ספרות זרה

אור הזרקורים, המון האנשים נרגש, מוזיקה אתנית עליזה ברמקולים, ואפילו הלהקה האפריקאית בבגדי השבט ובקישוטי ענפים עם חיצים וכידונים בידיים מנופפות, שקיפצה את ריקוד הגשם מעל ראשו, לא הפריעו לילד אחד קטנטן בצבע שוקולד.

הוא ישב מכורבל, בידיו הקטנות ספר גדול, ודפדף. מהופנט מהאושר האינסופי. כל כך הרבה ספרים מסודרים על המדפים שמאחוריו, מתוכם הוציא עוד ספר ועוד אחד. אחר כך הצטרפו אליו ילדים נוספים, והם ישבו בשקט או שכבו, נשענים על מרפקים, מרותקים לעולם הציורים והסיפורים שנפתח בפניהם בין הדפים.

עטים על הספרים. מתוך האירוע (צילום: אסתי סגל)

בתקופה שהורים, מורים ואנשי תרבות מקוננים על הדור הזה שמסרב לגעת בספר, ילדי העובדים הזרים מוכיחים בדיוק את ההיפך, "את צריכה לראות אותם. איך הם באים כל יום, כל יום" מספרת בהתרגשות מרית בן-ישראל מיוזמי ומארגני הספרייה לעובדים זרים ופליטים, שאתמול, יום שבת ה-31.10.09 בשעה חמש אחה"צ, נפתחה באופן רשמי, באירוע חגיגי, ובמעמד ראש העיר.

אזור התחנה המרכזית הישנה שהפך בשנים האחרונות למקום מגורים ומקלט לעובדים זרים ופליטים, ולאזור ציד של המשטרה ויחידת עוז, היה אתמול לכמה שעות מקום של חסד ושמחה.

הפעם, המשטרה אבטחה ושמרה על השטח - "גינת לוינסקי" - כמה מאות מ"ר של דשא קלוש ועלוב למראה - שאליה נהרו מתנדבים וילדיהם, סלבס, תקשורת, כמה פוליטיקאים, ובעיקר אלו שלמענם התקיים כל האירוע: הפליטים, העובדים הזרים, וילדיהם.

המון ילדים. מכל הגזעים והצבעים. ממש כאילו יצאו מתוך קטלוג של בנטון. במיטב מחלצותיהם, רחוצים וחגיגיים, הם ישבו או עמדו בשקט ובנימוס שלא מוכרים לנו אצל ילדים בגילם, מסתכלים בעיניים גדולות לעבר הבמה המאולתרת, שעליה הופיעו בזה אחר זה להקות אתניות מבני הקהילה הזרה.

כל הפרוייקט התחיל לפני כשנתיים כשקבוצת "ארטים - צוות אמנות בינתחומי" (האמנים הדס עפרת, רומי אחיטוב ומרית בן ישראל, האוצרת טלי תמיר, והאדריכל יואב מאירי שתיכנן ועיצב את הספרייה) התכנסה ברצון לייצר פרוייקטים בעלי צביון אמנותי משולב בחברתי.

"ואז יואב מאירי, שהוא תושב השכונה אמר שתמיד חלם לעשות ספריה לעובדים זרים ולפליטים, ובאותו רגע היה ברור לכולנו שזה מה שנעשה", מספרת בן-ישראל על ההתחלה שבימים אלו קרמה עור ומדפים.

מדובר לא במבנה אפילו, אלא בשני ארונות ספרים, מעין קיר ספרים גבוה למבוגרים, ומולו ארון קטן יותר לילדים. ב-5 לספטמבר השנה, מתארת בן-ישראל את הפרוייקט המתפתח, בבלוג שלה ב"רשימות": "הארונות יהיו שקופים ומוארים מבפנים, כך שהספרים יזרחו בלילות בתוך הגן.

"ברחבה שביניהם יתאפשרו עיון, קריאה ומפגשים חברתיים. אנחנו מפנטזים על הקמת מועדון קריאה למבוגרים ושעת סיפור לילדים. הספרייה תכיל כ-2500 ספרים בסינית, אנגלית, אמהרית, רומנית, ספרדית, צרפתית, ערבית, תאית, נפאלית, הינדית, בנגלית וטגאלוג (פיליפינית). בספריית הילדים יהיו גם ספרים בעברית. כל ספר יהיה מסומן לפי השפה, אבל השפות עצמן יהיו מעורבבות כדי לחבר ולא לבדל".

מה שנראה כחלום צבעוני של אמנים הפך מהר מאוד למעשה, כשהם חברו למרכז הסיוע העירוני "מסיל"ה", מנהלת שנת המאה ומפעל הפיס. "ומסיל"ה מההתחלה נתנו את הלב שלהם. יש שם חבורה של נשים, מה זה יעילות, אין להן זמן לבזבז והן פשוט הלכו איתנו. בלעדיהן זה היה הרבה יותר קשה..."

"הכל נעשה בהתנדבות", מספר עמיר אשר, שהצטרף לפרוייקט בשלביו הראשונים, "אירגונים תרמו ספרים: דיסני, צומת ספרים, עמותת אנוש, הוצאות גרף ורימונים, מרכז ההדרכה לספריות, שגרירות תאילנד בישראל, והמון אנשים פרטיים. וכמובן עשרות מתנדבים שמיינו וקטלגו את הספרים ועכשיו מגיעים לתפעל את הספרייה ולשבת עם הילדים".

ובתוך גל ההתנדבות הזה, חשוב לבן-ישראל לציין: "חולדאי הקים את מסיל"ה. איכפת לו מהעובדים הזרים, אפשר להגיד עליו כל מיני דברים אבל זו עובדה שאין מסיל"ה בשום עיר אחרת. והיא משרתת עובדים זרים מכל הארץ, לא רק מתל אביב".

ועל רקע ההתגייסות האנושית המרגשת הזו, נשמע קולו של שר הפנים אלי ישי שמבקש לגרש כ1,200 ילדי עובדים זרים (וכמובן גם את הוריהם): "יבואו לפה עכשיו, מאות אלפי עובדים זרים עם מחלות צהבת, שחפת, חצבת, איידס, סמים ונתונים קשים".

והוא מרחיב: "ילד זה לא פוליסת ביטוח, לא מגן אנושי ולא קמע. עשרות אלפי תיירים שחודרים לארץ בניגוד לחוק עם ילדיהם ויסתירו אותם, יחידת עוז לא תוכל להתמודד עם 200 אלף עובדים זרים ללא מדיניות ברורה. לא ייתכן שתבוא לכאן אשה שתגדל ילדים ותוליד עוד ילדים".

אז מה הפלא שהילדים כל כך שקטים, מנומסים, וצוללים כל רגע אפשרי לתוך העולם המנחם שנפתח בפניהם בין מדפי הספרים, בספרייה החדשה שבגינת לוינסקי?