1. החטא: תאוות ממון - הטייקונים יקחו אתכם למספרה בימים הטובים הנפיקו אפריקה ישראל, צים, כי"ל, החברה לישראל אג"ח ועכשיו כשהם לא מסוגלים לפרוע הם מעזים לכפות על בעלי החוב שלהם הסדרים נוחים
המשבר הכלכלי העולמי השפיע על כולם. גם על הטייקונים. אלא שבניגוד לאזרחים מהשורה, שנאנקים תחת האוברדראפט והלוואות שנטלו רק כדי להתקיים איכשהו, לחברות שהנפיקו בששון אג"ח יש תמיד אפשרות לבוא למי שמחזיק בניירות הללו ולומר, "מצטערים, אין לנו להחזיר. אולי נלך להסדר?".
שוק ההון נמצא בעיצומו של גל הסדרי חוב בשוק האג"ח הקונצרניות. כ-45 חברות שהנפיקו אג"ח ב-80 סדרות שונות, נמצאות היום בתהליכי הסדר. היקף האג"ח של החברות הללו מגיע ל-14 מיליארד שקל, ששווי השוק שלהן כבר מגלם הפסד של 9 מיליארד שקל. הנתון הזה מדאיג עוד יותר כשחושבים שחלק גדול מהנושים הם משקיעים מוסדיים, כלומר, קופות הגמל וקרנות הפנסיה של כולנו שוב בקו האש.
כל החברות שנמצאות בהליכים להסדר מחכות לראות מה יקרה בפרשה הבולטת ביותר בתחום: הסדר האג"ח של אפריקה ישראל של לב לבייב. מאז שלבייב הודיע שהחברה שלו תתקשה לפרוע את האג"ח שהנפיקה במועד הנקוב, מתנהל מאבק מתוקשר בין הנושים הגדולים לבין לבייב ושלוחיו.
לבייב מתעקש שלא "להכניס יד לכיס", כלומר להזרים כסף פרטי לחברה, ומצד שני הוא מסרב להסדר שבו הוא מוותר על השליטה בחברה. הגישה הזאת משקפת את תאוות הממון שהחלה בחגיגת המינוף הגדולה של ענף הנדל"ן ונגמרת בחוסר היכולת של הבעלים להכיר במחיר הכואב של הירידה מהמינוף הזה.
לבייב רוצה פריסה מחודשת של ההחזר, לעוד 5 שנים. בתנאים רגילים, דחייה של התשלומים מהווה פתרון מועדף גם בקרב המוסדיים. אבל כשהמשבר מוסיף סימני שאלה ענקיים, אף אחד לא יודע איפה תהיה אפריקה בעוד 5 שנים. באפריקה לא רוצים להשתמש במושג "תספורת", כלומר, מחיקה של חלק מהחוב, אבל למעשה, המשחק שלהם מוביל למקום הזה.
לבייב מנסה להשיג הסדר מבלי לבצע המרה של האג"ח למניות כדי לא לדלל את אחזקותיו. קשה לגלות הבנה למי שמצפה שאחרים ישלמו על הטעויות שלו, במיוחד שלא מדובר במישהו שהמצב העגום של החברה שלו משפיע על רמת החיים שהוא מנהל.
הכפרה:
מי שמצפה שאחרים יישאו בתוצאות של מעשיו צריך להתבייש. משקיעים מוסדיים, איימתם מספיק. זה הזמן לעשות: דללו אותו, אל תעשו לו חשבון.
2. החטא: גניבת דעת - מפעל הפיס לא נותן צ'אנס
האם הגרלת הלוטו, שסיכויי הזכייה בו הופכים אפסיים, היא בעצם מס על תמימות?
לפני כחצי שנה שינה מפעל הפיס את שיטת ההגרלה של הלוטו. לפי שיטת מצליח הידועה, השינוי נערך ללא אישור ממשרד האוצר, שאמור לפקח על ההגרלות של הפיס. ההגרלות החדשות זכו לקמפיין אגרסיבי בתקשורת, אבל את הדבר החשוב לא סיפרו למשתתפים הפוטנציאליים.
