"אני ממש אתבייש אם זה יהיה מקום של האלפיון העליון; לא תשלם כאן יותר מברויאל ביץ' באילת"

כל היום היכתה השמש בגבעה, עד שבארבע וחצי אחר הצהריים היא דעכה מאחורי בקעת עובדה והשאירה את המאחז החשוף להתמודד לבדו עם הרוח עד עלות השחר. הרוח היא מה שיש לגבעה עם המאהל המאולתר והסוכות המפוזרות בפאתיה להציע, על האבנים היקרות ללבם של הירוקים שמפוזרות בשטח, עם המצוק שאליו מגיעים בשעטה ברכב ונעצרים על פי התהום. מול המתבונן נפתח אגן עצום לרווחה: הרי אדום ממול, עקבה נשקפת מדרום, התמרים של יטבתה וגרופית למטה, ואד מהביל מעל האמבטיה הבוערת של השבר הסורי-אפריקאי, כזה שמכריח את הנהגים בכביש הערבה לפתוח מזגן ולסגור חלון.

נדמה שהדממה סחופת הרוחות הזו לא תשתנה לעולם, אבל בוקר אחד נחת ליד הגנרטור הליקופטר. ומתוכו, כמו באגדה הוליוודית, או לפחות כזו שמספרים ברשפון, קפץ רוני דואק והביט סביבו. לא סתם רוני דואק, אלא אחד מעשירי הארץ, ולא סתם הליקופטר, אלא כזה שכשהמריא השאיר אחריו המון אבק. גם המבט לא היה סתם מבט. כל מי שצפה במחזה הבין: שחרות סוף. מכאן מתחיל סיפור חדש לגמרי.

בארץ קטנה שבונה את עצמה לדעת ועוקרת במסירות שטחים פתוחים לטובת יזמי נדל"ן וקניונים, דבר אחד מתחיל לאזול בוודאות: ספייס. מי שאין לו וילה בטבע ורוצה שקט בלי להחתים דרכון, יצטרך לקנות לעצמו שקט כזה. כל משאב ציבורי עולה היום כסף - חוף ים, שמורת טבע או הגנה משטרתית - אז הגיוני לצעוד קדימה ולהפריט גם את הדממה ואת השממה. חוות הבודדים היו סנונית ראשונה, שחרות היא דוגמה יוקרתית יותר, ומי שניחן בכיס עמוק ובחזון תכנוני מבין שלא מזיק לתפוס חזקה על חור נידח. גם חורים לא יהיו פה בסוף, והנה הזדמנות השקעה.

לילינבלום פינת יטבתה

יונתן ברגמן החזיר גם בשבוע שעבר את הילדים מבית הספר בבסיס "עובדה", חזר בטנדר לגבעה ופיזר משימות לעובדים שמתהלכים במתחם. חבורה קטנה ומגובשת, חלקם נמצאים פה כמה שבועות, הוותיקים סוגרים פה חודשים, כולם סרים למרותו של הג'ינג'י הגרום והקופצני ומדחיקים את העתיד המעורפל שלהם. ברגמן, שבא מלב הסצנה התל אביבית בגיל 30, עומד עם סיגריה ומספר איך התאהב בגבעה הזו ונשאר בה עם אשתו והילדים חמש שנים (למעט "גיחות חמצן לתל אביב פעם בחודש"), אחרי שנמאס לו מהשכנים הבורגנים במושב חרות שהתעצבנו על המסיבות שהוא מארגן ועל העזים שרעו לו בחצר.

ברגמן הוא הרוח החיה שמנהלת את המקום. אובססיבי לניקיון ולארגון מסיבות מעולות שתל אביבים, שמכבדים את עצמם, היו חייבים לרשום עליהן "וי", שונא שגרה כמו שהוא שונא לכלוך שאנשים משאירים, אוהב וודקה ומצטיין בהגשת נאומים רוחניים חוצבי להבות על זרימה, כיווני זרימה, בחירה, מקומות שמאפשרים - וחוזר חלילה. האהבה שלו לארח הביאה לו בעיקר צעירים שמשוגעים על המוזיקה שהוא בוחר ועל הבר העשיר שהם לא ציפו למצוא באמצע המדבר. אבל גם אוליגרכים שחלצו נעליים בכניסה למאהל והעיפו לתקרה פקקים של בקבוקים שעולים 9,000 פאונד. "אירוח של חמישה כוכבים בלב מדבר", הוא מתגאה. ההיכרות המשופשפת שלו עם הלילה של רחוב לילינבלום בתל אביב כמו עם הלילה של שחרות משאירה אותו באמצע, שייך לא שייך לשני המקומות. שחרות לא שייכת לו, ועוד מעט היא תהיה שייכת לו אפילו פחות.

