בית המשפט הגיע לטריבונה

ההחלטה של השופטת מיכל אגמון-גונן שלא לחשוף את שמו של מפעיל אתר האינטרנט Livefooty, עומדת בסטנדרטים הרומנטיים של רובין הוד; היא ממשיכה למצב את האינטרנט כגן עדן אנרכיסטי שפטור מכללי המשפט הרגילים

ללא ספק מדובר בפסק דין מהפכני. ואם מותר להמר, סיכוייו להמשיך ולהתהפך בערעור טובים למדי. בשבוע שעבר, קבעה השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן שניתן להמשיך ליירט ולשדר את הליגה האנגלית ללא תמורה באינטרנט. הכדורגל האנגלי, לפי פסק הדין, הוא מצרך יסוד שלציבור זכות לקבלו בחינם.

הדיון המדובר הוא בעקבות תביעה שהגישה הפרמיירליג, באמצעות עו"ד מאיר קלינגר, שבו ביקשה מבית המשפט לחשוף את שמו של מפעיל האתר הישראלי LIVEFOOTY (שיוצג בידי עו"ד יורם ליכטנשטיין) על מנת לתבוע אותו אישית.

השופטת דחתה את הבקשה בפסק דין מנומק בן 57 עמודים שמשלב ניתוח משפטי, אבל בעיקר שיר הלל לרובין הוד הווירטואלי ששודד את הכדורגל מהעשירים ומחלק לעניים. בכך ממשיכה אגמון-גונן למצב עצמה כאבירת האינטרנט, על ידי הכרה בו כגן עדן אנרכיסטי שפטור כמעט לחלוטין מכללי המשפט הרגילים.

המפתח לגן העדן הזה נתון בידי בתי המשפט. הנפגעים לא יודעים מיהם "רעולי הפנים הוירטואליים" (כהגדרת ח"כ ישראל חסון) שפגעו בהם וזקוקים לפיכך לצו שיפוטי שמורה למפעיל האתר ולספק הגישה להסגירם.

שופטי ישראל נחלקים באשר לקדושת האנונימיות ברשת. אגמון-גונן מצויה בקוטב הקיצוני שסובר כי רק בתנאים קיצוניים יוסגר הפוגע לידי התובע/הנפגע. לדעתה, במקרה הנוכחי לא התקיימו תנאים אלה, ו"פלוני" שלנו "יישאר באלמוניותו ואם ירצה בכך, ימשיך להגשים את משאלתו להעביר, באותה מתכונת, משחקי ספורט לאוהדים ברחבי העולם חינם".

פסק הדין ממוקד במאמץ לחלץ את שידור הכדורגל באינטרנט מטענות ההפרה והגניבה. המאמץ הוא משפטי, וגם אידיאולוגי. המסלול המשפטי עובר דרך שני שלבים: האם מדובר בהפרת זכויות יוצרים (לא) והאם מדובר ב"שימוש הוגן" (כן). בדרך מגמישה כבודה את כללי המשפט על מנת להכשיר את התוצאה. הנה כמה דוגמאות:

1. השופטת נותנת משקל מכריע לעובדה שאין לאתר רווח מסחרי. ספק רב אם השופטת היתה מזכה שודד סופרמרקטים שהיה מחלק את תכולתם לעניים ללא תמורה רק בגלל שלא הפיק לעצמו רווח מהמעשה הנאצל.

2. החוק מגן על יצירה מפני "שידור" ומפני "העמדה לרשות הציבור". השופטת קובעת שלא מדובר בשידור אלא ב"סטרימינג", שיטה המשמשת אך ורק לשידורים חיים. החוק הישראלי מגדיר שידור כ"העברה קווית או אלחוטית" בלבד. לדעת השופטת יש לפרש את החוק כלשונו, באופן שאינו כולל "סטרימינג". לא ברור למה, מכיוון שגם שידור אינטרנטי הוא קווי או אלחוטי. לדעתה, אין גם "העמדה לרשות הציבור" שפירושה אפשרות לצפות ביצירה בכל זמן. כאן, הצופה יכול לצפות רק בשידור חי. למותר לציין, שדווקא בכדורגל, זו הצפייה החשובה באמת.

3. מאמץ רב ניכר בפסק הדין להרחיק את הכדורגל לשוליים הרחוקים ביותר של זכויות יוצרים. ביצירה חשובים דרמה ואמנות. כדורגל, לפי השופטת, אינם כאלה כי "הצופים מתעניינים בעיקר בתוצאה בזמן אמת. מי הבקיע או לא הבקיע שער במשחק". בהמשך, היא קצת מתקנת את עצמה בציטוט ממחקר שמצביע כי מניע חזק לצפייה בספורט הוא גם הצורך בריגוש. ובכן, ספורט הוא לא רק זוויות צילום או אירוע חדשותי (שקל יותר להגן על גניבתם) - הוא בעיקר דרמה גדולה ויש שיגידו גם אמנות.

4. השופטת תוהה האם אפשר בכלל לתת צו נגד הפרה צפויה כאשר המשחק טרם שוחק. "כיצד ייתכנו זכויות יוצרים ביצירה שטרם באה לעולם?". שאלה מיתממת ואף מופרכת. נכון, המשחק של מנצ'סטר יונייטד במחזור הבא טרם שוחק, אבל מה הסיכוי שהוא לא באמת יתקיים?

5. לחיזוק עמדתה מצביעה השופטת על הרגולציה של מועצת הכבלים והלוויין, שמחייבת שידור מספר רב של אירועי ספורט בערוצים פתוחים ללא תשלום. ראשית, מדובר על ערוצים שעליהם הצופה משלם (דמי מנוי, אגרה). שנית, וזה מה שחשוב, ערוצים אלה משלמים על הזכויות ואינם "שודדים" את המשחקים ללא תמורה כדי לחלקם לצופים.

איתות מיער שרווד

לכל אורך פסק הדין עוברת הגישה החתרנית לפיה יש לחלץ את הספורט מהאחיזה התאגידית-קפיטליסטית ולהחזירו לידי העם. "ייתכן", כותבת אגמון-גונן, "כי דווקא העידן הדיגיטלי בעולם הקפיטליסטי מחייב אותנו לחזור לפסיקה שלפני כמאתיים שנה, ולאפשר הנגשה של שידורים למעוטי יכולת באמצעות רשת האינטרנט". כאן אפשר אולי להזדהות איתה: אם מחיר זכויות הפרמיירליג מופקעים לשמיים, כדי שאפשר יהיה לשלם לטל בן חיים שכר של 60 אלף ליש"ט בשבוע, או לקנות את רונאלדו ב-80 מיליון ליש"ט, ניתן להבין את מוחאי הכפיים.

אבל, בית המשפט אינו יכול להצטרף לסנטימנט העממי-חתרני הזה. הוא גם לא מוסמך להציע מודלים כלכליים חלופיים לסוגיה מורכבת זו. כל שעליו לקבוע הוא האם לפרמיירליג יש זכות לקבל את זהותו של הגנב או הרובין הוד האינטרנטי. אגמון-גונן נטלה את המשפט לטריבונה ותוקעת משם אצבע משולשת בפרצופם של העשירים בעלי הקניין והזכויות. על כך היא כבר זוכה לתשואות בפורומים אינטרנטיים שונים. אבל כדאי שלא נתבלבל - מי שמתלהב משופטים כאלה שעושים ככל שעולה על רוחם, שלא יבוא בטענות אם מחר ייפול על שופט שיתקע את האצבע האידיאולוגית שלו בפרצופו שלו.

* עו"ד משה גורלי משמש כיועץ הספורט של מועצת הכבלים והלוויין