ההגרלה בשיטה החדשה מקשה פי-שניים על הזכייה בפרס. היחס היום הוא 1 ל-18 מיליון, לעומת 1 ל-13 מיליון בשיטה הקודמת. ולמי שלא חזק בחישוב הסתברויות אפשר לסכם את המשמעות של השינוי הזה בשתי מילים: תמשיכו לחלום.
ובאמת, לאחרונה, במשך תשעה שבועות ארוכים לא נמצא זוכה בפרס הראשון בלוטו. לפיס זה נפלא, כי זה מגדיל את הפרס ומזניק את מספר הטפסים ואת ההכנסות, אבל מי יגן על התמימים שרצים למלא לוטו וחולמים על המיליונים שכמעט אין להם סיכוי לגעת בהם?
הייתם מצפים שהאוצר יפעיל את הסמכויות שלו וימנע את המניפולציה הזאת, אבל אצלנו הכל קומבינה. במקום לכפות את סמכותו, האוצר גיבש פשרה עם מפעל הפיס. מנכ"ל האוצר הסכים לאשר בדיעבד את ההגרלה החדשה בתנאי שהפיס יגדיל בתוך 5 שנים את התמיכה שלו בבניית כיתות, אולמות ספורט, מתנ"סים מ-20% מהכנסותיו ל-35%.
רק החודש שמו לב באוצר שהשיטה, איך לומר, קצת נחשפה. אריאב הוציא מכתב שבו הוא מאיים על הפיס שאם לא יחזור לשיטה הקודמת, הוא ישלול ממנו את הרישיון לערוך הגרלות. לא ברור אם האיום הזה הוא חלק ממאבקי השליטה של האוצר בהכנסות התופחות של הפיס או שהאוצר מנסה לרכב כאן על הגל, אחרי שגם בכנסת התחילו לדבר על הסיכוי העלוב לזכות.
ועד שהאוצר יפעל, כבר הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בנושא. אולי בית המשפט ישכנע את אנשי הפיס להרגיע את חדוות הכדורים היוצאים מהמכונה ומייצרים אגב כך הכנסות של 3.93 מיליארד שקל ב-2008.
הכפרה:
אולי הפעם כולם יזכו בלוטו? האוצר יכול להחליט לקחת נתח מהרווחים העצומים של מפעל הפיס ולחלק אותם בחזרה לאזרחים שהתפתו להמר בהסתברות אפס. למה שאנשי הפיס יחליטו למי הם נותנים וכמה? ומי אמר ש-35% מההכנסות שמופנים למבני ציבור זה נתח מספק?
3. החטא: יוהרה - סטנלי פישר ומלחמתו בהיחלשות הדולר
הנגיד שהאמין שאם ישפוך הרבה מאוד שקלים כדי לרכוש דולרים בשוק המט"ח, יצליח לעצור את המגמה העולמית של המטבע האמריקני
סטנלי פישר הגיע לתפקיד נגיד בנק ישראל כגאון בתחומו. הוא עשה עלייה, למד עברית ומאוד השתלב בארץ הקודש. ההשתלבות הזאת תקפה כנראה גם לאימוץ תכונות ישראליות אופייניות.
המשבר הכלכלי העולמי הביא להיחלשות הדולר בעולם, והמטבע האמריקני רשם שפל אחר שפל מול האירו ומול לא מעט מטבעות אחרים, הרבה יותר חזקים מהשקל שלנו. נכון שבמהלך השנה היו כמה פעמים שנרשם שינוי במגמה, אבל אין ספק שבשוקי המט"ח בעולם, הכיוון של הדולר הוא למטה.
בצעד מפתיע שהפך ליומיומי, החל פישר לקנות דולרים במטרה מוצהרת לנווט את הדולר לשער גבוה יותר. "התחלנו לראות סימנים של התנהגות עדר בשוק. על בסיס זה החלטנו להתערב כדי להחזיר איזה איזון לשוק", כך ניסח זאת הנגיד.