"הרוח הופכת את שחרות למקום רוחי, לא רוחני", מחדד ברגמן, "היא איתן-הטבע המרכזי פה כל השנה". בשבוע שעבר הוא התכונן למסיבת הסיום שתתרחש בחאן בסוף החודש (שישי-שבת, 28-27 בנובמבר), מתכונן לקלוט עשרות מבקרים ואוהדים שרופים של שחרות, כשעל מרבצי השטיחים הבדואיים יופיעו שמות חזקים בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית, דוגמת אונילי, קותי, אברהם טל, וקרולינה בהופעה המרכזית. רובם ככולם פריקים של המקום, התארחו בו מי יודע כמה פעמים, חלקם גם הכירו בו את אהבת חייהם או לפחות התפרקו בסוכות הפרטיות כמו שצריך, ולפעמים גם יצא משם ילד.

הביטים האלקטרוניים שיהדהדו מהמצוק בסוף השבוע הבא יהיו כנראה הצעת העבודה האחרונה שדי-ג'יי מקבל פה. מעכשיו יהיה שקט, מבטיח רוני דואק שרכש את המתחם, ואם החזון שלו יתממש - ואין סיבה שלא - את הפיתות הפשוטות שמגישים עם גבינה וזעתר לארוחת בוקר יחליפו לחמים משובחים וקינואה, ובמקום קרחאנות בזולה יבואו אנשים (בלי רסטות) עם מזרן יוגה קטן ומכנסוני פילאטיס. וגם, למרות ההתכחשות הכללית לאמת המרעישה, חסרונן של המכוניות שיגיעו בעתיד לחניון שחרות יורגש בתל ברוך צפון פינת רמת השרון, לא בפלורנטין.

בפנטזיה של יעל אבקסיס

ברגמן מתפעל את הגבעה מטעם בעליה הקודמים. באזור יודעים שהם קיבלו את השטח מהמדינה בדרך בעייתית, מה שלא אמור לעניין את היזם הנוכחי בשום אופן. בשבוע שעבר באה משאית לגבעה והתחילה לפרוק ערימות עץ, להקמת המבנה הזמני של משרדי הבנייה ומעונם הזמני של דואק ואשתו עד תום הבנייה. לגור פה אסור להם, על-פי תוכנית הבניין, גם אם האזור הזה הראה שתוכניות בניין הן לפעמים המלצה בלבד.

אגב אשתו של דואק, ברגע שזו יצאה מהמכונית שלו אל הגבעה שהוא קנה לה, הפסיקו דואק, הונו העצום, תוכניות הבניין שלו ואפילו האפשרות התיאורטית שהוא ירצה להקים את מרכז עזריאלי על הגבעה, להעסיק את התושבים כמו פעם. מהרכב יצאה יעל אבקסיס, שחקנית ודוגמנית. היא ההשראה לפרויקט שחרות של בעלה, והפרויקט הוא חלום פרטי שלה לא פחות משלו. התושבים נשארו המומים - מצד אחד, הגבעה שלהם הופכת למיזם של טייקון מרשפון. מצד שני, הם הולכים להופיע בפנטזיה של יעל אבקסיס.

פעילותו העסקית של דואק מטושטשת בהשוואה לפעילותו ההתנדבותית. ידוע שהוא עומד בראש המפעלים החברתיים "ציונות 2000" ו"שיתופים", שהוא תורם כסף ואנרגיה לטובת המדינה ולאזור הדרום בפרט, משדרות במערב ועד דימונה במזרח.

פחות ידוע על מקור כספו של דואק, חיית ספורט, שהתחיל לאחרונה להאריך את ריצת הבוקר שלו ל-21 קילומטרים מרשפון עד בית ינאי, ואשר ימיר בקרוב את חוף הים התיכון לטובת האבק של הרי הנגב הדרומי. כשהאבק ישקע בעוד שנתיים-שלוש והאדריכל ייתן אישור, יופיע על הגבעה כפר נופש שלא נראה כמוהו.

