכת דניאל אפרת: הועלה כהפקה מלאה ב-2008 וצורף לרפרטואר באוקטובר באותה שנה, רץ 58 הצגות ועדיין ממשיך.

"טניה עולה חדשה" מאת אורלי רובינשטיין-קצפ:

הועלה כהפקת קריאה מבוימת ב-2007, כהפקה מלאה ב-2008 וצורף לרפרטואר בפברואר 2009, רץ 55 הצגות ועדיין ממשיך.

בסתיו מיועד לעלות המחזה "ברנז'ה" מאת בועז גאון, שהועלה כהפקה מלאה ב-2008. *

"גלובס" מסמן: השלאגרים הבאים שיצאו מהחממה של פסטיבל פותחים במה 2009

"פרינסס מרי שבע"

נראה כי המחזה - פרי עטו של יואב מיכאלי, יהפוך לחלק מהרפרטואר הקבוע של תיאטרון בית לסין.

עם במאי מיומן ועטור הצלחות כמו רוני פינקוביץ', וצוות שחקנים הכולל בין השאר את אברהם סלקטר, שלום שמואלוב, יעל לבנטל, כנרת לימוני ומאיה מעוז - קשה להניח שזה לא יקרה. הדרמה מתרחשת בירושלים בימי המנדט הבריטי ובמרכזה בעלת מתפרה שבעלה הנעדר שב אחרי שנים רבות ומסתיר סוד אפל מעוררת עניין רב.

"פועלת זרה"

המחזה "פועלת זרה" שכתבה רחל גיל וביים ארתור קוגן, הוא מועמד רציני להמשיך ולרוץ במסגרת הרפרטואר השוטף של בית לסין, ולו רק בשל נוכחותה של זהרירה חריפאי המיתולוגית בצוות שחקנים הכולל גם את הדס קלדרון, גיא לואל, בת חן סבג ונעמה שפירא.

ההפקה, שהחלה דרכה בפסטיבל של השנה שעברה כמחזה קריאה מבוימת, מועלית בגרסה בימתית מלאה ומספרת על משפחה ישראלית הנאלצת להתמודד עם מות בנה התינוק של המטפלת הפיליפינית של הסבתא.

"מי מכיר את עמוס חפר"

אם צריך להמר על מחזה אחד מדובר ב"מי מכיר את עמוס חפר", שזכה בפרס חביב הקהל מבין מחזות הקריאה המבוימת בשנה שעברה. בהפקה הבימתית המלאה, שביים איציק סיידוף למחזהו של טוביה ציפין, משתתפים דני גבע, דרור דהן, הדס מורנו, חגית דסברג, ששי סעד ואדווה עדני. המחזה מגולל את סיפורו של מורה מבאר-שבע, המחכה לקידום נכסף למשרת סגן מנהל ונאלץ להחליט בין התמודדות עם האשמה בהטרדה מינית של תלמידה או חשיפת זהותו כהומוסקסואל. *

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>