טוקבקיסטים הם בשבילי חיפושיות זבל

יום אחד מישהו באקדמיה עוד יחקור את הנושא לעומק, אבל כבר עכשיו ברור שאשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, מצליחה להוציא מעם ישראל את האמוציות. כל סיפור סביבה הוא בעל כריזמה תקשורתית גבוהה, ואת הבאזז אפילו ראש הממשלה עצמו לא מצליח לעצור. הפרשיות האחרונות החלו בכתב התביעה שהגישה ליליאן פרץ, העוזרת בבית משפחת נתניהו בקיסריה. הסיפור זכה לכיסוי נרחב, בין היתר גם בתוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל, בהגשת רזי ברקאי.

אתה מסכים עם הטיעון שהתקשורת איבדה פרופורציות?

ברקאי: "שרה לא יכולה כשנוח לה להצטנע ולומר שהיא אדם פרטי, וכשלא - שהיא אדם ציבורי. הפרסום לגיטימי לגמרי. כשיש לעיתון סקופ, לגיטימי לגמרי למרוח אותו על העמוד הראשון. אני חושב שהדבר היחיד הלא תקין הוא ש'ידיעות' לא פנה לפני הפרסום לקבל את תגובת לשכת ראש הממשלה".

בכל זאת, יש תחושה שהיא מקבלת טיפול יתר מהתקשורת.

"גם נשות ראש ממשלה אחרות זכו לתשומת לב יתרה. אפילו סוניה פרס, שבאמת שמרה על אלמוניות מוחלטת, נכנסה לכותרות כשהתברר שזה על חשבון הזוגיות עם פרס, כשלא רצתה לעבור איתו לבית הנשיא. גם לאה רבין ז"ל ונילי פריאל היו בעין הסערה. ההתקרבנות הזאת של בנימין נתניהו, כאילו שמחפשים את שרה, היא לא במקומה. גם הקדנציה הראשונה הייתה די מלאה סיפורים עליה, ועל התייחסותה לאנשים מסביב לביבי. בואי נזכיר גם את העובדה שמי ששם אותה בעין הסערה זה ביבי בעצמו, בפרשת הקלטת, עד אז אף אחד לא ידע מי זאת".

בקדנציה הזו היה נדמה שהיא מנסה לרדת מתחת לרדאר, אבל לא מאפשרים לה.

"העובדה היא שתשעה חודשים לא נגעו בה כי לא היו חומרים, לפחות לא חומרים זמינים. ברגע שיש חומר זמין כמו כתב תביעה, ולא מעניין אותי איך הודלף - רוב הידיעות מודלפות - הפרסום מתבקש. אני רוצה להזכיר שלפני כמה חודשים 'ידיעות אחרונות' פרסם כתבה מפרגנת על גבול החנופה לשרה, בעקבות נסיעתה עם ביבי לארה"ב, ואני לא זוכר שללשכת ראש הממשלה הייתה בעיה עם החשיפה".

גם עמנואל רוזן, הכתב הבכיר של "אולפן שישי" ומנחה "תיק תקשורת", אינו סבור שהתקשורת איבדה פרופורציות. "קודם כל, חשוב להבין שראש ממשלה הוא אדם שאין לו בעצם זכות לפרטיות, מהסיבה הפשוטה שבניגוד לאדם פרטי הוא משפיע על כולנו. ספציפית לגבי שרה נתניהו, יש שני סיפורים מקבילים. אחד זה סיפור המטפלות למיניהן, שהעיסוק בו קצת יצא מפרופורציה. אם שרה נתניהו מתייחסת לא יפה לעוזרות הבית שלה, אז במילות הפרסומת העתיקה לתשלום האגרה 'לא נעים, לא נורא'.

"הדבר היותר רלוונטי הוא האם שרה נתניהו באמת מעורבת ומתערבת בענייני המדינה, במינויים ובקבלת החלטות. כאן אני דווקא חושב שהתקשורת מפשלת, לא מגיעה לעומק של הסיפורים האלו, ומסתפקת ברפרוף ובשמועות. הייתי מצפה לקבל בנושא הזה דברים יותר ברורים ועמוקים על מה שקורה, אם קורה, ואם לא קורה, אז לומר בבירור שמדובר בשמועות זדוניות".

