ים של אינטרסים

בדצמבר האחרון מסר בג"ץ את פסיקתו באחת העתירות המסקרנות שהוגשו בשנים האחרונות בתחום החברתי-סביבתי. עמותת אדם טבע ודין ביקשה לעצור תופעה פסולה שהתפשטה ברחבי הארץ - הרשויות המקומיות גבו סכומי כסף גבוהים תמורת הזכות לרחוץ בים. השופטים הסכימו עם טענתה הבסיסית. "אחריותה של המדינה היא לדאוג לכך שבני הציבור יוכלו לממש את זכותם הטבעית ליהנות ממשאבי הטבע, שהם נחלת הכלל", כתבה השופטת איילה פרוקצ'יה בפסיקה שהעניקה משנה תוקף לשינויים מרחיקי לכת שכבר בוצעו בחוק בשנים האחרונות.

כך, בעקבות העתירה שהוגשה ב-2005, רשאית כיום רשות מקומית לגבות כסף בכניסה לחוף רק לאחר קבלת אישור מיוחד משר הפנים, ורק כנגד שירותים מיוחדים שיוצעו באותו חוף (מתקני ספורט, למשל). עבור השירותים הבסיסיים - הצלה, ניקיון, שירותים ומים לשתייה - אסורה גביית תשלום. נוסף על כך, המשרד אינו מאשר גביית דמי כניסה גבוהים מ10-שקלים לאדם, ותיקון מיוחד לחוק אוסר על גבייה כלשהי מילדים עד גיל 13.

לכאורה, כולם יכולים להיות מרוצים, לארגן בזריזות מגבת וקרם הגנה ולסור חסרי דאגות וארנק לחוף הים הקרוב למקום מגוריהם. זה אולי נכון במידה מסוימת ברמת הפרט, אולם עדיין, קשה לומר שהמילים היפות של פרוקצ'יה בדבר "אחריותה של המדינה" אכן מתממשות. רחוק מזה. באותו הזמן שבו זכויות האזרח ליהנות מהחול ומהמים ללא תשלום עשו קפיצת מדרגה משמעותית, הלכה המדינה והתנערה יותר ויותר מאחריותה המדוברת. אם עד 1997 הזרימה המדינה לרשויות המקומיות 7-8 מיליוני שקלים בשנה לטובת אחזקת החופים, הרי שהיום היא כמעט אינה מעבירה כספים, והנטל נופל כמעט במלואו על כתפי הרשויות, שאינן מוכנות לכך.

לאחרונה החליטו ראשי המועצות האזוריות שבתחומיהן חופים הנושקים לים התיכון, שהמצב הזה נמאס עליהן. "איננו עומדים בעלויות אחזקת החופים", כתב בחודש שעבר, כרמל סלע, ראש מועצת חוף הכרמל, למשרד הפנים. "לא נפתח את עונת הרחצה במידה שלא יימצא פתרון תקציבי ראוי לאחזקת החופים. חרף העובדה שהחופים הנם משאב לאומי הפתוח לכלל הציבור הרחב, המדינה ממאנת לתקצב את נושא אחזקת חופי הרחצה. לא יעלה על הדעת שמספר מצומצם של תושבים יממן את עלויות אחזקת החופים לטובת כלל תושבי המדינה. המצב הקיים, בו מחד השימוש בחופים הנו פתוח לכול, ומאידך הרשות ותושביה הם הנושאים בנטל ההוצאות הגבוהות - לא יוכל להימשך. אנו מבקשים למצוא פתרון שיאפשר לפתוח את עונת הרחצה הקרובה במועד".

תשובה, אומר סלע, הוא לא ממש קיבל ממשרד הפנים, שם "לא כל-כך מתייחסים אלינו". הדרך היחידה להזיז את הממשלה, החליטו סלע ועמיתיו, היא בעתירה לבג"ץ שבה יבקשו לבטל את ההכרזה על החופים, צעד שמשמעותו היא ביטול חובת הרשויות המקומיות לספק בחוף שירותים, ובראשם ההצלה. בינתיים הגשת עתירה שכזאמתעכבת, שכן חלק מהרשויות קשורות בהסכמים ארוכי טווח עם מפעילים ומבררות את ההשלכות של ביטולם.

מה שהמועצות באמת רוצות הוא שהמדינה תשתתף במימון אחזקת החופים, שמוערכת בין 800 אלף ל-1.2 מיליון שקלים לחוף מוכרז. "עד לפני שנתיים נתנו לנו לחיות", מסביר סלע. כעת, כשדמי הכניסה הוגבלו, המודעות לבעייתיות שבמסחור החופים עלתה משמעותית ולפעמים גם סוכלה בהצלחה בעזרת בית המשפט והרשויות מתמודדות עם נטל כלכלי כבד שלא בטוח שעליהן לשאת בו בכוחות עצמן. במשך שנים ספגו זאת המועצות בעזרת גביית דמי כניסה גבוהים, העברת החופים לזכיינים שערכו בחוף אירועים ושיטות יצירתיות נוספות, שעוררו מחאה רבה מצד מתרחצים וארגונים ירוקים. כעת הן בבעיה מסיבה זו, וגם נוכח דוח של מבקר המדינה, שצפוי למתוח ביקורת חריפה על הדרך שבה הן מטפלות בחופים.

