משחק בונקר

יש אנשים שהחיים מאותתים להם לאן לפנות, הרבה לפני שהם מגיעים לצומת שבו הם מתלבטים באיזה קריירה לבחור. כזה הוא אלי עזור - כוכב עולה בעסקי התקשורת המקומיים, שכבר בימי ילדותו בשכונת יד אליהו בראשית שנות ה-60' גילה חוש ריח מפותח לעסקים. "בגיל 6 אלי מכר סברסים בשכונה", מספרת מכרה וותיקה שלו, "אבל כבר בגיל 7 הוא דאג שילדים אחרים ימכרו אותם בשבילו".

קריאה נכונה של מצבים וניצול הזדמנויות שנקרו בדרכו הם מוטיבים מרכזיים לאורך הקרירה העסקית של עזור. כבן יחיד וילד הסנדוויץ' במשפחה בת שבע נפשות שעלתה מעיראק (לעזור שתי אחיות גדולות ושתיים קטנות), החיים לא תמיד פינקו אותו. מהר מאוד, אולי גם בזכות התקופה הקצרה שבה שיחק כדורגל כנער בגדנ"ע יהודה, הוא אימץ תפישת עולם שמניעה אותו כיום - הזדמנויות אסור להחמיץ. בטח לא מול שער ריק.

התוצאה: בשנות החמישים לחייו מחזיק עזור ביחד עם שותפים שונים במיני אימפריית תקשורת במונחים מקומיים: הוא הבעלים, ובחלק מהעסקים מעורב בניהול בפועל, של למעלה מ-20 חברות בתחום הטלוויזיה, הרדיו, המו"ליות, הדפוס והפרסום (ראו מסגרת). החברות שבבעלותו מעסיקות יחד כאלף עובדים, וחברת אחזקות התקשורת שלו "מרקעי תקשורת" היא מהמובילות בשוק.

לא קל לאסוף מידע על עזור. עסקיו פרטיים, והוא ומקורביו שומרים בקנאות על פרטיותו (ראו מסגרת נוספת), מה שמקשה מאוד לשרטט את הפרופיל של אחד מאנשי העסקים האניגמטיים בישראל. ועדיין כשמחברים את כל פיסות המידע לכדי תמונה אחת גדולה, מקבלים כמה פתרונות לחידת עזור. כמו, למשל, איך הצליח הילד השאפתן מדרום ת"א, שאינו בן לאצולת ההון הישראלית או נמנה על דור ההמשך של ענף המו"לים, להגיע למגרש של הגדולים.

דג הזהבי

לעזור הייתה תמיד תשוקה לתקשורת. בשנות ה-70', בהיותו תיכוניסט בן 16 וחובב כדורגל מושבע בבית הספר עירוני ט', הוא פנה לעיתון הספורט המנוח "חדשות הספורט" וביקש להצטרף לשורותיו ככתב. העורכים, מוטי חביב (היום שדר וכתב ספורט ברשת "ידיעות תקשורת") וישראל פז ז"ל, הסכימו לתת לו צ'אנס כמה שנים מאוחר יותר. כבר במהלך שירותו הצבאי ביחידה עורפית סיקר עזור את הליגות הנמוכות בכדורגל.

בתחילת שנות ה-80', לאחר שחרורו מצה"ל, הפך עזור לכתב מקושר ולסקופיונר בעיתון "חדשות הספורט". במסגרת עבודתו הוא החל לטוות רשת של קשרים וחברים, שמלווה אותו עד היום וסייעה לו שנים מאוחר למצוא אוזן קשבת בקרב עסקני ספורט בכירים באחד התפרים שבהם הוא פועל - ספורט ועסקים. כך, למשל, הוא קשר קשרי חברות עם שאול סווירי, יו"ר ההתאחדות לכדורגל בין השנים 1985 ל-1992; או עם גברי לוי - יו"ר הפועל פ"ת בסוף שנות ה-80', שכיהן כיו"ר ההתאחדות לכדורגל בשלהי שנות ה-90' ותחילת שנות האלפיים.