צהוב עולה

מה הופך אייטם מסוים למעורר באזז? זה בהכרח חייב להיות צהוב? "הצהוב הוא אחד מהאלמנטים שעוזרים ליצור באזז, אבל לא כל צהוב עושה באזז, ולא כל מה שעושה באזז הוא צהוב", אומר רוזן. "כל דבר שקשור לשרה נתניהו יקשרו לצהוב, כי היא אישה, והיא אישה מיוחדת, אבל אני חושב שלפעמים סיפורים צהובים הם סיפורים חשובים, ולפעמים סיפורים שהם לא צהובים הם לא בהכרח חשובים.

"הצבע הוא איזשהו אלמנט לוואי, הוא לא מה שקובע אם הסיפור חשוב ונחוץ. הסיפור על מוטי אלון, למשל, הוא סיפור צהוב, כי מדובר ברב שחשוד לכאורה בהטרדות מיניות של תלמידיו, זה צהוב על גבול הפורנוגרפי, אבל עדיין זה סיפור חשוב. הסיפור עם סגן הפרקליט בירושלים או החיסול בדובאי הם לא סיפורים צהובים, אבל הם עושים באזז - כי הם מסעירים וחזקים, יש בהם משהו שמגרה את הדמיון".

בן כספית, הפרשן המדיני הבכיר של "מעריב", משווה בין אלון ליצחק לאור. "למה מוטי אלון מקבל כותרות מטורפות, ויצחק לאור, שזה תלונות מאותו סוג, מקבל טורי שוליים? מה הופך סיפור לגדול? הנגיעה שלו לכמה שיותר אנשים, הסקסיות שבו, החשיבות שלו. מוטי אלון נוגע בקהילה ענקית עם סממנים משיחיים, כי הוא סוג של גורו מוטרף, תכניסי לעניין את זה שזו דת והוא אדבוקט בפני עצמו נגד הומואים, וקבלי טלנובלה.

"אבל באזז זה לא הכותרות הראשיות ולא הפרשות הגדולות, זה הדיבור שרץ בין האנשים. לייצר באזז זה לייצר דיבור, לייצר שיחות סלון, כשהברנז'ה מעודכנת, שאנשים מתקשרים ושואלים אותך 'נכון שכך וכך'?.

"באזז זה מה שאמרו על משה קצב לפני שהכול יצא, מה שאומרים על שרה נתניהו היום ולא מתפרסם. יש באזז שרץ באליטה הכלכלית - נניח לפני שגאידמק פשט את הרגל, האליטה הכלכלית ידעה על זה כמה חודשים מראש. רק אחר כך זה הפך לכותרות".

איך אתה מחולל באזז סביב נושא שחשוב לך?

"אני עיתונאי אולד פאשן, אני לא מתעסק בבאזזים. באזז זה משהו שנוצר מעצמו, אם הסיפור מעניין וחשוב וסקסי. למשל, לקחנו את הסיפור של דן חלוץ והמניות, ולא עשינו ממנו כותרת ראשית בכוונה תחילה. חיכינו עד אחרי המלחמה, וגם אחר כך לא עשינו מזה כותרת ראשית, ועובדה שהוא הפך לפצצת מימן - כי היו פה כל האלמנטים. בבוקר שזה התפרסם שמעתי את גבי גזית קורא ברדיו את כל הסיפור מהעיתון, ואמרתי לעצמי 'זהו, זה כבר מתגלגל מעצמו'.

"לעומת זאת, כשחשפנו את הקשר בין אריק שרון למשפחת טננבאום, ופרסמנו את זה על כל העמוד הראשון, לא קנו את זה - למרות שהסיפור היה נכון. ההסתערות שלנו עם שני מאמרים ועמודים רבים, הפך אותו לאנדרדוג.

"יש הרבה מאוד חוקים, והם משתנים לפי אופי הסיפור, לפי מצב הרוח הלאומי, לפי יחסי הכוחות. ברור שאדם פופלרי כמו אריק שרון, על לא פחות שחיתויות מאולמרט, לא נפל, כי הייתה לו מערכת חיצונית ציבורית מאוד חזקה. כי הוא היה ראש ממשלה פופולרי, כי הוא זה שבלם את הטרור והלך להתנתקות".

