יונה אליאן-קשת שחקנית

לקראת סוף הראיון, כשהערב כיסה את חלונות בית הקפה בווילון כהה, שאלתי את יונה אליאן-קשת אם אחרי 38 שנים אינטנסיביות על הבמה ולפני המצלמות יש לה רגעי שבירה. לפני שהספיקה לענות, דמעו עיניה המאופרות בשחור. "יש לי הרבה רגעים כאלה", אמרה, "כל הזמן אני חיה בשניות. באופן ברור הקריירה מאוד חשובה לי. אם ישאלו אותי, אגיד שלא, אבל אני חיה הפוך ממה שאני אומרת. לא מפסיקה לעבוד, והרבה. באיזשהו מקום אני יודעת שהחיים שלי והמשפחה שלי יותר חשובים מהקריירה. הרבה פעמים במהלך חזרות וצילומים, כשאני קמה בחמש בבוקר ועובדת עד שתיים לפנות בוקר, אני רוצה לומר 'פוס, תנו לי לרדת'. אני מדברת ויורדות לי דמעות, כי אני בתוך הקרוסלה הזאת ולא מצליחה לעצור אותה".

את תמיד יכולה למתן קצת. זה הרי תלוי רק בך.

"זהו, שאין לי אפשרות כזו".

למה?

"זה לא בשליטתי. למשל, לקחתי על עצמי את צילומי הדרמה 'דבר על מקום הימצאו' שאני עושה עכשיו בערוץ 1. זה היה לפני חצי שנה, כשלא ידענו ש'עלמה ורות' תרוץ כל-כך הרבה, ויצא שהייתי צריכה לדחוס את הכול יחד".

למה את לא מבקשת חופשה?

"כי בתיאטרון אני לא אדון לזמן שלי".

בכל מה שקשור לניהול הקריירה מחוץ לתיאטרון, אליאן ובעלה ששי קשת בהחלט אדונים לעצמם. הם הקימו חברת הפקות משלהם, אליאן-קשת הפקות, שעוסקת בניהול אישי ובייצוג של שניהם, בהפקת מופעים שהם מעלים, מעין מודל צנוע של חברות ההפקה הפרטיות של הכוכבים בהוליווד. "לששי היה אמרגן בתחילת הדרך, ומהר מאוד הוא הבין שהתפקיד של הסוכן שלו היה מעין מתווך כספים ולא מישהו שדואג לקריירה שלו כמו בחו"ל", אומרת אליאן. "אצלי היו יותר נפתולים. התחלתי בהבימה כשחקנית צעירה בחוזה קיבוצי. היינו שייכים להסתדרות, וצמודים לשכר של 'פועלי המחט' וקיבלנו את הדין. אחרי הפריצה הגדולה שלי ב'נורית' הייתה לי סוכנת, שעד היום מטפלת בכל מה שקשור לקולנוע ולטלוויזיה, ובשלב מסוים שי נשר, שהפיק מופע שלי, הפך למנהל אישי, תפקיד שלא היה קיים אז בארץ".

הציעו לך כמה פעמים קביעות בתיאטרון.

"וסירבתי. אני זוכרת שאני וששון גבאי הלכנו לטיול ארוך בחוף הים והתלבטנו. הרגשנו שזה עלול להיות אויב קטן, למרות שכולם רצו בקביעות. מרגע שהגעתי לבית ליסין, לפני עשרים שנה, אני עובדת רק על חוזים אישיים קצרי טווח. עקרונית, אני יכולה להיות מובטלת בסוף כל הצגה".

זאת חרדה.

"חרדה טובה. התפטרתי מהבימה יום אחד, בלי לדעת לאן אני הולכת, בגלל שההנהלה התחלפה ולא הציעו לי תפקיד. לא הייתי מוכנה להיות חלק מהמובן מאליו. הלכתי בשדרות רוטשילד וירדו לי דמעות. אמרתי, זה בסדר, זה ייקח אותי למקום אחר. הייתי בת 30. מפיק פרטי נתן לי לקרוא את 'מורה שיגעון', והמחזה הפך להצלחה אדירה. חייתי מחוזה לחוזה, מהפקה להפקה, ותמיד אמרתי, אל תדאגו לי לפנסיה, אבל תשלמו לי יותר".

אני מקווה שדאגת לפנסיה בעצמך.

"בטח. אני לגמרי מקורקעת. אחרי עשר שנים של ניהול אישי הסתכלתי אחורה ואמרתי, אני במילא עושה את כל ההחלטות האמנותיות לבד, ותמיד מתקשרים אליי ואני מפנה אל המנהל. אני כבר ילדה גדולה ומסוגלת לחתום על חוזים".

יותר נוח שמישהו אחר מתלכלך בעיסוק בכסף.

"אני לא רואה בזה לכלוך. אני יודעת לנהל משא ומתן. בדרך כלל ששי מנהל את שלי ואני את שלו. לפני שנתיים, כשפרסמתי את כרטיס האשראי YOU, שכרתי עורכת דין שעברה על החוזה. מגיע מצב שהעבודה באה אליך, ואז אתה לא זקוק למתווכים. הגענו למסקנה שאנחנו יכולים לייצג את עצמנו".

זה מצריך מעורבות אדמיניסטרטיבית יותר גדולה.

"עכשיו הפקנו את 'פתח לנו שער' של ששי, שבא אחרי דיסק של תפילות ומזמורי חזנות שנורא הצליח, והמופע סוגר קופות".

איך זה עובד בפועל?