המומחים לא נפלו מהרעיון הזה. פרופ' אבי בן בסט כתב אז כי "בעידן של פתיחות מוחלטת לתנועות הון חשוב שההתערבות בשוק מטבע החוץ תיועד לאירועים יוצאי דופן. התערבות סיסטמתית כמוה כשינוי משטר שער החליפין עצמו".
ההתערבות מילאה את רזרבות המט"ח והביאה אותן לכ-55 מיליארד דולר, לאחר חודשים רצופים שבהם קנה בנק ישראל כ-100 מיליון דולר כל יום. קשה לפרש את הרעיון לבלום את הדולר שלא כביטוי ליוהרה של פישר כמי שבא לעשות סדר. זה יפה מאוד שיש לנו היום יותר מטבע זר לשעת צרה ולגידור סיכונים עתידי, אבל כשברור שהמטרה היא לסייע לייצואנים וכדי "להחזיר איזון לשוק", יש לנו את מבחן התוצאה.
אז הנה: בתשס"ט עלה הדולר ב-5.5%. הרבה כסף הזרים פישר כדי להגיע להישג המפוקפק הזה של לייצב את הבלתי ניתן לייצוב. מצד שני, באותה יוהרה, הוא אמר כי הוא "מתפלא" על המציעים לחזור לרצועת ניוד אלכסונית, שכן הרצועה היא "מדיניות שכשלה".
פישר גם היה החלוץ שהזדרז להעלות ריבית כאשר גם הזהירים ביותר שבקולגות שלו עדיין נרתעים מהצעד הזה, מחשש שההתאוששות היא רק פאטה מורגנה. הנגיד שלנו יודע יותר טוב מברננקי, יותר טוב מטרישה. הריבית שלנו כבר חזרה להמריא.
הכפרה:
מעניין לראות מה יקרה אם הממשלה תעשה לנגיד שריר ותסרב לתנאי שלו להמשך בתפקיד. פישר רוצה עצמאות בנושא השכר בבנק? פשוט תגידו לא. זה בטוח יהיה תרגיל מצוין בענווה.
4. החטא: הונאה - גם הנדבנים הגדולים נסחפו
הבלוף של ברני מיידוף הוא רק חלק מבלוף מערכתי, שהוא-הוא החטא הגדול העולה מתוך ההתפכחות שכפה עלינו המשבר הכלכלי העולמי
ברני מיידוף אמנם עשה את הפשע שלו בארה"ב ולא כאן, אבל גלי ההדף הגיעו מהר מאוד גם אלינו. במידה מסוימת, המאבק המתוקשר שהתחולל לאחרונה בין הממונה על השכר לאוניברסיטאות בנושא חריגות השכר. אם התרומות היו ממשיכות לזרום, אף אחד לא היה שם לב לזוטות הללו.
התרומות הפסיקו להגיע מפני שתאוות הבצע של מיידוף הייתה חסרת אבחנה. הוא לא חס על הכסף שקיבל מקרנות צדקה ומגופים שההשקעה שלהם נועדה להפוך בהמשך לתרומה. מי שמכור לדולר לא מתרגש מיוזמות פילנתרופיות וממיזמים נאצלים שנועדו לסייע לבני אדם שהם לא אתה או בני משפחתך.
העולם היהודי כולו זועזע מהפרשה. גם מי שלא הוכה בכיסו, לא יכול היה לחמוק מהתחושה שהמעשה של האיש הזה מכתים את העדה כולה. מיידוף כבר בכלא והוא יהיה שם לשנים רבות, אבל אם הוא היה נכנס במקרה לבית הכנסת הקבוע שלו ביום כיפור הזה, לא הייתי מציע לשליח הציבור להכריז כרגיל שמותר כבר להתפלל עם העבריינים.
שלא יהיה ספק: גם הפילנתרופים עצמם חטאו כאן. גם הם נסחפו אחרי הבטחות השווא של הקוסם עם התשואות הקבועות. הם חשבו שהם מגינים על הכסף שלהם אבל התורמים הללו לא נולדו אתמול. מי שהתעשר יודע היטב שהבטחות כמו זו של קרן ברנרד ל. מיידוף חייבת להיות מבוססת על שחיתות מוסרית או על שקר מוחלט.