"זה לא תורה מסיני, שאם רוצים לפתח את הנגב צריך לבוא מההיבט הכלכלי, כי לאורך זמן זה מה שפותר את בעיות החינוך והרווחה", מסביר דואק. "אני שומע המון דיבורים על המון יוזמות, ולא רואה שקורים דברים. הגעתי למסקנה שתיירות המדבר היא פוטנציאל גדול ולא ממוצה. אתה רואה על המפה את אילת, הרבה נקודות של פעילות תיירותית, והמון שטחים מתים בנגב. עלה לי רעיון לחפש מקום שבו אפשר להרים דגל יותר חדשני. הסתובבתי בעולם וראיתי דברים פשוטים ומדהימים במדבריות באריזונה, בנמיביה, במצרים, ולא הבנתי למה זה לא קורה בישראל. אנחנו נעים כאן בין פרויקטים סנסציוניים לג'יפות, והדבר הנכון איננו. נסעתי למצפה רמון ולעוד מקומות, וטסנו במסוק לדרום עם רם לנדס (לשעבר מנהל חברת החדשות של ערוץ 10 והיום מפיק סדרות טלוויזיה, א' כ'), שסיפר לי על שחרות. אמרנו לטייס לנסוע לשם".

- ככה אתם מסתובבים במסוק ובוחרים מקום להשקעה?

"לא, סתם יום סיור. לרם הייתה המון מחשבה על התיישבות מדברית ודיברנו על זה, אז נסענו לשם. ישבנו עם יונתן ברגמן, שסיפר לנו מי קבוצת המשקיעים, והבנו שהם החליטו למכור, וזה נפל כמו כפפה ליד. בתוך זמן מאוד קצר הייתה אפשרות".

זו לא ההשקעה הראשונה שלו בערבה (הוא מחזיק כרם ענבים בשותפות עם קיבוץ אילות), אבל הפעם מדובר בתחום חדש לו ובמעורבות אישית וזוגית עצומה. "מצא חן בעיניי לתקוע יתד שנייה באזור מכיוון אחר", אומר דואק. "נראה לי שהערך המוסף של המדבר הוא כזה חזק, שאפשר לעשות פרויקט פורץ דרך בתחום התיירות המדברית, אבל גם שיהיה כלכלי - ואני אומר את זה בסדר העדיפות הזה, לא בגלל שאני מתחסד".

- ובלי להתחסד, הפוטנציאל הכלכלי די ברור.

"אני לא בטוח. המקום מבודד. השאלה מה אתה עושה בו".

דואק ואבקסיס החלו להופיע יותר ויותר בשחרות, מתיידדים עם ברגמן, ששומר על האינטרסים עד שהם יגיעו, ומתכננים איך ייראה כפר הנופש שהמדינה אישרה להקים. "יעל מאוד מעורבת, הפרויקט מעניין אותה ערכית, והיא גם אוהבת מדבר", אומר דואק. "הגישה שלנו היא קודם כול לעשות את הדבר הנכון. לתת למי ששוהה במלון למקסם את חוויית הנוף הדרמטי הזה, ומצד שני לא להיראות מבחוץ. יש פה פאזל שלם, ואם אני אעשה משהו שהשכנים שלי לא יאהבו - נכשלתי".

ולא היה לך קל איתם.

"זה נבע יותר מכך שלא מכירים. חשדנות היא דבר טבעי - מי אלה האנשים החדשים על הגבעה - אבל גילינו אנשים מדהימים, שאני מאמין שנוכל לשתף איתם פעולה. אם הפרויקט יצליח הוא גם ישביח את היישובים מסביב ויעלה את ערכם. אנשי מדבר הם חשדנים - כל-כך מבודדים, כל-כך רוצים את השקט שלהם - ואולי פתאום יהיה להם רעש".

ואתה מתחייב שלא תביא להם רעש?

"אני חושב שיהיה פחות רעש ממה שיש היום".

מה דעתך על כך שלוקחים חתיכת מדבר וסוגרים אותה לשימושו של מי שיכול?

"פיסת המדבר הזאת מתפקדת כמקום פרטי כבר עשרים שנה, אז לא סוגרים שום דבר. המקום די מוזנח, די מזבלה, ואנו הולכים להתייחס אליו כאתר ארכיאולוגי. לעבוד בפינצטה כשמזיזים אבנים שיושבות שם מיליוני שנה.