הג'ונגל החדש

עד כמה משפיע הבאזז ברשת - בטוקבקים, בבלוגים או במדיה החברתית - על קובעי הטון בתקשורת? "כשאין מנהיגות, כל מה שנשאר זה התקשורת, ולכן לידיעה שמתפרסמת יש השפעה דרמטית על מקבלי ההחלטות", סבור כספית. "כשלאף אחד אין עמוד שדרה אמיתי והאידיאולוגיה גם היא מתה מזמן, אז כל יום ביבי מעלה רפורמה חדשה ומוריד אותה, ואפילו בקטע של אתרי מורשת הוא דחף פנימה את מערת המכפלה וקבר רחל. מדובר באנשים שעובדים רק לפי סקרים".

"סיפור שיש לו באזז בוודאי משפיע על מקבלי ההחלטות", מסכים רוזן, "הם פחות יכולים להתעלם ממנו, מאשר מסיפור שעולה ויורד מהכותרות. בסיפור של סגן שר החוץ דני אילון, למשל, הבאזז חייב התייחסות. אם התקשורת לא הייתה עושה באזז מהסיפור הזה, אז יכול להיות שהוא לא היה הופך לסיפור עולמי".

ברקאי מודה שהתקשורת עצמה מושפעת מהבאזז באינטרנט, אבל מתכוון בעיקר לתקשורת שמזינה את עצמה. "חלק מהבלוגים באינטרנט הם מקור לאייטם. בבלוג של רביב דרוקר, למשל, הופיע כתב התביעה של מוטי גילת נגד 'ידיעות אחרונות'. צלצלתי למוטי גילת וניסיתי לראיין אותו, והוא סירב".

מה לגבי טוקבקים, כיצרני באזז שמובילים לאייטמים?

"אני לא זוכר שאיזה טוקבק באחד האתרים עשה לי את זה. טוקבקיסטים כמקורות אינפורמציה או כמשפיעים על אופי של אייטמים - לא יקום ולא יהיה, הם בשבילי חיפושיות זבל. אל"ף, העברית שלהם היא הדבר הכי עילג שאני מכיר, אבל זאת נכותי הפרטית. בי"ת, כל מהותם לידה בחטא, בגלל ההסתתרות שמאחורי האנונימיות. טוקבקיסטים יכולים להפריח האשמות בלי לשאת באחריות, הם לא צריכים לתת דין וחשבון, לכן הם לא יכולים להיות מקור לאייטמים".

"הטוקבקים אינם מחוללים באזז תקשורתי, הם התוצר של הבאזז התקשורתי", מחדד יון פדר, העורך הראשי של אתר ynet. "רזי ברקאי מנהל כבר זמן רב מלחמת חורמה בטוקבקים. זה*נראה ונשמע מגוחך לגמרי, שלא לומר פתטי. ברקאי*לא מבין דבר וחצי דבר על המהפכה הגדולה שהאינטרנט חולל. בין השאר -*שהאינטרנט,*בניגוד לכל המדיות המסורתיות,*נותן פתחון פה לנמענים (הקוראים והצופים), ולא שומר את הזכות הזו לעיתונאים או לשדרים לבדם.

"אם ברקאי חושב שמה שמופיע בטוקבקים שונה*מהותית ממה שהציבור אומר בעל פה וחושב, אז הוא חי בעולם דמיוני.*ואם הוא חושב שהטוקבקיסטים אינם אלא חיפושיות זבל, זה מה שהוא מן הסתם חושב על מאזיניו. את משמעות הדבר אני משאיר לקוראים להחליט".

רוזן וכספית חולקים על פדר, ומצדדים בברקאי. כספית קובע בפסקנות כי "טוקבקים זאת רעה חולה, סוג של ג'ונגל, ואין לי ספק שהעניין הזה יוסדר בעתיד. עד שזה יוסדר, הוצאתי את עצמי מהמשחק הזה. בבלוג שלי אין אפשרות לכתוב תגובות, וגם לא ב-nrg כשטור שלי עולה". רוזן קיצוני אף יותר: "בעיניי הטוקבקים הם תופעה מתועבת ופסולה, ואני ממש חושב שהיא לא לגיטימית.