הם חשבו שהוא קוסם, שיש לו איזה טריק. אולי מידע פנים, אולי קומבינה אחרת. זה לא שהם חשבו שהכל ישר לגמרי, הם פשוט לא חשבו שהבדיחה הזאת היא דווקא על חשבונם. אלא שילדים גדולים, בניגוד למכורים לכסף קל, יודעים שאין באמת קוסמים, תמיד מדובר באחיזת עיניים. אבל אין מה להתפלא. הבלוף של מיידוף הוא רק חלק מבלוף מערכתי, שהוא-הוא החטא הגדול העולה מתוך ההתפכחות שכפה עלינו המשבר הכלכלי העולמי.
הכפרה:
מיידוף כבר קיבל את שלו, ואולי גם החברים שהשקיעו אצלו ייגמלו מהלהט הזה לרווחים קלים. לפחות עד ההונאה הבאה.
5. החטא: חמדנות - הופעה מחו"ל במחיר של טיסה
למה כרטיס ממוצע להופעה של לאונרד כהן עולה 800 שקל? כי יש מי שמוכן לשלם
הקיץ האחרון היה משופע בהופעות מחו"ל, מפול מקרטני, דרך דפש מוד ומדונה, והשבוע גם לאונרד כהן, שגם שבר שיא מקומי כשכל 47 אלף הכרטיסים להופעתו נמכרו תוך פחות מ-12 שעות. אה, רגע, לא "כל הכרטיסים". הרי בשבוע שעבר פתאום התבשרנו שבגלל שינוי של מקומות הישיבה או משהו, יש כמה מאות כרטיסים נוספים. רובם כמובן במחיר של 1,000 שקל ליחידה.
הקהל הישראלי רומה פעמיים בשל החמדנות האנושית. המכירה הראשונה הייתה בעצם הזמנה לחגיגת ספסרים. זהו ההסבר היחיד לתופעת השרתים הנופלים באתר של משרד הכרטיסים וקווי הטלפון התפוסים. לא לקח הרבה זמן עד שכל האינטרנט הישראלי התמלא בנשמות טובות שהציעו למכור לכם כרטיס במחירי הפסד. הפסד שלכם, זאת אומרת.
מה זה משנה בכלל שאת אותה הופעה יכולתם לראות באטלנטה או במדריד בפחות מ-200 שקל, במקומות הפחות טובים, או ב-400-600 שקל לכרטיסים הכי יקרים שיש. בני ישראל יישבו על הדשא וישלמו אחוזים ניכרים ממשכורתם על הזכות לשמוע את כהן בלייב.
הבעיה אינה קשורה לכהן, חלילה. הוא רק דוגמה להצלחה שיווקית ומיתוגית. פתאום אתם מגלים שכל מי שאתם מכירים גדל על השירים שלו.
חצי מהם יתקשה להיזכר ביותר מחמישה שירים מהרפרטואר של הקנדי העגמומי. צופים ששילמו 1,500 שקל להופעות של מדונה כבר מאיימים לתבוע, כשהתברר להם שדווקא מי ששילם יותר קיבל פחות.
הכרטיסים שנמכרו במחיר המוטרף הזה נועדו למי שרצה לראות את ההופעה ממתחם שזכה לכינוי "גולדן רינג", שהיה קרוב לבמה, אבל צפוף מאוד. בשלב מסוים המשטרה עצרה את הכניסה למתחם.
מקור משטרתי העריך שהצפיפות נבעה מזיוף כרטיסים, או ממכירת יתר. במתחם ה-VIP, למי ששילם 2,500 שקל, התאכזבו לגלות שהם ממוקמים רחוק מאוד ושמעבר לפינוקים כמו יין, בירה והמבורגרים במזנון חופשי, לא כדאי להם לצפות ליותר מדי מההופעה עצמה.
