מנוע צניחה

ניו יורק. המרתף של בניין הטיימס- סקוור ברחוב 43 מארח בימים אלה שתי תערוכות: האחת חושפת שרידים מספינת הפאר טיטניק, והשנייה מציגה דגמים של מכונות שנבנו לפי תוכניות, שרשם לאונרדו דה וינצ'י במחברותיו לפני חצי מילניום. ובאנלוגיה למשהו שניתן למצבו בין ספינת פאר ששוקעת לבין גוף שמנסה להטמיע חדשנות כדי להציל את עצמו, ניתן לדבר על ה"ניו יורק טיימס". מתחילת המאה ה-20 ועד לפני שנתיים, שכנה באותו בניין מערכת העיתון, שמפטרת בימים אלה 100 אנשים נוספים מצוות מערכת החדשות שלה, לפני סוף השנה. זאת, בניסיון להתמודד עם הקשיים הכלכליים שבהם נתון העיתון, שכוללים ירידה בפרסום בעיתון ובתפוצתו ובהתאם הפסדים גדולים. בנתונים שפירסם ה-ABC, גוף עצמאי שמודד תפוצה של עיתונים בארה"ב, בחודשים אפריל-ספטמבר 2009 רשם העיתון ירידה של 7.2% בתפוצה היומית ו-2.6% בתפוצה בסוף השבוע, לעומת התקופה המקבילה ב-2008.

במאמר שפירסם בעיתון, ושציטטנו בטורנו (השרת, אוגוסט 2009), סיפר העורך הציבורי של הטיימס, קלארק הויט, שהעיתון מקבל מכתבים מקוראים שמוכנים לספוג את העלאת מחיר העיתון כדי להבטיח את המשך קיומו. איך זה מתיישב עם הירידה בתפוצה? אני פונה לפרשנית שלצדי, דודתי הניו יורקית נ', תושבת האפר ווסט סייד וקוראת אובססיבית של מגזינים ועיתונים.

הטיימס הכבד היה נוחת מדי בוקר על סף דלתה, ומשהסתיים המינוי היא ביקשה לחדשו, אבל לא יצא לה. לא יצא לה ולא התחשק לה. סיבה אחת היא גודל העיתון. מספר העמודים בעיתון נקבע, בין השאר, לפי מספר המודעות שנמכרו, ומכר שלה בטיימס מספר שהירידה דרמטית ומורגשת. לא צריך לעבוד בטיימס כדי להבין את זה: מספיק להרים את העיתון ולהרגיש כמה הוא קל, לפתוח אותו ולראות את המוספים המכווצים.

הפחתת כמות התוכן, כמו פיטורי העובדים, היא כמו בבדיחה על האיש שרצה להרגיל את הסוס שלו לא לאכול, כדי לחסוך בהוצאות. הוא הפחית את כמות המזון בהדרגה. הסוס היה מתרגל לכך, אלמלא היה נופח את נשמתו.

"הזקנים ימשיכו לקרוא עיתון מנייר, כי קשה להם להסתדר עם האינטרנט", אומרת נ', "והצעירים שגדלו בלי העיתון היומי על סף הדלת, כבר לא ירכשו עיתון מנייר, אבל הטיימס צריך להילחם על דור הביניים, הבייבי בומרז, שגדלו על נייר מחד וחשים בנוח באינטרנט מאידך". הקניבליזציה שמבצעים אתרי חדשות בעיתונים שלהם הם שייכים, היא עובדה מוכרת. כשנ' פותחת את העיתון בבוקר, היא מגלה שכבר קראה את רוב הידיעות החדשותיות יום לפני כן באתר. אבל הניו יורק טיימס מביא את זה לקיצוניות: הוא מפרסם באתרו טורים קבועים של העיתון, לפני שהם מופיעים בעיתון. כך נוצר מצב אבסורדי בו ביום שני אפשר לקרוא באתר כתבה, שבתחתיתה נכתב כי פורסמה במקור בעיתון ביום שלישי. בשיטוט באתר מצאנו טור קבוע מאחד ממוספי יום חמישי, שעלה לאתר שלושה ימים שלמים לפני שראה אור בעיתון.

את הכסף שלה נ' תשמור, כנראה, לעיתון אחר.

