זוהר ליבה | דוגמן ושחקן

הקריירה הבינלאומית של זוהר ליבה התחילה אחרי שאביו, שגידל אותו אחרי גירושי הוריו, נפטר. ליבה, 32, דוגמן (דלתא, המשביר לצרכן, מתאים לי) ושחקן ("הכל דבש", "ג'וני", "הבועה"), היה אז בן 23, מבולבל וכואב את הפרידה מהאדם המשמעותי בחייו, והחליט לטוס לחו"ל לנקות את הראש דרך הדוגמנות. הוא יצר קשר עם סוכנות בינלאומית, דרך הסוכנות היחידה בארץ שהסכימה לקבל אותו אז, כדי להרוויח כסף ולהמשיך הלאה. "המטרה שלי לא הייתה להיות טופ מודל", הוא אומר מאחורי הכובע, הזקן והשפם שמטשטשים קצת את תווי הפנים שהפכו אותו לאליל בנות. "המטרה הייתה לעבוד, וזאת לא אידיליה. זה אומר להיזרק לבד למקום לא מוכר עם מזוודה, ללכת כדי להכיר את הסוכנות, לעבור באודישנים ולקבל לא ולא ולא, עד שאומרים לך סוף-סוף שקיבלת ג'וב".

ואז זה כבר קל.

"הסיפוק שלי היה בלקבל את העבודה, אבל העבודה עצמה - להתחרבש עם הדוגמניות והצלם - נראתה לי מיותרת".

לא מצאת בה משהו אמנותי?

"הצלמים עושים אמנות, ואני אולי חלק ממנה, אבל לא נסחפתי למקום של 'אני אמן'. ממש לא".

היית מעורב בהחלטות הכלכליות?

"עד היום אני מעורב. בכל פעם שהגעתי לסוכנות ישבתי עם רואה החשבון ונתתי את אישור תשלום המס בארץ, כי שלא ינכו לי מס כפול".

עשית גם משאים ומתנים על האחוזים שהם גבו?

"לא, כי בדרך כלל זה מצב נתון. יש מקומות שלוקחים 20%, ובפריז ובמילאנו - 75%".

75% עמלת סוכנות? זה לעבוד בחינם.

"כי אלה שווקים אופנתיים ונחשבים. התרחקתי משם כמו מאש כי לא עניין אותי לצלם כתבת אופנה שתתפרסם במגזין נחשב וארוויח עליה שקל שלושים, אפילו שניסו לשכנע אותי שזה טוב לספר הצילומים שלי. הייתי על זמן שאול, ולא התכוונתי לבזבז אותו".

הצלחת לחסוך?

"בשנים הראשונות לא, כי שילמתי שכירויות של בין 600 ל-1,400 אירו לחודש ומימנתי את המעבר בין הערים באירופה, והיו חודשים שלא עבדתי ונשארתי עם 50 אירו בכיס".

אז איך החזקת את עצמך?

"רקדתי במועדונים ביוון, במילאנו ובברצלונה. קיבלתי 150 אירו ללילה, וזה החזיק אותי כל השבוע".

עבדת בחו"ל כמעט חמש שנים.

"והלבד הזה גמר אותי. היו קצת חברים, חוויות, אבל בסוף היום נכנסתי למיטה לבד, בלי משפחה או חברים קרובים. כשהייתי רואה משפחות בכריסמס הייתי נגנב. ואז החלטתי לחזור לארץ. הסוכנת שלי אז, זוהר יעקובסון, אמרה לי, בוא תנסה לשחק. היה לי אז ניסיון קטן ב'ג'וני', והיא חשבה שזה יכול לעבוד".

ידעת שזה העתיד?

"לא. נזרקתי לזה. אף פעם לא קפצתי על הבמה בבית ספר".

מה היה הכיוון שלך?

"לא היה לי. עברתי חוויות קשות בחיים. הפרידה של ההורים, החיים עם אבא ועם אימא מדהימה, אשתו, שגידלה אותי מגיל 4. כשאבא נפטר היה לי קשה להתמודד עם זה, והייתי בסוג של בריחה, של לא התמודד. לפני שטסתי ליוון רציתי ללמוד עיצוב תעשייתי. הלכתי לבית ספר ידוע בתחום, והמנהל לא הסכים לקבל אותי בלי בגרות ומבחן פסיכומטרי. שכנעתי אותו לתת לי עבודת הגשה, ואחר כך להחליט. עשיתי עבודה מטורפת, התקבלתי, והחלטתי לנסות את יוון".

אתה מצטער על שלא למדת לימודים פורמליים?

"אני לא יכול ללמוד מסודר כי קשה לי להתרכז. מצד שני, מה שאני מאוד רוצה - אני משיג".

ככה היה עם המשחק?

"אחרי שהגעתי לאורית שר, קואוצ'רית ומורה למשחק והיום אשתי - כן. עבדתי איתה על לפרק דמות, להבין מה אני רוצה לספר, דברים עמוקים שהשפיעו עליי".

היא דוחפת אותך ליזמות?

"אנחנו כותבים סדרות, עבדנו על תסריט לפיצ'ר, אבל בשנים האחרונות יש עוד דברים שאני אוהב - הבן שלנו, גינון, נגרות, עבודה בברזל, אבל אני לא לוקח על זה כסף. אני עובד במשחק".

במשחק יש אלמנט לא יציב כמו בדוגמנות.

"כל אחד רוצה ביטחון כלכלי. אורית עובדת, ברוך השם; היא פתחה סטודיו, עושה סדנאות, ואנחנו חוסכים. אני רעב לכל עבודה, ובא לסט כמו אתלט מאומן, אחרי עבודה קשה בבית".

כי אתה צריך להוכיח שאתה יותר מעוד פנים יפות?

"מי שעבד איתי יודע מה אני שווה. זה שאני יפה זו ברכה. אם יש תפקידים שלא מתאימים לי, תמיד יהיו אחרים. יש לי סוכנות מצוינת, אבל אני עם יד על הדופק, חוסך ליום גשום וחולם לשחק באירופה וגם לעבור למושב בגליל, לפתוח צימרים ומסעדה". **