הכפרה:
אם לאונרד כהן יכול היה לגייס את עצמו להופעות בפני חיילי צה"ל ב-1973 כצוות בידור מאולתר עם מתי כספי, והיום הוא לא יכול להופיע פה יותר מפעם אחת (אבל לקהל הספרדי הוא פינה שישה לילות) שייקח יוזמה ויחליט על הופעת הפתעה בבארבי, 0 שקל בכניסה.
6. החטא: הזנחה - תעודת העניות של החינוך
הקיצוצים האינסופיים בתקציב החינוך כבר משתקפים היטב בהישגים של דור העתיד
ישראל מתפארת תמיד בפריחת ההייטק שלה, בתעשיות עתירות הידע, בעובדה שהיא כאילו אינה חלק מהמרחב המזרח-תיכוני בכל מה שנוגע לקידמה ולאיכות האנושית. הבעיה היא שאם מודדים את מערכת החינוך שלנו מול מה שקורה במדינות מפותחות באמת, כל האוויר יוצא מהבלון.
לפני פחות מחודש פירסם ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה כלכלי של המדינות המתועשות, את דו"ח החינוך שלו. הממצאים לא גילו לנו שום דבר שלא ידענו קודם. ההשקעה הממוצעת לכל תלמיד נמוכה בעשרות אחוזים ביחס לממוצע במדינות הארגון. גם שכר המורים בארץ נמצא בתחתית הדירוג העולמי. בישראל יש 27.6 תלמידים בכיתה ממוצעת בחינוך היסודי. המדינות היחידות שעולות עלינו בדחיסת תלמידים לכיתה הן קוריאה ויפן.
הכפרה:
פתח את תקציב הביטחון, מזוג בנדיבות לתקציב החינוך וסגור מהר את הדלת. לפני שכל הגנרלים יפשטו על אולפני החדשות בקמפיין כאילו ספונטני למען צבא העם עתיר השומנים.
7. החטא: גרגרנות - ממשלה מנופחת
תוך כדי משבר כלכלי עולמי, קמה בישראל ממשלה חדשה. הרבה מאוד אנשים מצאו שם תעסוקה
ממשלתו השנייה של בנימין נתניהו כוללת 29 שרים ו-9 סגני שרים. מילא המספרים האלה, אבל יש לנו היום שר, משה יעלון, שמרוב שעמום מעורר פרובוקציות כשהוא מטייל בשטחים, שר אחר, דן מרידור, שלא נאה לו לעסוק בשחרור גלעד שליט, בנימוק שהוא "מוכר מדי", ועוד אחד, מיכאל איתן, שממונה על שיפור השירות לאזרח.
הציבור ההולך וגדל שנאלץ לפקוד את לשכת העבודה מן הסתם מרגיש רגוע הרבה יותר כשיש שר שמטפל ממש במו ידיו בשיפור השירות לאזרח, הרי גם בזכות האצבע של השר הזה עבר התקציב הדו-שנתי. תקציב ששר האוצר, יובל שטייניץ, הגדיר אותו ברגע של מודעות עצמית "תקציב סופר-חברתי". אולי הוא התכוון בכלל לעובדה שיש הרבה חברים בממשלה?
הרי עוד לפני התקציב הצליחה הממשלה לאשר את הקמתם של שלושה משרדים חדשים, הכרחיים מאין כמותם - משרד לענייני מודיעין, המשרד לנושאים אסטרטגיים ומשרד ההסברה והתפוצות. ועוד לא אמרנו כלום על חמישה אנשים חשובים מאוד שמונו להיות שרים בלי תיק, שלושה מהם ממפלגתו של ראש הממשלה, שהטיף לנו כמה ימים לפני השבעתו על הצורך ב"תקציב אחראי שיוציא אותנו מהמשבר".
לכל אחד מהמשרדים החדשים נקבעו 20 תקנים, כלומר 60 עובדים חדשים ועוד 8 תקנים לכל לשכה של השרים ללא התיק ושל הסגנים. העלות התקציבית של הקמת המשרדים עומדת על למעלה מ-100 מיליון שקל, והחשבון כבר נשלח אלינו הביתה. מי יודע, אולי זוהי גירסת המאה ה-21 לעבודות היזומות של שנות ה-50.