את הקשרים שיצר בעולם הספורט מינף עזור לא אחת כדי לייצר לו הכנסות נוספות מלבד העיתונות. למשל כשפירסם בשנת 1983 את "הנער מממילא" - סיפור חייו של אורי מלמיליאן, שכתב ביחד עם כוכב העבר של בית"ר ירושלים. כדי להגדיל את ההכנסות מהספר, הוא שילב בו עמודי מודעות, שאותם מכר בכסף למפרסמים.

השם שעשה לו עזור כעיתונאי ספורט, סלל את דרכו בשנת 1984 אל דפי הטבלואיד העברי הראשון - עיתון "חדשות". בטור שכתב לפני שש שנים לעיתון "העיר" (ראו מסגרת), סיפר על פגישה בקפה 'סקאלה' התל-אביבי, שאליה הזמין אותו פיני זהבי, כתב הספורט של "ידיעות אחרונות", שזה עתה חצה את הקווים לעיתון החדש של משפחת שוקן. השנים סיכמו על מעברו של עזור לדסק הספורט של "חדשות". מלבד שותפות בחדר שחלקו אז בבניין מערכת העיתון ברחוב יגאל אלון בתל אביב, זאת הייתה גם תחילתה של ידידות אישית, שהפכה לימים לשותפות עסקית. לא עניין של מה בכך לאור הפרש הגילאים ביניהם (זהבי מבוגר מעזור ב-16 שנה).

מעבר לסודות מחדרי ההלבשה, עזור וזהבי חלקו באותם ימים גם חזון משותף - להרוויח כסף מספורט. זהבי, כידוע, הפך שנים מאוחר יותר לסוכן שחקנים ממולח ומקושר, עם קאדר לקוחות מרשים, בעיקר בליגה האנגלית, כגון ריו פרדיננד, חואן ורון ואייל ברקוביץ'. זהבי גם היה זה שתיווך, למשל, ב-2003 בעסקת המכירה של קבוצת הכדורגל האנגלית צ'לסי לרומן אברמוביץ' ב-130 מיליון ליש"ט.

עזור עצמו לא חיכה כל כך הרבה זמן כדי להיכנס לעסקים. כבר במאי 1986 הקים את חברת "מרקעי שיא פרסומים בע"מ", שעסקה בין השאר בשילוט חוצות והתמחתה בפרסום במגרשי כדורגל וכדורסל. שבע שנים מאוחר יותר שינתה החברה את שמה ל"מרקעי תקשורת" והפכה לחברת אחזקות התקשורת של עזור, ולשלד המרכזי שאליו יצק את העסקים שרכש והקים.

יד אלוהים

בגיל 30 (1988) הגיע עזור לצומת מרכזי בחייו. אביו, מסעדן ופעיל פוליטי במפא"י ולאחר מכן ברפ"י, מת מדום לב והוא בן 64 בלבד. כבן היחיד במשפחה, עזור חש שהוא צריך להבטיח את עתידה של משפחתו. רצה הגורל, והוא קיבל איתות מעיתון "חדשות" שאולי כדאי לו לחשוב על אלטרנטיבות אחרות מחוץ לעולם התוכן. עורך העיתון דאז, יוסי קליין, זימן אותו באחד הימים לחדרו והודיע לו שהוא ועורך הספורט, אבי רצון, לא יכולים להמשיך לעבוד ביחד בשל חילוקי דעות. הפתרון של קליין היה הגלייתו של עזור לעיתון אחר של רשת שוקן - "העיר". עזור נפגע מאוד מהמהלך, והחליט שהעתיד שלו נמצא בעולם העסקים.

