תעצרו את החיים, אני רוצה לרדת

(ליאונרדו דה וינצ'י)

"השנה ערכנו קורס העונה לשם 'שנת החיים האחרונה', ובו שאלנו אנשים כיצד היו רוצים להעביר את הזמן לו הייתה זו השנה האחרונה בחייהם", מספר הפסיכולוג נחי אלון, ממייסדי "פסיכודרמה" ללימוד בודהיסטי. "אנשים אמרו שהם היו רוצים חיים יותר פשוטים. חלקם דיברו על הרצון לבלות יותר עם המשפחה, אחרים דיברו על הצורך להוריד מתחים. השאלה הזאת גרמה לאנשים להבין שסדר העדיפויות שהם מקיימים היום אינו בהכרח הסדר הנכון עבורם, וזה עזר להם לפקס את עצמם".

הרצון לשמוט את אורח החיים הדחוס והתחרותי לא זר לאלון. "עד לפני מספר שנים הייתי עסוק במרדף שמטרתו הייתה בניית קריירה. כשהגעתי לגיל 42 הייתה לי קליניקה פרטית וזכיתי בהכרה מקצועית בקהילה. לכאורה כל מה שייחלתי לו. אולם משהו היה חסר. פתאום הבנתי שכל הדברים האלו אינם נותנים לי סיפוק. החלטתי לעזוב הכול ולנסוע למשך שנה למזרח. כשחזרתי, החלטתי שלא אהיה משועבד יותר לעבודה, ואנסה לעשות דברים נוספים בחיי. כיום אני חי חיים פשוטים, אך עם פוקוס ברור על עשייה".

אין סתירה בין פשטות למודרניזציה, מסביר אלון. "התרבות שבה אנו חיים מטפחת שתי עמדות שבתפיסה הבודהיסטית הן המקור למצוקה: תשוקה ואיבה, ושהשחרור מהן הוא הדרך לרווחה אמיתית. הפרסומות מלמדות אותנו להשתוקק לדברים שאין לנו בהם צורך, ומטפחות את האמונה שאושרי תלוי בכך שיש לי הדברים הללו - המכונית קובעת את ערכי, השמפו את המידה שבה יאהבו אותי, הבית את מי שאני. האמונה שהאושר תלוי בדברים שבחוץ מעודדת את הרדיפה אחר הדברים הללו, ובאופן בלתי נמנע גם את האכזבה מהם, שהרי שום מכונית או בית אינם יכולים להביא לאושר.

"מצד שני, מעוררים בנו איבה - אל מה שאינו נוח, אל מי שאינו חביב. האמונה שמה שמפריע לי להשיג את האושר הוא השכן, או הזדקנותו של גופי, מטפחת פחד ואיבה, ואלו אינם מאפשרים שלווה. כך מחזקת התרבות את נטייתנו לרדוף אחר מקסמי שווא ולשנוא את העובדה שלא הגענו למנוחה. הסתפקות במועט איננה בהכרח לחיות על תה וצנימים, כי אם להבין את מעגל הקסמים המזיק של רדיפה אחר האושר מבחוץ. כשהבנו זאת, אפשר להניח למרוץ, ועם זאת ליהנות ממכונית טובה, או משמפו נעים. התרבות הצרכנית מעודדת את ההשתוקקות למה שאין לי ואיבה למה שיש, וכך נוצרים דיכאון וחוליים אחרים. הפתרון איננו להפסיק לצרוך, אלא להשתחרר מן האמונה שכאן מקור האושר".

