חיי נצח? כנראה לא בימינו

העולם המדעי רוחש וגועש בעקבות מאמר של חוקרים מאוניברסיטת ניוקסל, אשר טוענים כי פיצחו את הסוד העומד בבסיס תהליך ההזדקנות הטבעי של תאים. גילוי זה יכול לעמוד בבסיס של פיתוח תרופות שיכולות להאט את תהליכי ההזדקנות, המתבטאים במגוון מחלות מוכרות כמו מחלות לב או סוכרת. עם זאת, לא בטוח שהגילוי יוביל להארכה משמעותית של החיים. ודאי שלא לבדו, וגם לא בטווח הקרוב.

כשהאדם מתבגר, גם תאי הגוף שלו מתבגרים. בשלב כלשהו הם מפסיקים להתחלק, והקשרים ביניהם מתחילים להיות בעייתיים. כתוצאה מכך הרקמות שמהן מורכבים התאים הללו מתחילות להראות סימני התבלות והתכלות. אם מדובר ברקמת עור, היא עלולה להתקמט ולהתייבש. אם זו רקמת לב, היא מתכווצת בכוח מופחת.

תהליכים אלה קשורים גם בגורמים סביבתיים: התדרדרות מצב הרקמות נובעת משחיקה חוזרת ונשנית שלהן מול סביבתן, והזדקנות התאים גורמת לכך שהרקמה אינה עומדת באתגרים מן הסביבה באותה הצלחה כפי שעמדה בהם בתחילת דרכה.

על פי המאמר, שפורסם בכתב העת ""Molecular Systems Biology, נראה כי התהליך ההזדקנות מתחיל כאשר תא מגלה כי נגרם נזק משמעותי ל-DNA שלו (גם נזק זה נגרם כתוצאה ממפגש עם גורמים שונים בסביבה - זיהום, קרינה וכדומה). משהוכר זוג הכרומוזומים של תא מסוים כחסר תקנה, התא שולח סימנים לאיברונים השונים בתוכו להתחיל תהליך של הזדקנות, או אפילו השמדה עצמית מאורגנת, המפריעה כמה שפחות לסביבה. תהליך זה הוא הגיוני מאוד - תא עם DNA פגום, שהתחלקותו לא נמנעה, יכול להפוך לתא סרטני.

ספר לי על הטולומורים שלך

תיאוריה זו חותרת תחת תיאוריה קודמת, אשר עלתה לכותרות לאחרונה כהסבר אפשרי לתהליך הזדקנות התא. בתיאוריה הקודמת ניתנה תשומת לב מרובה לתפקידם של הקצוות של הכרומוזומים - טולומרים (tolomeres). ההערכה היתה כי קצוות אלה הופכים לקצרים יותר כאשר אנחנו מתבגרים, וייתכן כי התקצרותם היא הסימן המאותת לתא להשמיד את עצמו. על פי גישה זו, אם תימנע התקצרות הטולומרים, תימנע גם הזדקנות התא. החוקרים שגילו לראשונה את הטולומרים זכו בשנה שעברה בפרס נובל.

לפני כמה שבועות התפרסם מאמר בכתב העת ""Nature Gentics, ובו דווח על מציאת גן שמבחין בין אנשים שהטולומרים שלהם מתקצרים מהר - דהיינו מבוגרים יותר, לאלו ששלהם מתקצרים לאט - דהיינו צעירים יותר. גם מאמר זה זכה בכותרות "נמצא הגן האחראי להזדקנות" ובהבטחות כי התרופה נגד הזדקנות כבר נמצאת בדרך.

כאמור, הגישה של החוקרים מניוקסל, מפחיתה מחשיבותם של הטולומרים. היא גם מראה כי הפתרון בדרך למניעת הזדקנות הרבה פחות פשוט ממה שהוא נראה. לפי תיאוריית הטולומרים, צריך רק למנוע את ההתקצרות של הכרומוזום והכל יהיה בסדר. ואילו הגישה החדשה מנסה להבין מדוע נפגע ה-DNA של התא מלכתחילה? כיצד מבדיל התא בין גנום פגום לגנום שראוי להמשיך לחיות? אילו סימנים ניתנים כדי להתחיל את תהליך ההשמדה? כיצד מתרחש תהליך ההשמדה בפועל? כמו כן יש להבין מה יקרה אם ננסה להפוך את התהליך על פיו - האם לא נגרום להתפרצות של מחלות סרטניות?

אחד המפתחות לבחינת השאלות האלה הוא הסוגיה מדוע תאים של אנשים מסוימים עוברים את תהליך ההזדקנות מהר מתאים של אנשים אחרים. נראה כי רכיבים סביבתיים כגון עישון, לחץ נפשי והיעדר פעילות גופנית, משפיעים על כך, אך ייתכן כי גם מרכיבים גנטיים מעורבים. אם ניתן יהיה לשלוט באלה, תיתכן תרופה שתאריך במידת מה את חייהם של חלק מהאוכלוסייה, או לפחות תשפר את איכותם אל מול הסיכון של התפרקות רקמות שונות. זה עדיין לא סם חיי נצח, אבל בהחלט מטרה לשאוף אליה.