ממשלות מנופחות הן מחלה כרונית של הפוליטיקה הישראלית, אבל בהתחשב בעובדה ששנייה אחרי שהשרים הנכבדים התיישבו על כיסאם, הם כבר החלו לדון בגזירות הכלכליות - קשה לדמיין שיא כזה של חוצפה. לפוליטיקאי שלנו יש תיאבון בלתי מוגבל לכיבודים ולמשרות, וכמובן למינויים שאפשר לחלק למקורבים ולבעלי ברית.
הכפרה:
מספר דו-ספרתי של מכתבי התפטרות מיניסטריאליים. הנוסח מאוד פשוט: "שמעתי את שוועתם של בוחריי הנאנקים תחת המיתון וזכרתי את שליחותי ואת חובתי שלא לבזבז כספי ציבור לריק".
8. החטא: שררה - נמצאו האשמים במצוקת המים
אין שום צורך להשקיע בהתפלה, בתוכנית רב-שנתית למשק המים, ברפורמה במכסות לחקלאות. אפשר פשוט להטיל עוד מס על מי שמעז לפתוח את הברז
ההמצאה הישראלית הקרויה חוק ההסדרים במשק כבר רשמה ב-20 וכמה שנותיה מיני יוזמות מוזרות ומרושעות. השנה זממו באוצר לנצל את העובדה שרוב חברי הכנסת הם טירונים ושהתקציב אמור להיות דו-שנתי כדי להפגיז בגזירות מכל הבא ליד וברפורמות שנשלפו מהמגירה הכי נידחת. מה יש, מנסים.
חלק גדול מהסעיפים האלה נעלמו בזכות יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, אבל המס השרירותי והמעוות שזכה לשם "היטל צריכה עודפת" שרד את כל המכשולים. המטרה המוצהרת הייתה להביא לחיסכון במים במשקי בית בזבזניים. משקי בית שצריכת המים בהם תעלה על 32 מ"ק לחודשיים משלמים כעת 20 שקל עבור כל מ"ק מעבר למכסה הזו.
היה רגע שבו נדמה שההפגנות של ראשי הרשויות שהודיעו שיסרבו לגבות את ההיטל יבלום את הרעיון. יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, לא ברר יותר מדי את המילים כשהוא הסתער.
"משרד האוצר משמש עלה תאנה למחדלי רשות המים", כתב בוחבוט ליועץ המשפטי מזוז. "מישהו באוצר מתפרע ושכח כנראה ליטול ריטלין. הגיע הזמן לעצור את ההתפרעות והרשלנות של נערי האוצר הסבורים שאזרחי ישראל פראיירים ושכיסם הוא הפקר בידם".
אלא שהכיסים של אזרחי ישראל הם אכן הפקר. המסרבים התקפלו, ומס הבצורת, בשמו העממי, הוזרם אל חשבונות המים של כולנו. עכשיו אנשי השררה כבר מתגאים ב"תוצאות". רשות המים וחברת מקורות פרסמו נתונים שמהם עולה כי ביולי חלה ירידה של 13.5% בצריכת המים במגזר הביתי והעירוני בהשוואה לתקופה הזהה בשנה שעברה.
הנתונים האלה רק מעלים הרהורים נוגים על אותו חוואי שהחליט לבדוק אם הסוס שלו מסוגל להתקיים על מנת אוכל קטנה יותר. הוא הפחית כל יום קצת מהצלחת וראה כי טוב, הסוס לא מתלונן ואפשר לקצץ לו עוד קצת. בסוף הוא החליט לבדוק אם הסוס יכול בלי אוכל בכלל. בטח שכן, סוס מת לא צריך שום דבר.
הכפרה:
למה תמיד ללכת על עונש קולקטיבי? יש עדיין עיוות היסטורי שנקרא מכסות לחקלאות. אז נכון שיש לחבר'ה האלה גב פוליטי רחב, אבל אולי הפעם, רק הפעם, יסכים מגזר כלשהו להתפרק מרצונו מזכות היתר שלו שפוגעת בכל האחרים.