עולם המולטי - מולטי-טאסקינג, מולטי-מותגים, מולטי-טאלנט - מעודד להדביק את הקצב נון-סטופ. עוד לא גמרת להשתלט על מכשיר הסלולר מהדור השלישי האחרון, והנה הבא בדרך, עם יותר פונקציות, יותר פיתוחים טכנולוגיים, יותר תלות. אז נכון שרובנו נחמוד את הדבר הבא, אבל פה ושם מתגלים בקיעים בעולם המערבי - קבוצות שלמות שמבקשות לפרוש מהמרתון המתיש. מגמת הקוקונינג היא דוגמה לכך. קוקונינג (Cocooning), חזרה למצב של גולם, עטוף ופאסיבי, הוא מונח שהוטבע בשנות ה-90 על-ידי פיית פופקורן, טרנדולוגית ויועצת שיווק אמריקנית. פופקורן זיהתה את העייפות והשחיקה מאורח החיים הבזבזני והראוותני, וגילתה שיותר ויותר אנשים מבכרים להתכנס בביתם ולהתרחק מהשיטפון הצרכני.

"המיתון שהביא עימו חוסר ודאות כלכלית גרם למספר תופעות צרכניות", אומרת עדי יופה, טרנדולוגית, "כיום המגמה היא ניו-קוקונינג, אבולוציה של התופעה שפופקורן ניסחה. אם בעבר אנשים התכנסו בביתם כתוצאה מחוסר ביטחון, ורצון להיות בסביבה מוכרת עם אנשים שהם אוהבים, הרי הניו-קוקונינג החזיר אנשים הביתה מצוידים בטכנולוגיה האחרונה. הבתים גדולים יותר, ואפשר להתנהל וליצור מרחבים פיזיים שונים, שמספקים פרטיות. באמצעות הטכנולוגיה אפשר ללמוד ולעבוד מהבית, וכך הקוקונינג הרבה יותר חזק.

"תופעה צרכנית נוספת הינה שינוי בעולם הקפיטליסטי. כיום רווחת התפיסה של הפחתת צריכה (Consuming less), האומרת שאני קונה בדיוק את מה שאני צריך. בארה"ב התופעה הזאת מתקדמת מאוד בשנתיים האחרונות, ועכשיו יש ניצנים גם בארץ".

חיים בהפרעת קשב

"יותר ויותר אנשים כיום מגיעים למצב שבו יש להם הכול, לכאורה: כסף, מעמד וכוח, ויש באפשרותם ליהנות מהחיים", אומר אלון, "אולם הם מבינים שהחיים החומריים אינם גורמים להם לאושר. בנוסף, ישנם אנשים שמבינים שסדר העדיפויות שהציבו לעצמם בחיים אינו נכון עבורם, וכי המטרה שהציבו לעצמם בחיים, כגון מעמד או קריירה, אינה באמת הייעוד שלהם, והם רוצים לעשות שינוי. כך נוצר מצב שבו אנשים שעבדו כל חייהם בהייטק, לדוגמה, פורשים מן המרוץ כדי להיות עם המשפחה או לתרום לקהילה.

"וזה לא תמיד פשוט לחזור לפשטות", מוסיף אלון. "יש אנשים שלא יכולים לסבול חיים כאלו. הם רגילים לקולות, לטעמים, לריחות, והכול בעוצמות גבוהות. יש אנשים שמכורים לקצב החיים המהיר ולסטרס. אלו אנשים שבשבת לא מסוגלים לנוח, וכשהם יוצאים לחופשה הם נעשים חולים. כשהחיים פחות רועשים, ויש שקט והיעדר מתח, אפשר להתמקד במה שבאמת חשוב. והאנשים האלו, כשהעולם שלהם נהיה שקט והמחשבות משתלטות, נתונים לספקות ולחרדה. זהו מפגש שנתפס בעיניהם כשלילי ומזיק, והם לא עומדים בכך".

"אנחנו נמצאים במצב שבו האצת החיים מורגשת ביתר שאת", אומרת ד"ר טלי כץ-גרו, מומחית לסוציולוגיה של הצריכה מאוניברסיטת חיפה. "זהו חלק מתהליך המודרניזציה, אשר קשור לכך שיש יותר דגש על צרכי הפרט והגשמתם, לרציונליזציה של הטכנולוגיה וגם לממד הזמן. הפעילויות שלנו מתבצעות מהר יותר, ואנחנו דוחסים מספר פעולות רב לפרק זמן אחד, ובמידה ומתפנה לנו זמן אנחנו ממהרים למלא אותו בפעילות אחרת.

