שעון מעורר

לא צריך להיות איש השירות החשאי וגם לא נדרשת נשמה של משורר כדי לזהות את האזרחים הרוסים בתוך הקהל בשדה התעופה שמחוץ למוסקבה. זה לא המראה או הלבוש, גם לא צלילי השפה. זו הסבלנות. בתוך חלל המבנה האפור, המסורבל, חסר החן - ארכיטקטורה סוציאליסטית במרעה - הם עומדים בדממה ובסבלנות אין קץ בת ורים צפופים ואינסופיים בדרך אל פקיד איטי עם מבט חשדן מעבר לאשנב, או אל בדיקה ביטחונית שנעשית ברובה ע"י נשים. קשוחות.

אבל התורים לא מסתיימים בשדה התעופה. אם תצאו ממנו ב-06:00 תגיעו למוסקבה לאחר כשעה. תצאו ב-06:30 הדרך תארך שעתיים עד ארבע שעות. הכבישים מרובי המסלולים לא עומדים בעומס. טמבון אל גחון, מהמכוניות המשוכללות והיקרות ביותר ועד ללאדות גונחות ועתיקות. בלי צפירות ובלי לאבד סבלנות. 2 מיליון מכוניות שנכנסות למוסקבה מדי יום.

נוגעת במחר ולא משתחררת מהאתמול

בירת ברית-המועצות לשעבר ובירת רוסיה של היום, היא עיר שמספר תושביה ממשיך לגדול באופן חד למרות הילודה הנמוכה האופיינית לרוסיה. הגירה פנימית קוראים לזה. האפשרויות הכלכליות הטמונות בה (צמיחה שנתית של עד 20%) שואבות אליה מוסקבאים חדשים מאזורים שונים ברחבי הארץ וגם אנשי עסקים מכל העולם.

מבט אל הקרמלין (צילום: אסתי סגל)

חלון הראווה של המשטר הקומוניסטי לשעבר, הוא היום אולי הסמל המובהק לקפיטליזם המוקצן ביותר. גשר בין העושר וההדוניזם של ימי הצאר לבין הראוותנות של המתעשרים החדשים, כאילו מוסקבה ותושביה לא נאנקו 74 שנים תחת קומוניזם נוקשה ואכזרי.

"אל תתכנני קניות, נורא יקר שם", הזהירו אותי חברים ילידי מוסקבה, ובאותה נשימה סיפרו בעיניים נוצצות על חנויות היוקרה שבעיר. ואכן, חלונות ראווה מעוצבים להפליא מובילים לחנויות פאר המציגות דגמים של ורסצ'ה, ארמאני ומותגי מעצבים מובילים, שאם הם עצמם היו מעוניינים לרכוש את יצירותיהם, לא היו מסוגלים לעמוד במחירים.

מסעדות שף שמתהדרות בטרנדים הקולינריים האחרונים, במחירים שאינם נגישים לבני תמותה פשוטים, רחובות עמוסים במכוניות פאר ממודלים שעין ישראלית טרם שזפה. אם אצל האמריקנים הכל צריך להיות יותר גדול, כאן הכל צריך להיות יותר מפואר, יותר מבריק, יותר נוצץ, ומהר-מהר. לפני שהקומוניסטים יחזרו. כי מאחורי כל העושר הזה מרחפת תחושה שלא עולה על דל השפתיים ואין לה מראה פיזי: איזו מועקה, כאילו עינו של האח הגדול עודנה פקוחה, כאילו הק.ג.ב. מחכה להזדמנות.

מצטלבים, בוכים ומדליקים נרות

הצורך להיות יותר אמריקני מאמריקני מעלה לוגואים ענקיים של מותגים בינלאומיים על כל ארמון ושכיית חמדה מתקופת הצאר (ויש רבים כאלו). רק על הכנסיות עם ראשי הבצל לא עבר תהליך המיתוג. גם נציגי הגלובליזציה לא מעיזים לגעת בהן, ממש כמו סטאלין שאולי לא היה לו אלוהים, אבל את בתי התפילה השאיר במלוא הודם.

והעם הרוסי נוהר. מדליק נרות, מצטלב ובוכה אל מול אייקונות אמא קדישתא ובנה הצלוב. ריח הקטורת בכניסה לכיכר האדומה מוביל לכנסייה קטנה צפופה במתפללים שממלאים את המקום יום ולילה, כאילו במרחק כמאה מטר משם לא שוכב לנין חנוט במוזוליאום שלו, ועל החומה שמאחוריו לא צופים בהם שמות הקדושים לקומוניזם, מסטאלין ועד לעיתונאי האמריקאי ג'ון ריד (שכתב את "עשרת הימים ששינו את העולם", ועל דמותו ביסס וורן ביטי את סרטו זוכה האוסקרים "האדומים").