עזיבת "חדשות" לוותה גם בניתוק יחסיו עם פיני זהבי בשל שורה של חילוקי דעות. בין היתר על קרדיט ומעמד בתקופת "חדשות". שני הכתבים-חברים לא דיברו במשך ארבע שנים. כמה סימבולי שמה ששבר את הקרח ביניהם היה, שוב, כדורגל. בקיץ 1992 נסע עזור לגטבורג, שבדיה, לצפות באליפות אירופה בכדורגל לנבחרות. הוא פגש שם את זהבי, השניים השלימו, ובין משחק למשחק סיכמו על הקמת חברה, שתעסוק ברכישת זכויות שידור לאירועי ספורט, ותשווק אותם בישראל. השם שנבחר היה צ'רלטון.

באותם ימים ערוץ הספורט היה בחיתוליו. צ'רלטון, שבתחילה התכוונה להתבסס על מכירת זמן פרסום בערוץ ייעודי, החלה לרכוש זכויות מכל הבא ביד. היא הייתה זאת שהכניסה מאוחר יותר את מודל ה-PPV, ושינתה את הרגלי הצפייה של ציבור חובבי הספורט, שהתרגל לקבל הרבה ובחינם. למרות הביקורות הקשה נגדה, שהגיעה לשיאה במונדיאל 2006 בגרמניה, כשרצתה לגבות כ-300 שקל עבור המשחקים, במבחן הזמן התברר שצ'רלטון תרמה להגדלת היצע ואיכות אירועי הספורט המשודרים (החל מכדורגל אנגלי, דרך טורנירי נבחרות וכלה בכדורסל ספרדי), ועודדה תחרות בשוק שבו ערוץ הספורט היה עשוי לשלוט ללא עוררין. אם תרצו, צ'רלטון היא דוגמא ליכולת של עזור לזהות "מאני מייקר" עוד לפני שאחרים שמו לב אליו.

אגב, בדרך להשתלטות על נתח עסיסי משוק שידורי הספורט, עזור ושותפו זהבי לא חששו לקחת סיכונים גדולים. כך, למשל, הם היממו את עולם הספורט הישראלי כאשר הציעו ב-1999, לאחר ששיכנעו את yes ובזק להצטרף אליהם, סכום עתק של 216 מיליון דולר לתשע עונות עבור שידור המשחקים של ההתאחדות לכדורגל. לשם השוואה, חבילת השידורים לעונה שווה כיום 43% פחות (כ-13.5 מיליון דולר לעונה). גם במכרזים נוספים רבים לא בחלו עזור וזהבי להכניס את היד עמוק לכיס כדי לחזק את הביזנס שלהם.

המהפכה הרוסית של "על המשמר"

תהליך הבנייה של עזור כאיש עסקים מצליח בתחום התקשורת לא התבסס רק על רכישת זכויות השידור. אחד הצעדים הראשונים שלו היו למנף את הניסיון שצבר בשנותיו בעיתונות המודפסת, בזכות הכרה והבנה של הצד המסחרי שלה, להקמת עיתונים משלו. בתחילת שנות ה-90' זיהה נישה חדשה שהייתה זקוקה לפיתוח - עיתונים בשפה הרוסית.

היו אלה ראשית גלי העלייה הגדולים מחבר העמים, ועזור הבין שמתפתחת קהילה גדולה, שצמאה לכלי תקשורת שידברו בשפתה. הוא רכש מ"מעריב" את העיתון "נובוסטי ניידלי", שיצא אחת לשלושה שבועות, תמורת סכום של כמה עשרות אלפי שקלים, והפך אותו ליומון. שנים מאוחר יותר, עם הירידה בקרנם של העיתונים בשפה הרוסית, הסב עזור את העיתון לשבועון. במקביל הוא רכש וטיפח רשת של ארבעה שבועונים בשפה הרוסית, שעוסקים, בין היתר, בנושאי בידור ותרבות. כיום הם מדפיסים כ-20 אלף עותקים בשבוע.