מוניטיזציה

אולי היא תיקח את הכסף שלה ל"וול סטריט ג'ורנל". ב-ABC בדקו את נתוני התפוצה של 25 העיתונים הגדולים בארה"ב. לגבי שלושה מהם לא היו נתונים קודמים, ומתוך ה-22 הנותרים, 21 רשמו ירידה של בין 5.4% ל-25.8% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, ורק עיתון אחד רשם עליה: ה"וול סטריט ג'ורנל", העיתון "הארצי" היחיד למעשה בארה"ב (לצד USA today), שעלה ב-0.6% ותפוצתו עומדת נכון לספטמבר על 2.024 מיליון עותקים ביום חול.

הג'ורנל, עיתון כלכלי, הוא הנפוץ בארה"ב, יותר מה-USA Today, ה"ידיעות אחרונות" האמריקני, בערך (1.9 מיליון עותקים, ירידה של 17.1%), ויותר מה"מקומונים-הארציים" האיכותיים "הניו יורק טיימס" (928 אלף), "הלוס אנג'לס טיימס" (657 אלף) ו"הוושינגטון פוסט" (583 אלף).

מה מייחד את הג'ורנל? הוא עיתון כלכלי, נישה של קוראים אמידים ומשכילים, שמשמש אותם ככלי עבודה. ועוד דבר: הגישה המלאה לתכני האתר שלו עולה כסף, ויותר ממיליון אנשים משלמים עליה. רופרט מרדוק, איל העיתונות מאחורי תאגיד "ניוז קורפ" שמחזיק בין השאר בג'ורנל, ב"ניו יורק פוסט" וברשת פוקס, החליט כזכור שנמאס לו לחלק בחינם תכנים שהוא יכול להרוויח עליהם כסף. אחרי שהודיע שהחגיגה נגמרה ושהחל מהשנה הבאה יגבה תשלום על גישה לאתרי כלי התקשורת שלו, הוא הכריז שיסיר את תכני קבוצת התקשורת שלו מתוצאות החיפוש של גוגל ומשירות איסוף החדשות שלה, גוגל ניוז.

מרדוק לא סתם מבקש להסיר את תכניו מגוגל (כל וובמאסטר באתרים שלו יכול לעשות את זה בחמש דקות, עם קובץ פשוט בשם robots.txt שמגדיר למנועי חיפוש להתרחק מהאתר) - טייקון התקשורת פותח חזית נגד החברה מבוססת הטכנולוגיה, שלמדה לרכוב על גבה של תעשיית המדיה ולהתפרנס ממנה בלי לייצר תוכן משל עצמה.

אישור נוסף לכך ניתן בדיווחים על כך שמיקרוסופט הייתה במו"מ עם מרדוק, והציעה לו תשלום תמורת הסרת תכניו מגוגל והצגתם רק בבינג, מנוע החיפוש שלה. "הפייננשל טיימס" דיווח שמיקרוסופט פנתה לגופי תקשורת נוספים בהצעה דומה. הרעיון מסריח מאנכרוניזם מיקרוסופטי. גוגל הפכה את החיפוש לאמצעי הניווט של האינטרנט, ומיקרוסופט, שאחרי 11 שנים וכמה נסיונות כושלים השיקה את המתחרה בינג, מנסה לקדם אותו על-ידי הפיכתו ממנוע חיפוש לפלטפורמה שגם משלבת מציאת תוכן בלעדי. כמו פורטל, או ספק טלוויזיה רב-ערוצית.

חברת המחקר היטווייז העריכה ש-25% מהתעבורה של אתר ה"וול סטריט ג'ורנל" מגיעה מגוגל, כך שחסימת הגישה של גוגל תפגע באתר. מרדוק השיב על כך בראיון ל"סקיי ניוז": "אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל כאלה שמשלמים". אם מיקרוסופט באמת מוכנה לשלם, מרדוק יהיה טיפש לא לקחת ממנה כסף. מאחר שהג'ורנל עדיין מאפשר גישה חינמית לכתבות שגולשים מגיעים אליהן דרך גוגל, יכול להיות שהאיומים של מרדוק הם טקטיקת משא ומתן מול גוגל, ללחוץ עליה לשלם כדי לא לפגוע בחוויית השימוש הקדושה של משתמשיה.

וזה מה שרבים מצרכני האינטרנט והפעילים בענף מטיפים כבר שנים לתעשיות התוכן למיניהן: במקום להילחם בצרכנים ובקידמה הטכנולוגית, חפשו מודלים עסקיים חדשים.