"מתחילים בבית, אוספים חומרים. אני במופע הזה יותר עורכת מבמאית, נותנת עצות שמתבססות על הטעם ועל הניסיון שלי. אחר כך מגיע שלב ההפקה המוזיקלית, שעשה אריאל, הבן שלנו, שמביא את הראייה הצעירה והעכשווית שלו. ואז מתחילים לעשות חזרות. שוכרים אולם חזרות לתקופה שאנחנו צריכים. הפעם זה היה באולם החזרות שיש לנו בבית; ב'נוסטלגיה זה לא מה שהיה' ההפקה הייתה יותר מורכבת, אז שכרנו אולם חיצוני לתקופה יותר ארוכה. את השיווק אנחנו מוציאים החוצה".

למה?

"כי זאת תורה גדולה שאנחנו לא מתמצאים בה. תיאטרון היידיש משווק את 'פתח לנו שער'".

הוא מעין קבלן משנה?

"הוא לוקח אחוזים מהמכירות. הם שוכרים את האולמות ומוכרים כרטיסים. אנחנו עובדים מהמשרד שנמצא בבית".

החיסכון הכספי משמעותי.

"ואיתו בא אושר גדול. אתה לא תלוי באף אחד במובן העמוק של הביטוי. בלי קשר לתיאטרון, אנחנו כל הזמן צריכים להמציא את עצמנו מחדש, וחיים ברמה אחרת של חרדה קיומית, לא רק כלכלית אלא בעיקר אמנותית. אם מחר ייגמרו ההצגות בבית ליסין ולא ירצו אותי יותר, אפיק הצגה בעצמי.

"זה כבר קרה לי בחיים. ב'זוג פתוח' שיחקתי עם ששון גבאי בתיאטרון פרטי שאין לו מינויים, וכשהיינו עומדים בפתח של בית החייל ומציצים על הקהל, הייתי אומרת לו, 'אתה רואה את נהרות האדם. הם לא מינויים. הם באים בשבילך, וזה נס'. בהבימה הייתי השחקנית היחידה שהייתה רצה לראות כמה קהל יש".

בגלל שהיה חשוב לך כמה כרטיסים נמכרו?

"לא. יכול להיות שיהיו הפקות והן יפלו, כי זה חלק מהעסק. אם אין קהל אני פשוט עצובה. הקיום שלי בתיאטרון הוא בין שמונה וחצי ו-11 וחצי, וזהו. לא נשאר אחריו כלום".

מה לגבי התפקידים בקולנוע ובטלוויזיה?

"זה פחות נחשב בעיניי, כי התיאטרון הוא העיקר; הוא האהבה, והשאר זה פלירטים".

זאת הסיבה שלא רואים אותך בקולנוע ובטלוויזיה בשנים האחרונות?

"דברים שהגיעו אליי לא מצאו חן, ואלה שמצאו חן לא הגיעו אליי. עוד מעט תעלה בערוץ 1 הדרמה שמביים יהלי ברגמן, ואני עושה תפקיד בסדרה ב'רשת'".

היית רוצה יותר?

"לא. יש לי החודש 27 הצגות של 'עלמה ורות' ו'תנאים של חיבה', ועוד 12 ימי צילומים של הסדרה והדרמה".

התעייפת.

"כן, אבל אני עדיין רעבה".

כדי להשקיט את הרעב נשארת עם רגל אחת בתיאטרון הממוסד.

"הגעתי לבית ליסין בתקופה של עדה בן-נחום, ועשיתי את 'הזוג המוזר' בגרסה נשית; הגעתי לשם אחרי 'זוג פתוח' ותקופה בהבימה הגדול, ואחרי שהייתי בכל התיאטראות, וראיתי מקום אחר, כמו משפחה. כשציפי פינס הגיעה, ואחרי כן ששון ומיטלפונקט, שכולנו למדנו יחד באוניברסיטה, אז בכלל הוא השתבח. יש גאוות יחידה".

את כבר לא צעירה כמו פעם, למרות שאת נראית נהדר. את משקיעה יותר מאמץ כדי לשמור על המראה החיצוני?

"אני לא במירוץ, אבל אני מודעת".

מודעת למה?

"שצריך אולי להתחיל לחשוב על ניתוחים פלסטיים, אבל במידה. אם בערב אני צריכה להיכנס לקומבינזון אז אני מדלגת על דברים יותר משמינים בצהריים. אני לא מדברת על דיאטה, אנורקסיה, בוטוקס מטורף".

בתיאטרון את נמצאת מול מראה מגדילה, הקהל שלך, כל הזמן.

"אני שלמה עם ההתבגרות שלי, ורוב הקהל מתבגר יחד איתי. אני חשופה לתגובות של הקהל. יש המון אהבה, אבל גם לחץ מסוים ממה יגידו".

החרדה ממה יגידו משפיעה על בחירת התפקידים?

"לא. עשיתי מעט טעויות בבחירת התפקידים כי אני מגיבה מהבטן, יש לי אינסטינקטים".

עם מי את מתייעצת?

"הרבה עם עצמי ועם ששי. אני יכולה לעשות מחזות שנוגעים בפרינג', שאנחנו יודעים מראש שיתאימו לכמויות מדודות של קהל".

למרות שלפי החוזה שלך תרוויחי פחות אם ההצגה תרוץ פחות.

"במקום הזה אני חושבת על כסף. תמיד יבוא הבלנס. כרתתי ברית עם הקהל ולא עם המיליה התרבותי ועם הוועדות למיניהן. הם לא מעניינים אותי, ואין לי עניין להשביע את רצונם. אני רוצה את הקהל. לא אכזבתי אותו הרבה פעמים, ואולי זאת הסיבה שאני אחת מהשחקנים הבודדים שאנשים באים לקופה ומבקשים לקנות כרטיסים ליונה אליאן".