"לא יכול להיות שכל אדם יכתוב על כל בן אדם שהוא רוצה מה שהוא רוצה, בלי להזדהות ובלי שתהיה אחריות פלילית על האינפורמציה שהוא מוסר בטוקבק. אני לא מדבר על טוקבק שאומר 'עמנואל רוזן המכוער', ניחא. אבל טוקבק שאומר 'עמנואל רוזן שונא את בית"ר ירושלים, וכשנהרגו חיילים של אוהדי בית"ר הוא עשה מסיבה אצלו בבית' - אם את היית מפרסמת את זה ב'ליידי גלובס' הייתי מוציא נגדך תביעת דיבה.

"אין סינונים, אפשר להכניס כל תוכן שרוצים. אני חושב שהטוקבקיסטים ברובם אנשים עלובי נפש, אני מכיר חלק מהם באופן אישי, אנשים שפלים וקטנים ועלובים, וברובם מתוסכלים ומחפשים לסגור חשבונות".

זו אמירה קצת גורפת.

"יש מקרים שבהם כשידיעה מסוימת מקבלת באזז היסטרי של נניח 1,500 טוקבקים, אז זה לא שהטוקבקים עשו את הסיפור, אבל הם כן הוסיפו עוד רעש רקע. במלחמת לבנון השנייה, כשהתקבלה ההחלטה להיכנס לפעולה קרקעית שעלתה לנו ב-34 הרוגים, היו המון לחצים מסביב לעשות את זה. מאהוד אולמרט ועד רוני דניאל. והיו גם הרבה מאוד טוקבקים, מעין רעש רקע להחלטה. אבל מי שיבוא ויגיד שאולמרט יצא לפעולה קרקעית בגלל טוקבקיסטים, זאת הגזמה פראית".

קסם חינני או קסם אפל

איך מחוללים באזז ב-ynet, האתר הכי נצפה בישראל? "מייצרים כותרות, חוזרים ועוסקים בסיפור, עושים לו פולו-אפ, ונותנים גודל ונפח לתמונות מסוימות", מסביר פדר. "אבל אל תטעי לחשוב שכלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו. המדיה יכולה לקדם סיפור במידה לא מבוטלת, אבל היא לא יכולה לחולל את הבאזז, אין לנו כללי תפעול לזה. אנחנו יודעים לדחוף סיפורים ולגייס תשומת לב ציבורית, אך עד לגבול מסוים ולא רב מדי.

"זה מזכיר לי את המושג המו"לי המעורפל של 'רב מכר'. אין נוסחה ליצירת רב מכר, ובניגוד לאמירה שרק תיבול הספר במנה ראויה של סקס ומתח ייתן רב מכר, לא כך היא. המו"ל או העורך או הסופר לא יכולים לחולל את רבות-המכר באופן יזום ומתוכנן. צריך שיהיה לספר את התכונה הזאת בתוך עצמו. ואי אפשר לשים את האצבע על הסוד. הוא שייך לשדה המעורפל של פסיכולוגיית ההמונים, דברים שמדברים אל הלב ולאו דווקא אל הראש.

"בעיתונות, כדי שזה יתרחש צריך שתהיה לסיפור את אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק, שאפשר לקרוא לה כריזמה תקשורתית. יש סיפורים שיש בהם את המרכיב הזה, ויש אנשים שיש להם את התכונה הזו, שאינה נגזרת בהכרח ממה שהם עושים או לא עושים".

מי מעורר באזז?

"יש פוליטיקאים שהם באזזרים טבעיים. לפעמים מחמת הקסם החינני, האישי והתקשורתי שהם ניחנו בו, ולפעמים דווקא להפך - מחמת סוג של קסם אפל, שגם הוא אפקטיבי מבחינה תקשורתית.