באותם ימים שלח עזור זרועות גם למיזמים אחרים. כך, למשל, הוא היה זה שהביא את נבחרת ארגנטינה הגדולה של דייגו מראדונה למשחק ראווה באצטדיון ר"ג. עזור לקח על עצמו את מימון האירוע בשווי של כמה מאות אלפי דולרים, גייס ספונסרים והצליח להביא כ-60 אלף איש למשחק. אלפים מהם נאלצו לחזור הביתה, כי אזלו הכרטיסים. "זה היה אירוע מכונן עבור אלי", מעיד מקורב אליו. "על האירוע הזה הוא גזר קופון נאה".

במקביל למיזמים הנקודתיים, עסקי המו"ליות של עזור זכו לדחיפה נוספת כשהוא הצליח שוב להשתלט על כדור טועה ליד השער. במארס 1995 נסגר העיתון "על המשמר", ובית הדפוס שלו ("הדפוס החדש") הועמד למכירה. עזור שם עליו את ידו בעסקה סיבובית דרך כינוס נכסים. הוא השתמש בבית הדפוס בראשון-לציון להדפסת עיתוניו ולמתן שירותי דפוס נוספים.

בשלהי שנות ה-90' החליט עזור לסחוט את הלימון הזה עוד יותר. הוא היה מהראשונים שהקימו רשת של מקומוני תיבות דואר ("המקומון"), בערים שהיו צמאות לעיתונות מקומית (רמת גן וגבעתיים), או בכאלה שבהן המפרסמים חיפשו אלטרנטיבה זולה יותר לרשתות המקומונים של העיתונים הארציים (למשל, בפתח תקוה ובתל אביב).

"המקומונים של עזור נתנו מענה למפרסם הקטן ביותר, שלא היה יכול להרשות לעצמו לרכוש שטחי פרסום במקומונים של העיתונים הארציים", מעיד גורם בכיר ברשת המקומונים של קבוצת הארץ - "רשת שוקן". "מצד אחד הוא גרם להורדת מחירים, אבל מצד שני הוא לימד אותנו שאסור להתעלם משום מפרסם".

הקרב על הפוסט

בסוף שנת 2004 החליט עזור לעשות את הקפיצה הגדולה שלו בתחום העיתונות המודפסת: רכישת "הג'רוזלם פוסט", מהעיתונים הוותיקים שרואים אור בישראל (מאז 1932). עזור העריך שיש לו הזדמנות לקנות עסק במחיר נמוך בהרבה משוויו האמיתי, להפוך אותו לסינרגטי לעסקי המו"ליות שלו, ובמקביל לנצל את הפוטנציאל שטמון בו להפקת רווחים - לא רק בגלל המוניטין של העיתון ושל אתר האינטרנט שלו בקרב קהילת האנגלו-סקסים בישראל (ובעיקר בארה"ב), אלא גם בשל מתנה שכללה העסקה - הקרקע בשכונת רוממה בירושלים, שעליה ישב העיתון ובית הדפוס שלו.

באותם ימים אמנם איש לא חשב על כך, אבל שלוש שנים מאוחר יותר (ספטמבר 2007) התברר שעל השטח מתוכנן לקום פרויקט דיור יוקרתי לחרדים בן 130 דירות בעסקת קומבינציה. ההכנסות מהפרויקט, שהוערכו אז בכ-260 מיליון שקל, אמורות להתחלק בין היזמים לבין בעלי הקרקע - עזור. כיום הפרויקט מצוי עדיין בהליכי אישור מול ועדות התכנון.

רכישת "הג'רוזלם פוסט" הייתה הליך מעניין בפני עצמו, שיכול ללמד דבר או שניים על הדרך שבה מתנהל עזור במשברים. במתווה הראשוני של העסקה הוא היה אמור לרכוש את העיתון מתאגיד המדיה הולינג'ר ביחד עם משפחת אספר הקנדית, הבעלים היהודים של תאגיד התקשורת קאנווסט, שאיבד 99% משוויו בבורסה הקנדית במשבר האחרון (נסחר כיום בשווי של כ-13 מיליון דולר, אחרי שבשיא היה שווה 4.2 מיליארד דולר), אלא שלא הכל התנהל כפי שתכנן.