"בעזרת השם ופוטין"

הכיכר האדומה עדיין אדומה, אבל לא כמטפורה. היא בנויה מאבנים אדומות. כיכר המסדרים הצבאיים שהטילה מורא על המערב, הומה תיירים ומטיילים מצקצקי מצלמות. הקרמלין והכיכר האדומה (ממש כמו כלא לוביאנקה הזכור לשמצה) הם חלק מאתרי התיירות והבילוי שהעיר הזאת מציעה. כי מוסקבה היא לא רק גן עדן ליזמים, היא גן עדן לצרכני תרבות.

בעיר שחיה ונושמת תרבות קיימים כ-600 מוזיאונים עמוסי אוצרות אמנות, מהקלאסית ועד לאוונגארד הכי עכשווי. כ-90 תיאטראות מקצועיים וחובבים. אין ספור חנויות ספרים. אולמות קונצרטים ומועדוני ג'ז. והיהלום שבכתר: הבולשוי. "התיאטרון הגדול" נוסד במוסקבה ב-1776 בצו של הצארית קתרינה.

הבניין עצמו שנבנה ב-1824, נמצא זה חמש שנים בשיפוצים שמועד סיומם נקבע ל-2.10.2011 - "בעזרת השם ופוטין", כדברי קתרינה נוביקובה, דוברת הבולשוי, שמדריכה אותנו בנבכי הבניין. בימים אלו, הבלט המפורסם "אגם הברבורים" (שצ'יקובסקי כתב במיוחד למען הבולשוי) פותח את העונה הראשונה מאז נסגר התיאטרון לשיפוצים ב-2004.

אייקון התרבות הנודע מתקיים ממש כמו העיר והארץ כולה בין הקומוניזם האכזרי של העבר לקפיטליזם הדורסני של ימינו, ומסגיר רמזים ראשונים למצבו הכלכלי לכל המבקר במסדרונות הארוכים המבתרים את המבנה, ולנכנס לחדרי ההלבשה והאיפור הישנים והצפופים. תהליך ההפרטה המואץ לא פסח גם על הבולשוי, שבתקופה הסובייטית קיבל תמיכה ממשלתית רחבה.

היום לדברי נוביקובה: "אנחנו ממומנים ב-100% ע"י המדינה, אבל כדי להעלות הפקות חדשות עם סוליסטים באיכות גבוהה, אנחנו נזקקים לתמיכה נוספת".

הפרימה-בלרינה והשעון

בוקר יום שישי ה-25.9.09. באגף המשרדים של הבולשוי עובר רחש נרגש. עיתונאים מסין ועד ארה"ב מצטופפים ברחבה. כולם בציפייה להכרזה חשובה של מנהל הבולשוי. מולם, על במה, ליד שולחן במפה ירוקה, כשהאותיות AP (Audemars-Piguet) מודפסות על הקיר שמאחוריו, יושבים הפרימה-בלרינה הנערצת סווטלנה זכרובה, מנהל הבולשוי אנטולי אוקסנוב, נשיאת AP ז'סמין אודמר, ומנכ"ל AP - פיליפ ס. מרק.

אוקסנוב לוקח את המיקרופון, ובקהל משתררת דממה. הוא אומר משהו ברוסית, וחלק מהעיתונאים רוחשים בהתרגשות. התרגום הסימולטני מגיע מיד: "אני שמח להודיע שחברת Audemars-Pigue תהיה הספונסרית של הבולשוי לעונה הקרובה".

אודמר-פיגה, יצרנית שעוני היוקרה משווייץ, יזמה מהלך של "שיתוף פעולה" - כפי שיקרא לדברים באנדרסטייטמנט אופייני, מרק המנכ"ל, והיא בעצם תהיה הספונסר של התיאטרון בשלוש השנים הקרובות, וכפי שיגיד בראיון אישי מאוחר יותר: "השת"פ ילווה את הבולשוי לא ברוסיה בלבד אלא גם במסעי ההופעות סביב העולם". ובמילים אחרות: "אנחנו נממן את ההפקות של הבולשוי".

אוקסנוב מסביר את המהלך המפתיע: "על הבעיות הכלכליות העוברות על העולם אין צורך להרחיב, וגם לא על אי הוודאות בשנים הקשות העומדות בפנינו. לכן אנחנו מאוד מודים ל-AP על הצעתם לסבסד אותנו. אנחנו בבולשוי לא עושים ביזנס, אבל מבינים את תפקיד העסקים בחברה של היום".