"אנחנו רוצים לנסות ולשחזר את הקרקע ואת הגבעה, והירוקים צריכים לשמוח. בשיחות בינינו הם באו עם דאגה אמיתית לבעלי החיים בסביבה, לצמחים שיישתלו, ואנחנו נתנו מחויבות ברורה שנתייעץ איתם, כי הם יודעים מה נכון. אנחנו מחפשים את הדיאלוג איתם, יש פה רצון לעשות פרויקט אחר, שיביא בחשבון את האלמנט הסביבתי, כך שהירוקים מתפרצים לדלת פתוחה".

לדואק ולאבקסיס מותר לבנות שמונים חדרים, אך הם ויתרו על מחציתם כדי לאפשר התבודדות ושלווה ("לא רוצים תחושה של 'שכונה', רוצים שהגבעה תישאר אוורירית", הוא מסביר). החדרים יהיו גדולים - ארבעים מטרים רבועים הרגילים, שישים מטרים רבועים הסוויטות - במקבצים שיפוזרו כחצי גורן על שפת המצוק, ויאפשרו מקסימום פרטיות ומינימום אינטראקציה. ספא ומרכז פעילות הוליסטית ימוקמו בקדמת המתחם עם תצפית לערבה. "המשפחות, הזוגות, מי שיבוא יוכל לחוות את המדבר בשקט, ולכן הזווית תיתן את התחושה שאתה לבד במדבר. מצד שני אתה תחויב לאכול בחדר האוכל יחד עם כולם ולפגוש אנשים אחרים, כשאת השקט תקבל ביחידה עצמאית לגמרי".

אגאדו בבריכה?

"לא יהיה".

מה כן?

"גם יעל וגם אני בתוך היוגה, והיא הולכת להיות נדבך חשוב בפרויקט יחד עם מדיטציה ופילאטיס. תהיה אפשרות לקבל כיתות יוגה בכל מיני אסכולות. יהיו ספא וכל הדברים המפנקים, וגם פעילות שטח - הגמלים שאנחנו מתכוונים לפתח ויישארו חלק אינטגרלי (באחריות יונתן ברגמן, א' כ'), הליכות, ריצות. אבל אנחנו לא מכריחים את כל האנשים לקחת בהן חלק כמו אגאדו בבריכה. הכול יהיה מאוד low key".

מתעורר החשש שזה פרויקט לאלפיון. בכמה תתמחר את החדרים?

"לא סגור עדיין, אבל לא תשלם יותר ממה שאתה משלם ברויאל ביץ' באילת (750 שקלים לאמצע השבוע לפי מחירוני האינטרנט, א' כ'). אני מאמין שגם מעמד בינוני יוכל לבוא לכאן ולקבל איכות יותר טובה. הכוונה היא לא לעשות פרויקט לאלפיון העליון. אני ממש אתבייש אם זה יהיה מקום של האלפיון. אנשים שבאים היום לחאן שחרות יוכלו להמשיך להגיע. אם זה לא יקרה - זה ממש כישלון שלנו".

כמה כסף אתה משקיע כאן?

"בסביבות 10 עד 15 מיליון דולר. אני מגייס קבוצת משקיעים בארצות הברית, שאני מדבר איתם על ציונות כלכלית - בואו קחו נתח ממדינת ישראל, זו תרומה הרבה יותר טובה לאורך זמן. הקבוצה לא תהיה רוב, אבל תיקח חלק במימון".

וכמה שילמת על הקרקע?

"עזוב".

יש עוד משקיעים ישראלים מלבדך?

"החברה שמשקיעה נקראת 'נגב וגליל בע"מ', ששייכת ל'כרמי הערבה' שלי, והיא תכניס שותפים ותקבל הלוואות בעיקר מגורמי חוץ. אין משקיעים ישראלים נוספים".

אתם עצמכם תגורו שם?

"אנחנו הולכים לבלות שם הרבה זמן".

ראיתי שבונים לכם כבר יחידת מגורים.

"קמה יחידה שהולכת להיות שם בזמן הבנייה, אבל היא זמנית ועומדת על רלסים (קורות ברזל, א' כ')".

ולא שמרתם לעצמכם את החדר הכי טוב?

"ממש לא. כמו אורחים, בכל פעם נבחר חדר ונשלם עליו".

ככה תצליח בעסקים?

"בדיוק ככה אני אצליח, כי אם אני אבוא ואשלם על חדר, אני אוכל להגיד לחברים שלי שגם הם צריכים לשלם".