9. החטא: עזות מצח - חופשת לידה זה מותרות
לפני שנה העבירו הח"כים יחימוביץ' וסער תיקון שמאריך את חופשת הלידה בשבועיים, תוך הבטחה להארכה נוספת לאחר הבחירות. הממשלה שסער יושב בה דאגה לעצור את ההפקרות הזאת
ביולי לפני שנה הצליחו הח"כים שלי יחימוביץ' וגדעון סער לצלוח את כל ארבעת הקריאות של התיקון לחוק עבודת נשים שמעניק ליולדות חופשה של 14 שבועות במקום 12. השניים העבירו את התיקון למרות התנגדות מפורשת של ועדת השרים לחקיקה של ממשלת אולמרט, תוך שחברי הליכוד שבאופוזיציה נהנים לחגוג בכך את כשלונה של קדימה לכפות משמעת קואליציוניות.
בהצעת החוק הסבירו סער ויחימוביץ' כי "הארכת חופשת הלידה בשכר בשבועיים נוספים תסייע לצמצם את מספר הנשים שנאלצות לוותר על עבודתן לאחר חופשת הלידה, תקל על השתלבות מחדש בשוק העבודה ועל השילוב בין הורות לבין עבודה".
זו הייתה דוגמה לחקיקה ראויה שאין סיבה שתהיה שנויה במחלוקת בין קואליציה לאופוזיציה. רגישות חברתית כהלכתה. 95 ח"כים הצביעו בעד התיקון בקריאה השלישית, ללא מתנגדים. מעודדים מההצלחה אמרו סער ויחימוביץ' שהם רואים בכך שלב ביניים בדרך להשוואת החופשה למקובל בעולם המערבי.
12 השבועות נקבעו בחוק עבודת נשים ב-1954. אז הייתה ישראל בין המדינות המתקדמות בתחום. עם השנים התחלנו לפגר אחרי רוב העולם המערבי. באירלנד חופשת הלידה היא בת 18 שבועות, בבריטניה, 26 שבועות. שלא לדבר על נורבגיה, שם מקבלת היולדת קצבה בגובה שכרה האחרון במשך 43 שבועות.
סער לא הכריז סתם. במערכת הבחירות התחייב הליכוד לתמוך בהארכה הנוספת לאחר הבחירות, ולקדם את העניין לא כהצעת חוק פרטית, אלא כמדיניות ממשלתית. אלא הפעם הגלגל התהפך. קדימה הגישה תיקון מ-14 שבועות ל-16, אבל אז הפילו אותו חברי הליכוד, כולל ח"כ ציפי חוטובלי, היו"ר החדשה של הוועדה למעמד האישה.
16 שבועות הוא המינימום של האיחוד האירופי, אבל בממשלת ישראל חושבים שמדובר בסוג של נדבה. ידם קלה בהנחתת הגזירות, אבל כשמדובר בהשוואה של התנאים הסוציאליים למה שמקובל במדינות מתוקנות, קשה לאוצר לפתוח את הארנק. מבחינתם כל שקל שהביטוח הלאומי משלם הוא תמריץ שלא לצאת לעבודה. לידה, החלמה, מה זה הפינוק הזה, לכי לעבוד.
הכפרה:
בית המשפט פסק שיש להכיר בהוצאות על מטפלת לצורכי מס. האוצר כרגיל התנגד והוביל לפשרה בחוק ההסדרים שעוקפת את הפסיקה. הלוואי שתקום האישה שתיקח את המעקף הזה לבג"ץ ותלמד את גברי האוצר לקח שלא ישכחו.
10. החטא: כחש - פניית הפרסה של המע"מ על פירות וירקות
שר האוצר אמר שמדובר בתיקון של "עיוות היסטורי" ושהוא יעביר את הסעיף הזה "עם ש"ס או בלי ש"ס". אז אמר
איך שלא נסתכל על פרשת המע"מ על פירות וירקות נגיע למסקנה ששוב דפקו את האזרח הקטן. באוצר טוענים כבר שנים שהפטור הזה הוא מעוות ושאין לו שום מקבילה בעולם. שר האוצר שטייניץ אפילו שם נפשו בכפו והסביר שיש בהטלת המס גם מלחמה בהעלמות המס של הירקנים.