"למה לי אסור לגבות מילדים?"

מי שסבור כי מדובר בקונפליקט פנימי בין הרשויות, שאינו נוגע לאזרח, שכבר "הסתדר" בעקבות שינויי החקיקה שהוזכרו לעיל, מוזמן לחשוב שנית: סלע מעריך כי "אין סיכוי" שהמדינה תחזור להשתתף כבעבר באחזקת החופים, ומבחינתו אין כלל טעם לבקש זאת ממנה. פקידי האוצר, הוא אומר, רוצים רק לקצץ ולקצץ. הפתרון היחיד שהוא מוצא לבעיה הוא גלגולה לכיסו של האזרח: לאפשר לגבות דמי כניסה של 15 שקלים לפחות, ובמקום להתיר גבייה רק מגיל 13 - להתירה מגיל 3.

"במצב כזה אני אוכל לצאת מהעניין מאוזן פחות או יותר", הוא אומר. "אני בסך-הכול מבקש שיאפשרו לנו לגבות סכומים ריאליים כדי לתת שירותים לטובת כל עם ישראל". למעשה, בהיעדר מימון ממשלתי, סלע רוצה שהאזרחים יממנו, באמצעות תשלום הכניסה לחוף, את אחזקתו. זאת כשהחוק, כאמור, קובע שהכסף שמשלמים המתרחצים מיועד אך ורק למימון שירותים נוספים על אלה הבסיסיים - שצריכים להינתן בחינם.

"האיסור לגבות עד גיל 13 בכלל שיגע אותנו", ממשיך סלע. "איזה מין פטנט זה? תראה לי עוד מקום שמשלמים בו דמי כניסה רק מגיל 13. למה לי אסור לגבות מילדים, ורשות הטבע והגנים כן יכולה באתרים שלה? במקום שהמדינה מתחזקת, היא גובה כסף מכל אדם מלבד ילדים מאוד קטנים, אבל לנו אסור".

איסור הגבייה מילדים כל-כך הפריע לסלע, עד שבתחומי המועצה שלו לא תמיד הקפידו על שמירת החוק בעניין: בשנה שעברה פורסמו באתר ynet עדויות מבקרים בחוף דור, למשל, שסיפרו כי נדרש שם תשלום עבור ילדים מגיל שנתיים. סיפורים דוגמת זה, שנחשפו לא פעם בשנים האחרונות בכמה רשויות, מעוררים אנטגוניזם מוצדק כלפיהן - אולם גם הפרת החוק אינה מבטלת את הביקורת העניינית עליו.

עיון בפרוטוקול הדיון של ועדת הפנים והגנת הסביבה, שבו אושרה ההצעה לאסור גבייה עד גיל 13, מיוני 2008, מעלה תהיות בנוגע לשיקול דעתם של חברי הכנסת. נציג משרד הפנים, יוסף עאמר, אמר בדיון כי המשרד מתנגד להצעה מכיוון ש"חופי הרחצה מהווים נטל כבד על הרשויות המקומיות ונטל כבד על תקציב הרשויות. כמעט שאין להן הכנסה מחופי הרחצה, והן לא מקבלות תגמול מהמדינה בנושא". היו"ר אופיר פינס אמר שהעניין מתייחס בעיקר לחופי הכינרת, שם החליטה הממשלה להזרים 10 מיליוני שקלים בשנה לטובת הטיפול בחופים, ו"אין סיבה שזה גם לא יוריד במשהו את המחירים ויסבסד את המחירים בכינרת. לכן אני חושב שההחלטה היא סבירה ומאוזנת". וכך, בנימוק שאיסור הגבייה הנו סביר מאחר שהממשלה מעבירה כספים לחופי הכינרת - נאסרה הגבייה גם בשאר החופים, שכמעט אינם זוכים לתמיכה ממשלתית.

"זה התירוץ שלהם"

הפסקת התמיכה הממשלתית בעייתית גם לתפיסתו של ניר פפאי, ראש אגף שמירת טבע בחברה להגנת הטבע. "כחלק מהפרטת המדינה מפריטים גם את החופים", הוא מלין. "מעבירים את האחריות לרשויות המקומיות, והן מעבירות את זה לזכיין פרטי שעושה הרבה פעמים כל מיני תרגילים: גובה כסף שאסור לגבות, או ממסחר את החוף - עושה אירועים, הופך קיוסקים למסעדות באופן לא חוקי. זו תופעה בעייתית שהלכה והתרחבה, והיא באה כמענה לכך שהמדינה התנערה מאחריותה. אנחנו רוצים למנוע מסחור של החוף, ולכן אנחנו סבורים שאחזקת החופים היא בהחלט חלק מתפקיד המדינה. אם זה נכס ציבורי, המדינה צריכה לפחות לסייע לתחזוקה שלו".