"אביגדור ליברמן, אחמד טיבי, אריה דרעי, ובעבר גם ביבי נתניהו ועמיר פרץ - הם כולם פוליטיקאים-באזזרים בולטים, על אף שמדובר בפרסונות שונות מאוד מבחינה אישית ואידאולוגית. כולם ניחנו באותה כריזמה תקשורתית שגורמת לכך שהמהלכים וההתבטאויות שלהם מיתרגמים חיש קל לבאזז".

מה עם דני אילון?

"לא. להפך. סיפור הפשלה שלו בהשפלת השגריר הטורקי היה כל כך חזק כשלעצמו, עד שהוא קיבל באזז מכוח עצמו, בלי קשר למי שחולל אותו. במובן מסוים אפשר לומר שהסיפור הטורקי קיבל באזז למרות דני אילון, שנעדר כריזמה תקשורתית. עוד דוגמה - אנשים כמו בייגה שוחט או דב שילנסקי היו פוליטיקאים חשובים לתקופתם, אך נעדרי כריזמה. הסיפורים סביבם לא הגיעו אף פעם למעלת באזז".

הפייסבוק לא הרג את ערוץ 2

על מידת ההשפעה שיש לעולם הווירטואלי על מהדורות החדשות אפשר ללמוד מסרטונים המועלים ליוטיוב. "רואים את זה בעיקר בסרטונים בעלי ערך חדשותי, אבל גם הסיפור של סוזן בויל חדר לחדשות בזכות יוטיוב, ולא בזכות הרשת ששידרה אותו בטלוויזיה", אומר גולן יוכפז, עורך "אולפן שישי" בערוץ 2.

"לרשתות כמו פייסבוק ויוטיוב הייתה השפעה אדירה על סיקור המהומות באירן, דברים שבאירועים דומים אחרים לא קיבלו ביטוי. כיסוי מלחמות ועימותים מושפע משמעותית מהתפתחויות טכנולוגיות. למשל, במלחמה האחרונה בלבנון ובעופרת יצוקה חיילים צילמו ממוקדי נפילות וזה הגיע לחדשות, בניגוד לדרכי סיקור קלאסיות שבהן הצלם או הכתב נמצאים בשטח. ההבדל הוא שברשת הכול עולה, גם חומרים שגובלים בדיבה, ללא כל סינון או חשיבה".

קרה שב"אולפן שישי" נעזרתם במדיה חברתית לטובת כתבה?

"בכתבה 'ילדי הכאפות' של עמנואל רוזן, שהציגה ילדים המתעללים פיזית ונפשית בבני נוער חלשים יותר, מצלמים במצלמה הסלולרית ומעלים לרשת, השגנו אינפורמציה באמצעות רשתות חברתיות. פעם כדי להגיע לעמנואל רוזן היה צריך למצוא את הטלפון שלו, או למצוא מכר משותף, להשאיר הודעה ולקוות שיחזור או שלא יחזור אליך. היום אתה נכנס לפייסבוק, יוצר איתו קשר ושלום על ישראל.

"גם לכתבה שעסקה בהתעללות בחיל השריון מצאנו עדויות, סרטונים ותמונות של התעללות דרך הפייסבוק ועוד רשתות חברתיות. עיתונאי שיודע לחפש טוב ברשת, וזה הרי ממש מקצוע, יצליח להגיע לאינפורמציה מעניינת וחשובה שהיה לו הרבה יותר קשה להגיע אליה בעולם האמיתי. אפשר להעשיר מקורות מידע באמצעות אנשים, שהכתב אינו מכיר, בצורה דרמטית".

"חוץ מביפרים והודעות sms ומיילים וטלפונים, עכשיו אנשים פונים גם דרך הפייסבוק ומציעים סיפורים", מודה רוזן. "היו כמה פעמים שיצאו מזה גם אייטמים טובים שהגיעו לאולפן שישי, לתיק תקשורת ולרדיו. סיפור ילדי העובדים הזרים, למשל, עשה קודם באזז ברשת, והגיע לאולפן שישי. גם המאבק במאגר הביומטרי, שנחל פחות הצלחה, התחיל בראשיתו דרך הפייסבוק".

האם יבוא היום והבאזז ברשת יאפיל על התקשורת המסורתית?