הוא כמובן זכה למטר של התקפות ואפילו בספסלים האחוריים של הליכוד נשמעו קריאות קרב נגד ה"גזירה". ראש הממשלה נתניהו, שגם בלי הסיפור הזה נע בתוך מעגל לחצים לקראת העברת התקציב, ידע שזה רק עניין של זמן עד שהוא ייאלץ להיכנע לאנשי הבאסטות.
שר האוצר שטייניץ, שיצא מוכה וחבול מהפרשה של עסקת החבילה של אורי יוגב ועופר עיני שנסגרה בלעדיו, היה משוכנע עד הרגע האחרון שנתניהו מאחוריו בנושא הזה. הוא הצהיר שלמרות איומי ש"ס, הממשלה תוביל את ביטול הפטור ממע"מ על פירות וירקות.
היה קשה לראות את שר האוצר ליד ראש הממשלה בעת הודעת ההתקפלות. הנימוק: "חלק מרכזי מתפקידי הוא להיות קשוב ללב הציבור. הגעתי למסקנה כי זו לא העת להטיל מע"מ", אמר נתניהו. לא קשה להבין ללבו של שטייניץ, אבל התוצאה הייתה צפויה.
אם הגישה המוצהרת של הממשלה דיברה על תיקון של עיוות, האם ראוי לשנות את ההחלטה מתוך רצון "להיות קשוב" ללבו של הציבור? ואם הפטור הזה הוא נכון ומוצדק, כמו שטענו ש"ס וחלק מחברי העבודה, למה בכלל להיכנס לתוך הבור הזה?
התשובה היא כנראה שנתניהו, שמכיר את השוק מהסיבובים שלו שם בעונת הבחירות, ראה את הסקרים והתפלץ. שטייניץ לא הבין שעבור נתניהו הכל שוק. אולי זה העיוות ההיסטורי האמיתי.
הכפרה:
נראה את ראש הממשלה חביב הירקנים לשעבר חוזר לביקור של בקשת סליחה בשוק מחנה יהודה. הרבה "היידה ביבי" הוא כבר לא ישמע, אבל אולי מודה ועוזב ירוחם.
כתוצאה מהתנאים האלה, ההישגים של התלמידים אצלנו נמוכים מהממוצע והפערים בין התלמידים בישראל הם מהגבוהים בעולם. במילים אחרות, הנתונים משקפים את חוסר השוויון בחינוך. זה מה שקורה כשהמדינה זונחת את התפקיד שלה. זאת הסיבה לפריחה של החינוך הפרטי.
מערכת החינוך זקוקה לכסף. התשובה הקבועה של האוצר היא שאין כסף, ובכלל, חוק ההסדרים האחרון מדבר על העמקה של הפרטת המערכת. התגובה הפבלובית הזאת של ראש הממשלה נתניהו ושל האוצר לכל מערכת ממשלתית הנאנקת תחת עול של קיצוצים פראיים היא זו שהובילה אותנו לתעודת העניות של הדו"ח.
לפני שנה טען נתניהו כי זה לא עניין של כסף. "מקצועות הרפואה והפסיכולוגיה הקלינית מהווים דוגמה. אלה מקצועות שנהנים מיוקרה רבה, שכר לא גבוה וכוח אדם איכותי שפונה אליהם". הוא דיבר על העלאת תנאי הקבלה למורים ועל שימוש במדדים שמעודדים הישגיות.
כמה קל לפזר מילים ריקות. שר החינוך, גדעון סער, יוזם פרויקט של סלבס שיבואו ללמד על תחומי העיסוק שלהם ובהתנדבות. קשה להבין איך כוסות הרוח האלה יצילו את מערכת החינוך שבה יש פחות מדי מורים, יותר מדי צפיפות והמון שנים של הזנחה.
כתבות
ני"ע