על השאלה שניקרה במוחות כל הנוכחים, מה הקשר בין תיאטרון הבולשוי הרוסי לבין יצרנית שעוני יוקרה שווייצרית, הוא עונה עוד לפני שתיזרק לחלל: "יש בינינו הרבה משותף בהסתכלות ובהבנת העולם, ואפשר לציין שלוש נקודות עיקריות: קלאסיקה ובאותה עת גם חיפוש אחרי חדשנות בעולם משתנה. הבולשוי אינו מוזיאון. הוא גוף חי. וככה גם AP אינה מוצג מוזיאוני והיא חיה ומשתנה ומתפתחת. הבולשוי הוא משפחה. AP היא חברה משפחתית".

נגד ייצור המוני

אודמר-פיגה היא חברה משפחתית. מאז 1875 כששני צעירים שווייצרים, ז'ול-לואי אודמר ואדוארד-אוגוסט פיגה איחדו את מיומנויותיהם כדי לעצב ולייצר שעונים. היום, הנכדה ז'סמין אודמר היא נשיאת החברה שנשארה בבעלות משפחתית (היחידה מכל יצרני השעונים בעולם). לשאלה האם אין תכנון להרחיב את פס היצור (25,000-28,000 שעונים לשנה), היא עונה בפסקנות "לא".

אודמר: "מה ששמר על המותג לאורך השנים זו הדבקות במצוינות. חשובה לנו ההקפדה והשלמות בייצור כל שעון. אין בכוונתנו להגדיל את הכמות, מקסימום להקטין". מדובר בשעוני יד עם מנגנונים קלאסיים, הנמתחים ידנית או בתנועת זרוע. אין דבר ביניהם ובין המגמה הדיגיטלית שבייצור ההמוני.

תהליך בניית השעון הוא יחידני ודורש מקצוענות ודייקנות (ומסלול לימודים של שנתיים לפני שמתקבלים לעבודה). כל אחד מהשעונים הוא יצירת אמנות, לא כל-כך בשל המראה החיצוני (למרות שהשעונים מעוצבים להפליא) כמו בשל המנגנון הפנימי המוסתר מן העין. זו הסיבה שהמשוגעים לדבר ברחבי העולם, מוכנים לשלם סכומים גבוהים ביותר תמורת שעון AP.

המכורים באמת יעשו כל מאמץ כדי לרכוש פריט מהמהדורה המוגבלת שלא מגיעה כלל אל החנויות, ומחירו יכול להגיע ל-1.5 מיל יון שקלים ויותר (מחירי השעונים "הפשוטים" נעים בין 20 ל-30 אלף שקל ויותר). המכורים הישראלים יכולים להשיג את השעון בסניף אחד בלבד: JB ב"גן העיר" ת"א.

אמונה ואחריה הכסף

אנינות החברה מלווה גם את הפרסום והשיווק שלה. כל שנה נבחר "שגריר" כדי להוביל דגם מייצג. מדובר בפרסונה ידועה (בד"כ מתחום הספורט. כמו אלופי שיט מפרשיות, גולף, מרוצי פורמולה1, וגם ארנולד שוורצנגר לפני שנבחר להיות מושל קליפורניה). השנה השגרירה היא הפרימה-בלרינה זכרובה, וכאמור במקביל AP תהיה הספונסרית של הבולשוי.

הבעיות הקיומיות של הבולשוי מוכרות לכל מוסד אמנותי ותרבותי ברחבי העולם. הצורך להתחנן לנדבות מתורמים נדיבים פחות או יותר, מוריד בדרך כלל את רמת היצירה ומכפיף אותה לצרכים המסחריים של הפילנטרופ.

חברת AP שמסרבת להיגרר לגל הגלובליזציה ולשיטות השיווק הדורסניות חובקות העולם, נותנת בדרכה המנומסת והשוויצרית את התחושה שיש כאן חיבור טבעי. שבסדר החשיבות שלה עומדת האמנות בראש. אחריה הכסף. ולכן גם הציניקנים שבינינו יכולים להירגע.

כנראה שהבולשוי לא יהפוך להיכל נוקיה במהדורת AP, והלוגו לא יונצח על הבניין (כמו שרואים על רוב ארמונות מוסקבה). הבלט ישרוד את התקופה הקשה. הוא יישאר בלט. לא פרסומת סמויה לשעונים. או כדברי ז'סמין אודמר נשיאת החברה: "תעוזה אינה עומדת בפני עצמה אם אין בה מחויבות ושיתוף". *

הכותבת הייתה אורחת של AP במוסקבה