"זה יצר מגמות אלטרנטיביות, כמו 'פשטות מרצון', שיוצאת נגד תרבות הצריכה. בדרך החיים הזו בוחרים בין היתר כאלה שהיו חלק ממרוץ העכברים: עבדו בעבודות תובעניות, צרכו הרבה, שאפו להשיג כסף רב, ויום אחד, מסיבות שונות - זה יכול להיות גירושים, עייפות, לחץ, שחיקה, מחלה או איזושהי הארה - בחרו בסגנון חיים חדש של פשטות מרצון".

גם יופה מצביעה על מצבים של העמסת יתר, שמוצאים את ביטויים בהתנהגות הצרכנית: "אנחנו חיים בהפרעת קשב בלתי פוסקת, ברעש מתמיד, ובפן הצרכני אנחנו עוברים ממצב של חד ממדיות למצב של רב ממדיות. אורח החיים שלנו מכיל הרבה יותר מידע, וכל פעולה צרכנית הופכת למורכבת מחלקים רבים. בעבר אישה שרצתה להכין ארוחת ערב הלכה לסופר, קנתה מצרכים ובישלה. בשנים האחרונות הפעולה הזאת הפכה להרבה יותר מורכבת - היא רואה בטלוויזיה תוכנית בישול עם שף ולוקחת משם מתכון, לאחר מכן היא הולכת למספר חנויות, שכל אחת מהן מתמחה במשהו אחר, ורק אז מתחילה לבשל".

ואיך הגודש הזה משפיע עלינו? "השפעת הטכנולוגיה על אורח חיינו כל כך חזקה, שאנשים מתרגלים לצרוך דברים בקטן", אומרת יופה. "אנחנו מוכנים לקבל סיפורים קצרים בסלולרי, כי כבר אין לנו זמן לקרוא ספר. הכול הופך לקצר יותר ומהיר יותר. טוויטר הוא הדוגמה למסר הכי קצר שאתה יכול להעביר - משפט".

הכמיהה לפשטות אינה בהכרח חזרה לתקופת האבן. לא חייבים לנקוט בצעדים רגרסיבים ולהשליך מעלינו את הקדמה לטובת חיים בסוכה במדבר. "להשיג פשטות זאת בהחלט עבודה", אומר אלון, "מדובר בשינוי הרגלים שדורש מאיתנו לעשות ולהקשיב. ישנם אנשים שעושים לשם כך תפנית קיצונית בחייהם, אולם אפשר להכניס את הפשטות גם לחיי היומיום. למשל לקום שעה מוקדם יותר בבוקר וללכת על חוף הים, או לעצור ולקחת שעה ביום שמוקדשת למענך, אפשר לצמצם שעות צפייה בטלוויזיה ולהיות יותר עם המשפחה".

פרופ' יעקב רז מסכים שלא חייבים לפרוש מהחיים, אך צריך ללמוד לעצור לרגע - להתבוננות פנימית. רז, מומחה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, מאמין בפאוזה, ביכולת להרפות ולו לרגע. "אנשים קוראים לכך מדיטציה, אך זוהי פעילות שיכולה להיות בצורות שונות שבהן האדם מניח לסבך המחשבות לזמן מה, ומנסה לראות את הדברים נכוחה. אנחנו עושים את זה מעט מדי. כמעט ואיננו מפנים זמן לשיח עם חבר לעבודה, עובד, מתחרה או שותף ופשוט מקשיבים לו, לשפת הגוף שלו, למצוקות שלו. חשוב לוותר על הצורך לכוון, ולרגע אחד לנסות ולהגיע לפשטות אמיתית. זה יכול להיות ברכיבה על אופניים, טיול בפארק או התבוננות בעץ, גם אם זה לא קשור למהלך חיינו".