הסיפור פה גדול הרבה יותר מגישה לכתבות של קבוצת "ניוז קורפ". קשה להאמין שגוגל תסכים ליצור תקדים, בו הוא משלמת עבור הזכות לאנדקס מידע, אבל מיקרוסופט כבר שילמה על הזכות לאנדקס תכנים מהרשתות החברתיות, פייסבוק וטוויטר, ולפי דיווח של קארה סווישר מ-All Things Digital, שתי החברות היו במגעים עם גוגל לגבי תשלום דומה מצדה.

תאורטית, סירוב של גוגל לשלם עלול להוביל את פייסבוק וטוויטר לחסום בפניה את הגישה לתכני משתמשיהן. מעשית, גוגל הוא כיום מנוע החיפוש הפופולרי בעולם, ונכון לעכשיו, מי שמסיר את עצמו מגוגל פוגע קודם כל בעצמו. ואולם, אם גם אימפריית התוכן "ניוז קורפ" וגם אימפריית הרשתות החברתיות, פייסבוק, יסגרו את הדלת בפני גוגל, זה עלול ליצור סחף שבתורו יכול ליצור מסה קריטית של אתרים שסגורים בפני גוגל, לגרום לה לאבד את כוחה לטובת בינג או מתחרים אחרים, ולשנות מהיסוד את מפת החיפוש ואת הדרך בה אנחנו מגיעים לתכנים שאנחנו צורכים באינטרנט.

שטותיזציה

ב-1996 חוקק "חוק הקלטות הריקות", שמטיל מס על מכירת קלטות אודיו ריקות, שאמור לכסות את הפסדי תעשיית המוסיקה מהקלטות פיראטיות, וכך הופך את ההקלטות הללו לחוקיות. "מס הקלטות הריקות הוא בדיחה", אמר לי מנכ"ל הליקון, רוני בראון, בראיון ב-2003. "אף אחד עד היום לא גבה אותו, כי אף אחד לא רוצה להכשיר את השרץ של העתקה ביתית, והסכום מגוחך". הצעה להרחיב את חוק הקלטות הריקות למדיומים אקטואליים יותר, כמו דיסקים וכוננים קשיחים, הוצגה ב"תזכיר חוק זכות יוצרים (העתקה פרטית) התשס"ה", שפירסם משרד המשפטים ב-2004, אולם עד כה ההצעה לא נכנסה לספר החוקים.

בכנס אילת לעיתונות, שנערך בחודש שעבר, העלה מנכ"ל אקו"ם, יוריק בן דוד, הצעה מאותה משפחה - גביית מס אינטרנט של 25 שקלים לגולש בכל חודש, בתמורה ללגליזציה של הורדות פיראטיות: "ספקיות האינטרנט יכולות לקחת את האחריות ולהחליט על סכום הגיוני ומקובל על שני הצדדים - ובכך לפתור את נושא התמלוגים ברשת".

אם תוכניתו ההזויה של בן דוד תצא לפועל, אנחנו צפויים לגל של בעלי זכויות שיבקשו מסים דומים, מקולנוענים שסרטיהם מסתובבים בביטורנט; אולפני טלוויזיה שסדרותיהם מתגלגלות בראפידשייר ויוזנט; צלמים שתמונותיהם נגנבות דרך גוגל תמונות; סופרים שספריהם מועברים בקובצי PDF באימייל; עיתונאים שכתבותיהם משוכפלות בפורומים; בלוגרים בישראבלוג, שבלוגרים אחרים העתיקו להם את העיצוב וכן הלאה.

מחיר ההתחברות לאינטרנט יגיע לאלפי שקלים בחודש, רוב האוכלוסייה תתנתק ותחזור לשלם על תכנים אוף ליין. הבעיה נפתרה.

לא בכדי ניתן למצב את אפל ופייסבוק כשתי האויבות האמיתיות של גוגל. פייסבוק - בשל הפלטפורמה שמסייעת להפיץ תוכן באופן חלופי למנוע חיפוש והיא קהילת גן פתוח שעונה לעצמה על הצרכים בכל יום מחדש; ואפל - בזכות החדשנות והיכולת לבסס מודלים עסקיים חכמים, המאפשרים לה להרוויח מתוכן שאינו שלה בעידן הדיגיטלי. דוגמה לאיך המודלים הללו ישתנו, נוכל לראות בעצמנו כבר בשנה הקרובה, כאשר האייפון יתבסס כמכשיר פופולרי אצל מסה קריטית של קהל בישראל וישנה את אופן ההגשה של תוכן ואינטרנט על-ידי חברות הסלולר.

עוד עידוק: room404.net