"עזור היה האופציה הראשונה שלי כשחיפשתי עבור משפחת אספר שותפים לעסקה", מספר אביב בושינסקי, כיום יו"ר מכבי ת"א בכדורגל, שחיבר בין הצדדים והיה אמור להתמנות לתפקיד המו"ל של הפוסט. "המשפחה חיפשה מישהו בישראל שיוכל לנהל את העסק, ואני פניתי קודם כל לעזור, משום שהוא אחד היחידים שיודע לעשות כסף מהביזנס הזה שנקרא פרינט. היו לנו כמה וכמה פגישות משותפות, והתרשמתי שהוא ענייני, חד, יודע בדיוק מה הוא רוצה ומזיז עניינים מהר. אצלו אם צריך לעשות משהו זה לא אתמול, אלא כאן ועכשיו".

למרות הכוונות הטובות הליך הרכישה המשותף עלה על שרטון. על פי גורמים המקורבים לעסקה, בין היתר, בשל יחס מתנשא מצד משפחת אספר כלפי עזור. האספרים הערימו קשיים והתמהמהו בהעברת סכום הכסף שהבטיחו. עזור נאלץ להזרים לבדו את מלוא מחיר הרכישה - 13.2 מיליון דולר במזומן - כדי לסגור את העסקה. לאחר מכן הוא סירב להעביר למשפחה חצי מהמניות, עד אשר היא תזרים את חלקה בעסקה. כשחילוקי הדעות נמשכו, והמאבקים הפכו למכוערים ואף התפרסמו בהרחבה בכלי התקשורת, הצדדים נגררו לבוררות בבית משפט בניו-יורק. רק ביוני 2006, שנה וחצי לאחר הקלוזינג בעסקה, הכריע הבורר חד- משמעית לטובת עזור, וקבע שהוא הבעלים החוקי היחיד של "הג'רוזלם פוסט".

מהעסקה הזאת יצא עזור פגוע וכועס. "אלי הוא אדם שנותן חשיבות עליונה למילה של שותף, ומאמין שאסור למעול באמון שלו או לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", מעיד מקורב אליו. "בזמן מאבקי השליטה, האספרים דאגו לפרסם עליו הודעות מכפישות שהגיעו אל דפי העיתונות הישראלית".

עזור החליט לתבוע את עלבונו. במאי 2007 הוא הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת פיצויים בגובה 5 מיליון שקלים נגד קאנווסט בגין התנכלות והכפשה, לכאורה. ההליך עדיין מתנהל.

אגב, לא מכל סכסוך משפטי יוצא עזור כשידו על העליונה. כך למשל במארס השנה הוא חוייב לשלם כ-3 מיליון שקל ל"מעריב" בגין הפרת הסכם. זאת לאחר שלא העביר לו מאז 1999 תמלוגים חודשיים בשיעור 3% ממחזור המכירות של כל העיתונים בשפה הרוסית שרשת "נובוסטי" מוציאה לאור.

דלת פתוחה אצל רופרט מרדוק

במקביל לסיום מאבקי השליטה על הפוסט, התמקד עזור בלעשות את מה שהוא הכי מאמין בו - סינרגיה חזקה בין העסקים שלו, וניצול מקסימלי של הפלטפורמה החדשה שרכש. את ההדפסה של הפוסט העביר ל"דפוס החדש" בראשון-לציון; במקביל הוא הוציא מוסף כלכלי בעברית ("ביזנס פוסט") שהופץ בתחילה למנויי העיתון, אולם הוא החליט על סגירתו לאחר שנה אחת בלבד של פעילות (ינואר 2008). לדברי גורמים בפוסט, הסיבה הייתה חתימה על הסכם שיתוף פעולה עם "הוול סטריט ג'ורנל" האמריקני, שמופץ כיום למנויי העיתון.