"אני לא מאמין ב-Video kills the radio star. אני חושב שבסופו של דבר לכולם יהיה פחות כוח מבעבר, אבל כולם ימשיכו לשחק במשחק. אני לא רואה מצב שהפייסבוק מחליף את ערוץ 2, אלא שהוא הופך לגורם נוסף וחזק".

"מה שהתפרסם על שרה נתניהו הוא גם לא אחוז אחד"

בן כספית: "התקשורת שומרת על רוב הסיפור כבאזז, ולא מוציאה אותו החוצה כידיעות"

ההנחה שהתקשורת איבדה פרופורציות בסיקור של שרה נתניהו לטובת באזז מסוים, מרתיחה את הפרשן בן כספית, אחד השחקנים הראשיים בפרשה. "הסיפור של שרה נתניהו הוא בדיוק הפוך. התקשורת שומרת על רוב הסיפור כבאזז, ולא מוציאה אותו החוצה כידיעות", הוא אומר. "מה שהתפרסם עד היום על שרה נתניהו מול המציאות, ואני אומר את זה מידיעה, הוא גם לא אחוז אחד. לכן רוב הסיפור ורוב הדיבור שרץ בין האנשים המעודכנים, לא התפרסם. 99% מההשפעות, ההתנהגויות ומוטות השליטה שלה לא מתפרסמים, וזה כי בנושא של שרה נתניהו התקשורת הישראלית אובר זהירה".

למה?

"מצד אחד, אנשים פוחדים שיגידו שהם מתעסקים ברכילות. צריך את האומץ והפרטים כדי להגיד. אני טוען שזה לא רכילות, אלא דיני נפשות. שעם ישראל לא הצביע שרה נתניהו. ב'ישראל היום' זה בכלל ייהרג ובל יעבור לפרסם משהו, ול'ישראל היום' יש השפעה על עיתון 'הארץ', כי הם גם מפרנסים אותו למעשה. 'הארץ' בלי 'ישראל היום' זה עיתון שעלול לפשוט את הרגל. לכן 'הארץ' במלחמה הזאת.

"יש ב'הארץ' סטנדרטים עיתונאיים והכול, אבל הוא לא שש להתנפל על שרה נתניהו. אם 'הארץ' היה מתנפל על שרה נתניהו, ההתנהגות שלה, ההשפעה שלה וההתנהלות שלה מבחינת נקיון כפיים, כמו שהוא התנפל על אולמרט, אולי כבר היינו בדרך לשני כתבי אישום לפחות.

"מה שנשאר זה 'ידיעות' ו'מעריב'. 'ידיעות' הוציא את הסיפור של העוזרת וחטף הרבה ביקורת על הגודל שהוא הקדיש לכך, ואנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. בסך הכול צריך גם להתחשב בחוסר הקשב הציבורי שיש אחרי פרשות אולמרט, ונוצר מצב רוח של 'תעזבו אותנו במנוחה', לא רוצים לדעת. נתניהו עוד לא מרגיז אף אחד, הוא באמצע, לא זז, ולכן אין לאף אחד את הכוח ותעצומות הנפש להיכנס למלחמות.

"אנשים עוד לא הפנימו כמה זה חשוב, לא מבינים שזו לא רכילות. אם זו הייתה רכילות, לא הייתי מתעסק בזה. למשל, את פרשת ליליאן פרץ לא פרסמתי, למרות שהייתי מעודכן. נתנו ל'ידיעות' לפרסם את זה. האופן שבו היא מתייחסת לעוזרות הבית שלה, וזה לא סיפור חדש, זה עניין שקשור לאישיות של בן אדם. זה באמת רכילות, ולא כל כך משנה. אני מדבר על הספירות החשובות - ההשפעה שלה על דרך קבלת החלטות, על ניהול המדינה, על מינוי אנשים, על חיינו, היא השפעה אקוטית ודרמטית".

איזו דרך יש למשפחת נתניהו להשפיע על הבאזז?