פרופ' רז מאמין שהמסלול הצר של החיים השתלט עלינו, ומחסל את הפשטות ואת השלווה, "הסיבוך שנוצר בעקבות ההתמודדויות היומיומיות מעוור את עינינו, ואז נוצרת שמיטה של הדברים. לעומת זאת, אם ניקח פסק זמן לפשטות הרי שהחזרה למורכבות לאחר מכן תהיה שונה לגמרי ומתוכה תצמח משמעות".

הפרדוקס הקוגניטיבי

"אנחנו לא יכולים להכיל כל כך הרבה מידע. אוצר המילים מידלדל ואנחנו מדברים יותר קצר ומקוטע"

"אני מוטרד מהשפעת הטכנולוגיה המתקדמת על התקשורת הבין-אישית", אומר פרופ' רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך מאוניברסיטת בן גוריון. "נוצר מתח בין מידע רב שמועבר אלינו אונליין, ובין חוסר היכולת שלנו להכיל כל כך הרבה מידע. כתוצאה מכך המידע הופך לפשוט ושטחי: אוצר המילים מידלדל, היכולת של צעירים לבנות משפט הולכת ונעלמת, ופחות אנשים יכולים לנסח מבנה מחשבתי עמוק".

זה משפיע גם על מערכות היחסים. "אנחנו עוברים סוציאליזציה לדפוסי תקשורת שטחיים. יש לנו פחות זמן לדבר עם אנשים, ולכן אנחנו מדברים יותר קצר ומקוטע. ואם עד לפני כמה שנים אדם הכיר כמה עשרות אנשים, הרי שהיום עם הרשתות החברתיות, הוא מחשיב מאות אנשים כחבריו. וברור שהוא לא יכול להתייחס אליהם באופן שבו נהג בעבר. בדרך זו היכולת להיות מחויב לטווח ארוך נעלמת, דבר שבא לידי ביטוי גם בעסקים, כי אם בעבר אדם ראה עצמו כשייך לארגון כל חייו, היום הוא קופץ מעבודה לעבודה. זה קורה גם בנישואים, עם אחוז גירושים שהולך וגובר".

בעולם שבו בכל יום אנו מתבשרים על פריצה טכנולוגית חדשה, האדם - מוכשר ככל שיהיה - צריך לשעוט בעקבות החידושים, להפנים אותם ולצרוך אותם בתבונה. פרופ' יורם עשת, מומחה לאוריינות דיגיטלית מהאוניברסיטה הפתוחה, מדבר על המלכוד: "יש המון חידושים טכנולוגיים תכופים, אבל היכולת הקוגניטיבית שלנו אינה משתנה באופן דרמטי. על מנת לעמוד בקצב, אנחנו נדרשים לפתח מספר מיומנויות קוגניטיביות ורגשיות. אחת מהן היא היכולת לסנן אינפורמציה, ומחקרים מוכיחים שזו רק הולכת ויורדת. השנייה, לעשות מולטי-טאסקינג, כלומר לבצע מספר פעולות במקביל, והיכולת השלישית היא מעבר מהיר ממשימה למשימה. כאשר בפועל הוכח שאנשים שעובדים בצורה כזאת מאבדים כ-10%-20% מהזמן בשל חוסר היכולת שלהם להיות ממוקדים".

פרופ' אבירם סבור שיהיה קשה לעמוד בקצב הזה לאורך זמן: "יש נקודת אופטימום שעד אליה ניתן לעמוד בכך. יש אנשים היפראקטיביים שפעילות יתר ממריצה אותם. אבל רובנו לא בנויים לעמוד בכל כך הרבה גירויים ומטלות בו זמנית. אנשים שלא יצליחו להדביק את הקצב עלולים לחוות תופעות פסיכולוגיות שליליות, כגון עלייה ברמת החרדה, דיכאון ועוד. וסביר להניח שאלו רק ילכו ויגברו".