במקביל חתם עזור על הסכם עם עיתון אחר של טייקון התקשורת האוסטרלי רופרט מרדוק, "הניו יורק פוסט", להפצת מהדורת סוף השבוע של "הג'רוזלם פוסט" למנויים היהודים של העיתון בארה"ב. "אלי הוא המו"ל הישראלי היחיד שיש לו דלת פתוחה אצל מרדוק", מעיד מקורב לעזור. "הוא רואה חשיבות עליונה בהתרחבות של הפוסט בארה"ב, ובעיקר בחיזוק ושדרוג אתר האינטרנט של העיתון בחו"ל".

אפרופו הפוסט, הבייבי החדש של עזור כיום הוא גרסה רכה שלו לשיפור האנגלית - "ג'רוזלם פוסט לייט", שעל פי גורמים בקבוצה זוכה להצלחה רבה.

בכלל, את תחום המו"ליות פיתח עזור בעשור האחרון במלוא המרץ. ב-1999 הוא רכש את השבועון "אנשים", שהיה נתון בקשיים כלכליים, אולם הפסיק בשלהי 2007 את הפצתו; הוא גם יישר קו עם טרנד החינמונים (הסיבה המרכזית לסגירת "אנשים"), ובאוגוסט 2008 החל להוציא, ביחד עם שותפו העסקי וחברו דודי וייסמן, את "ישראל פוסט" - עיתון המופץ בעיקר בעסקיו של וייסמן, בהם קו-אופ רבוע כחול, תחנות הדלק דור-אלון ורשת הפיצוציות AM:PM.

"ישראל פוסט" ורשת "המקומון" הם דוגמה טובה לסינרגיה שמייצר עזור: העורך הראשי של שניהם הוא אותו אדם (גולן בר יוסף), תכנים ב"ישראל פוסט" מגיעים גם מה"ג'רוז'לם פוסט" והמערכות ממוקמות באותו הבניין בסיטי של תל אביב. אגב, את המבנה הזה רכש עזור ב-1997 בסכום שנראה היום נמוך - כ-3 מיליון דולר. גם כאן הוא ניצל את העובדה שבעלי הבניין, חברת גרין מחשבים, היו על סף פשיטת רגל, כדי לרכוש נכס אטרקטיבי במחיר נמוך יחסית.

אני והחבר'ה

עזור אוהב לצאת להרפתקאות עסקיות עם שותפים. מקורביו מעידים גם שהישירות והכנות שלו הפכו אותו לדמות מוכרת ואהודה בקהילה העסקית. כך, למשל, הוא נמצא שנים בקשרי חברות אמיצים עם ארנון (נוני) מוזס, המו"ל של קבוצת "ידיעות אחרונות". השניים חולקים, בין היתר, את אותם שותפים עסקיים - למשל אודי מילנר וגיל מנקין, מבעלי קבוצת התקשורת (טלוויזיה ואינטרנט) - one. "אלי הוא הדרך לליבו של נוני - אדם סגור ומופנם, שאם הוא מוציא מהפה יותר משלושה משפטים בשעה, זה נחשב שהוא מפטפט", מעיד מכר ותיק של השניים.

הם הרי פועלים באותו תחום, זה לא גורם לחיכוכים?

"ממש לא. הם יודעים איך לא להפריע אחד לשני".

קשריו של עזור חורגים, כאמור, מעבר לתחום התקשורת. הוא מיודד למשל עם חיים רמון, עוד מהשנים שהאחרון היה שם דבר בפוליטיקה הישראלית. הקשר בין השניים נוצר דרך מכר משותף - איש העסקים סמי סגול. הידידות הפכה לאחרונה לשותפות עסקית, כאשר רמון מונה ליו"ר דירקטוריון צ'רלטון עם פרישתו מהפוליטיקה.