"הם לא הצליחו להוריד את זה מסדר היום. הסיפורים האלו הסתובבו, והיה להם אורך חיי מדף לא קצר. אחד הכלים להוריד את זה מסדר היום, זאת תביעת הדיבה שהם הגישו נגדי. הם רצו להראות שהם בעניינים. אין לי שמץ של ספק שיהיו עוד סיפורים, מהסיבה הפשוטה שהסיפורים קורים, שהדברים מתרחשים".

שרה נתניהו מעניינת יותר מאהוד ברק

אשת ראש הממשלה מוציאה מהטוקבקיסטים אמוציות

בחברת באזילה, העוסקת בניטור באזז תקשורתי ברשת, ניתחו את הבאזז שיצר הסיפור של שרה נתניהו. הנתונים מראים כי בשלושת החודשים שקדמו לפרסום התביעה, השם "שרה נתניהו" זכה לנפח שיחה נמוך למדי, שעלה מעט רק לאחר פגישתה עם משפחת שליט. עם הפרסום קפץ הנפח לרמות של 91 דיונים ברשת ביום, ו-670 דיונים בעשרת הימים העוקבים. לשם השוואה, שר הביטחון, אהוד ברק, שגם כן היה באותו שבוע בכותרות, הצליח לייצר רק 546 דיונים ברשת.

האם ייתכן שהטוקבקיסטים בתשלום הם אלה שקבעו את המגמה? יואב פרידור, מנכ"ל באזילה, טוען שלא. "יצרני הבאזז יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל הם מוגבלים, זה לא לגמרי בשליטתם".

האם משפחת נתניהו יכולה הייתה להשפיע על הבאזז?

"אם אנשי היח"צ של המשפחה היו מתאמים את הפגישה עם משפחת שליט סמוך למועד פרסום כתב התביעה, הם אולי היו מצליחים לנגוס בנפח השיחות השליליות, אבל אז היו מאשימים אותם בספין.

"בסרט 'לכשכש בכלב' לנשיא ארה"ב יש צרות, וממציאים מלחמה פיקטיבית שתאפיל על הסקנדל שלו. אבל בחיים יש גבול ליכולת לייצר נושא שיחה מלאכותי. יש אלפי נושאי שיחה ברשת ביום שסובבים אותנו, ואף פעם אי אפשר לדעת מה יאפיל על מה. כותרת בעיתון לא מבטיחה שהנושא יהיה גם השיחה הדומיננטית ברשת".

חסרת עקבים

יעל דן הפכה את סורי קרוז לקמפיין

תמונות הפפראצי של סורי קרוז, בתם בת השלוש של טום קרוז וקייטי הולמס, צועדת על נעלי עקב, עוררו באזז עצום ברחבי העולם. כמו כולם, גם יעל דן, מגישת "עושים צהריים" בגלי צה"ל, ראתה את התמונות - אבל בניגוד לאלה שהסתפקו בצקצוק לשון, החליטה לקחת את הביקורת צעד אחד קדימה, ולהוביל את קמפיין "יורדים לגודל הטבעי".

"אני בעד נוחיות יותר מכל דבר אחר, אבל כשזה נוגע לילדות? אמרתי לעצמי שחייבים לעצור את זה", מספרת דן. "הגדרנו את ה-14 בדצמבר כ'יום ללא עקבים', ותוך שעה כבר היה ג'ינגל - הקלטנו אות פתיחה לנושא עם המוזיקה של 'סקס והעיר הגדולה', שנפתחת בטפיפות עקבים.

"במשך עשרה ימים, בכל יום אחרי האות העלינו לשידור מרואיין אחר שדיבר על הנושא. זה כל כך תפס, עד שכל אחד שעלה לשידור בעניין אחר לגמרי רצה להגיד משהו גם על העקבים. רתמנו לעניין גם סלבז כמו פנינה טורנה, גליה אלבין, ציפי פינס ומרב מיכאלי, שהתראיינה והוסיפה אש למדורה כשטענה שאישה על עקבים משדרת שהיא מוכנה לחדירה.

"אני אוהבת שמצליחים לייצר עניין סביב משהו. היופי בדברים האלה הוא הספונטניות - זה לא אייטם חדשותי בשום צורה, והכול התחיל מתמונה קטנה בעיתון".