גלעד קמחי | במאי

אדם בעל כישרונות מרובים סובל מדילמת "תפסת מרובה - לא תפסת". מצד אחד ההישגים שלו יכולים להיות פנומנליים, מהצד השני הוא צפוי לתחושת החמצה בסיסית בכל פעם שבה הוא מקדיש תשומת לב לכישרון אחד ומזניח את היתר. גלעד קמחי, 27, רקדן ("גריז"), כוריאוגרף, שחקן ("הכבש השישה עשר") ובמאי שעומד בראש קבוצת הצעירים של בית ליסין ("חלום ליל קיץ", "משחק ילדים", בקרוב "אביב מתעורר" ו"רומיאו ויוליה"), חי את הדילמה הזאת יום-יום. "גם חברים טובים שלי שואלים, לו הייתי צריך לבחור בין הדברים, במה הייתי בוחר", הוא מחייך. "אין לי התלבטות. הבחירה הראשונה שלי היא להיות שחקן, והבימוי, הריקוד והכוריאוגרפיה הם צדדים באישיות שלי. הטייטל הנוכחי שלי כבמאי שם את השחקן בצד".

הבחירה בבימוי לא הייתה מכוונת?

"בבימוי ובכוריאוגרפיה אף פעם לא השתמשתי במרפקים. זה קרה. תמיד קיבלתי הצעות עבודה".

ובמשחק לא?

"זה היה כרוך במאמץ. כשסיימתי את בית צבי קיבלתי הצעות לבימוי ולכוריאוגרפיה ודחיתי אותן, כי רציתי שימתגו אותי קודם כול כשחקן, שאתבסס קודם".

וזה לא קרה.

"הייתי צריך להתפרנס ועבודה רדפה עבודה, והיום אני ממותג יותר כבמאי וככוריאוגרף, למרות שאני לא מוותר. אני משחק ב'כבש השישה עשר'. אנשים אומרים לי, למה אתה צריך לגלם ילד שמטפס על עץ, כשאתה מביים את שייקספיר?".

למה באמת?

"כי אני צריך את זה. כשאני במשבצת של שחקן אני מנטרל מהמוח את המנהיגות או תפיסות של במאי. אני אומר, בואו תפסלו אותי".

אי-אפשר לכבות את העין המביימת לגמרי.

"אבל אפשר לשים את האגו בצד. כשאני מביים, אין לי רצון להחליף את השחקנים, וכשאני צופה בהצגה אני כל-כך נהנה, כי אחרי העבודה המאוד מפורטת שאני עושה עם השחקנים, אני רואה בהם את עצמי, וזה מרגש".

אין אפילו צביטה קטנה של קנאה?

"אולי אני מפסיד שתיים, אבל מרוויח עשר. למרות זאת, זה לא ממלא את הרצון להיות על הבמה".

זאת הסיבה שהשתתפת ב"גריז" בערוץ 2?

"האמת היא שלא רציתי להשתתף, וקראו לי בשלב האחרון של האודישנים אחרי הרבה טלפונים. בדיעבד זה היה כל-כך נכון, כי זה הזכיר לי כמה אני אוהב להיות על הבמה כשמישהו אחר עושה לי את הכוריאוגרפיה. לפעמים אני שוכח, ואז אני מכניס את הדיסק לדי.וי.די ומסתכל על נאמבר ונרגע".

בסופו של דבר גריז הסתיימה באכזבה.

"ממש לא. קיבלתי את תפקיד דודי, שרציתי וכבר גילמתי בבית צבי, במחזה שהיה אמור לעלות בבית ליסין. הייתה אכזבה של חמש שעות כשאחרי חודש של חזרות הודיעו לנו פתאום שהכול מבוטל, ואז הגיעה ההצעה של ציפי (פינס, מנהלת בית ליסין, ל' ר') לביים את מופע הפתיחה של פסטיבל 'פותחים במה', שהתגלגל למופע 'ברודוויי פינת פרישמן'".

ושוב התרחקת מהמשחק.

"לא היה אכפת לי אז. כשציפי הציעה לי לעמוד בראש קבוצת הצעירים של בית ליסין היא אמרה לי, תכין רשימת דברים שבא לך לעשות".

הזדמנות מפתה שעלולה לכלוא אותך בנישה מאוד מסוימת.

"אם אתה כלוא בגן עדן זה בסדר. מצאתי שם בית חם, צוות עובדים שנעים לפגוש, ומעבר לכול קיבלתי את הקרדיט לבחור שחקנים, רובם חברים טובים, לבחור את החומרים. אני מוכן לחיות במגבלה הזאת כמה שנים טובות".

אתה מעורב בתקצוב של ההצגות שלך?

"כן. ב'חלום ליל קיץ' היה שלב שהגיעו מהתיאטרון לראות חזרות, והם לא ידעו איך לאכול את זה. אני נבהלתי, וזה לא קורה לי בדרך כלל. חשבתי שעשיתי קשקוש. נהיה קשה עם ציפי, כי היא לא ידעה מה היא רוצה. הייתי צריך להרים את השחקנים כשהייתי כבוי לגמרי. אחרי יומיים אספתי את עצמי, עשיתי לכל אחד מהם שיחה, עשינו 'ראן' מטורף, ויצאנו עם זה. כשבערב הראשון הגיע קהל וחיבק את ההצגה, קיבלנו אישור".

הקהל חשוב לך.

"מאוד. אני לא מהבמאים שמרוכזים רק במה שיש להם לומר. אם קהל לא רואה את מה שאני עושה אין לזה טעם".

אז אתה חושב באופן מסחרי.

"אם את קוראת לזה מסחרי - בסדר. אני אדאג שהקהל יאהב את מה שהוא רואה, אבל אני לא אעשה משהו שאני לא אוהב רק כדי שיעניין את הקהל".

מי מייעץ לך?

"היועצים הכי טובים שלי הם ההורים שלי. הם תמיד ידעו לענות את התשובות הנכונות בשבילי. אימא שלי נפטרה לפני שנה וחצי, שבוע לפני שברודוויי פינת פרישמן עלתה לבמה, ואני עוד מדבר איתה ברגעים שבהם אני מתלבט מה לעשות".**