חברויות נוספות של עזור הם עם צבי שלום (אחיו של ח"כ סילבן שלום ומבעלי רדיו דרום), וכאמור גם עם דודי וייסמן. האחרון חבר לעזור לא רק בעסקי המו"ליות, אלה גם בתחום תקשורתי שנמצא בפריחה - הרדיו האזורי. ביחד עם שותפים נוספים (רשת קלאב הוטל, ואמנון דיק - מנכ"ל בזק לשעבר), הם הקימו את קבוצת "רדיו ללא ההפסקה", שהקימה את רדיו 103FM, ובספטמבר 2008 רכשה גם את רדיו 99FM שהיה בבעלות ארקדי גאידמק. בין לבין רכש עזור עם שותפים נוספים את רדיו צפון.

דופק על השולחן

למרות ההתרחבות הגדולה של עזור מסתמן שהמיני אימפריה שבנה לא גדולה על מידותיו. ראשית, בגלל השותפים העסקיים שלו. עזור השכיל לחבור לבעלי ממון ולאנשים עתירי קשרים וכישורים שמסייעים לו לפתוח דלתות, בתמורה לניסיון ולניהול שהוא מביא; שנית, הוא הקיף את עצמו בכוורת של אנשי מקצוע טובים. למשל, אייל גולן, יד ימינו ואיש אמונו; אדר זהבי, מנכ"ל צ'רלטון; רונית חסיד, מנכ"לית הפוסט; ואייל פאר, מנכ"ל 103FM.

אגב כוורת, עזור ידוע גם כאדם ששומר אמונים לא רק לאנשים בקודקוד הפרמידה העסקית שבנה, אלא בכל הרבדים שלה. אפילו לשומר בכניסה לחניון במשרדו ברחוב האחים מסלוויטה, שעובד אצלו כבר 15 שנה.

הסיבה השלישית ליציבות עסקיו היא ההתנהלות של עזור. כפי שהעיד בעבר, הוא רואה בעצמו קודם כל כסוחר. לדברי חבריו, כך הוא גם מתנהל: סבלני, לוחץ, אך לא מלחיץ, יסודי, אבל גם עקשן גדול. וכשצריך הוא גם לא מתבייש לדפוק על השולחן, להתעצבן ולהרים את הקול.

בניגוד לאנשי עסקים אחרים, שנוהגים לנקר עיניים בהישגיהם, עזור גם נשאר כל השנים צנוע. המסעדות החביבות עליו הן "שיפודי שמש" בשכונת התקווה, מסעדה שבה הרבה לבלות בילדותו, ו-"אל פסטיו" - מסעדה איטלקית צנועה ברחוב אבן גבירול בתל אביב; עזור לא מרבה להסתובב באירועים ומסיבות, מבלה הרבה עם שתי בנותיו בטיולים בארץ ובחו"ל, מתלבש בצניעות ונהנה ממשחקי כדורגל בבית ולא במגרשים.

"לאלי יש פאסון", מספר בקריצה מכר וותיק שלו. "מצד אחד הוא חם ואנושי, אבל מצד שני הוא גם דורש משמעת וכבוד מהאנשים שמקיפים אותו. זה לא שהוא בוס קשה, אבל כשדברים לא מתבצעים, כמו שהוא מצפה, הוא מתלהט די מהר".

"הוא בטח לא ישמח אם הוא יקרא את זה", מוסיף המכר, "אבל גם תופעות של עזרה בסתר לא זרות לו. אני אישית מכיר אישה שידה אינה משגת, שהוא החליט לממן לה את הטיפולים כשחלתה בסרטן".

"אני חושבת שסוד ההצלחה של אלי טמון בכך שהוא אדם הגון וישר שמדבר בגובה העיניים", הסכימה לומר לנו רות שיטרית, הבעלים של חברת יחסי הציבור שטרית מדיה-גרופ S.M.G, שמיודדת עם עזור כמעט 30 שנה ומספקת כיום שירותים לחלק מכלי התקשורת שבבעלותו.

מה לדעתך בהתנהלות שלו סייע לו להפוך לכוכב עולה בשוק התקשורת המקומי?

"אלי הוא איש עסקים עם כישורים בתחום התקשורת, ולא איש תקשורת שנכנס לעסקים. וזה הבדל גדול". *