פפאי מתנגד לרצון של ראשי מועצות להגדיל את הגבייה מהמתרחצים: "זה אומר לוותר בקלות למדינה וללכת לפתרון הקל. מחר בבוקר הם גם יגידו, 'אין לי כסף אז תן לי לעשות אירועים בחוף'". עם זאת, הוא מסכים שהמועצות האזוריות הועמדו במצב קשה ביותר וש"אם צריך לתת סיוע למישהו, זה להם. זה לא מקרי שרוב החופים העירוניים פתוחים והעיריות מסתדרות, בניגוד למועצות: בערים יש בסיס ארנונה מאוד גדול, והן מפיקות מהחופים תועלות שונות דרך מלונות, מסעדות. במועצות האזוריות, לעומת זאת, יש כשל שוק: הן יושבות על שטחים גדולים אבל בסיס הארנונה שלהן קטן, והן מפיקות מהחופים מעט מאוד תועלות - יש מעט פרויקטים מלונאיים או נדל"ניים שהם יכולים ליהנות מהם".

דוד אמירי מהעמותה למען חוף מכמורת נחרץ יותר, ואינו מקבל את טענות מועצת עמק חפר בדבר הקושי לממן את תחזוקת החוף. "זה התירוץ שלהם", הוא אומר. "לדעתי הם יכולים יפה מאוד לתפעל את החוף בהכנסות ממגרש החניה, שהוא די גדול, ובקיץ הוא מלא ומכניס הרבה כסף, ויש עוד דרכים. העובדה שיש מפעיל פרטי שמוכן לקחת את זה על עצמו מוכיחה שזה כדאי".

אבל אולי זה כדאי רק אם עוברים על החוק ועושים אירועים פרטיים, כפי שנעשה?

"הוא היה יכול להרוויח גם בלי לעבור על החוק. עשו את זה כי ככה פשוט אפשר להרוויח הרבה יותר".

אז המועצה סתם מתבכיינת כשהיא דורשת סיוע?

"בהחלט. הם פשוט לא מעוניינים לעשות את זה".

מה דעתך על הטענה שתושבי הרשות המקומית לא צריכים לממן את החוף שמגיעים אליו מרחבי הארץ?

"גם לתל אביב מגיעים עשרות אלפי אנשים ביום, שהם לא תושבי העיר, ונהנים לפחות מניקיון הרחובות. אם הולכים לכיוון הזה אין לזה סוף, ואתה צריך להגיד ש'אין רשויות מקומיות, שהמדינה תעשה הכול'. תראה, אם יש מועצות שלא באים אליהן הרבה מבקרים וקשה לייצר הכנסות וצריך להחזיק חוף שלם - זו בעיה. אבל מכמורת היא חוף פופולרי וקל לכסות בו את הפעילות".

"מכמורת היא חוף יוצא דופן", מסכים סלע. "ברוב המקומות בלתי אפשרי לכסות את העלויות. אצלנו ישנו חוף דור, שהוא חוף ענקי של 600 מטר, ויש בו בסך-הכול מסעדה אחת. היא לא יכולה לסבסד את זה. החוף עולה לנו 2.1 מיליוני שקלים בשנה. אנחנו לא נוכל להמשיך ככה".

"עושים צחוק מהציבור"

אם, בניגוד לתחזיתו של סלע, תסכים המדינה להשתתף באופן משמעותי במימון אחזקת החופים, היא תצטרך לוודא שהן משתמשות כראוי בכסף. משרד הפנים הסביר בעבר בכנסת כי העברת הכספים הופסקה בשנות ה-90 לאחר שהתגלה כי הם נבלעים בקופות הרשויות ואינם מגיעים תמיד לייעודם האמיתי.

מקרה מבחן מהשנים האחרונות יכולים לספק חופי הכינרת, שכאמור מקבלים מאז 2008 תמיכה ממשלתית בשיעור של כ-10 מיליוני שקלים בשנה. הכספים מועברים לאיגוד ערים כינרת, גוף חדש שהוקם ונטל אחריות על החופים במקום המועצה האזורית.

יהודה גליקמן, חבר המועצה האזורית גולן, מאוכזב מהתנהלות האיגוד וטוען שכספי הממשלה אינם מופנים למקום הנדרש. "המדינה עשתה אצלנו צעד מאוד גדול והקצתה מיליונים לטובת אחזקת החופים", הוא אומר, "אבל בינתיים אני רואה שהאיגוד משקיע בתשתיות כבישים, במעגלי תנועה, בשבילי גישה - לא באחזקת החופים. אלה אולי תשתיות חשובות, אבל המטרה בהעברת הכסף הייתה לפתור את בעיית מימון אחזקת החופים, השירותים הבסיסיים - הצלה, ניקיון, שירותים ומים. גם בפועל דברים לא השתנו; עדיין יש פה חופים שאסור להתרחץ בהם וגובים כסף בכניסה, או שזכיינים של האיגוד גובים מעבר למותר בחוק. עושים צחוק מהציבור. זה הכי גרוע - שגם אחרי שתיקנת לכאורה, הקלקול ממשיך".

מאיגוד ערים כנרת נמסר בתגובה: "האיגוד נמצא בתהליך להחזרת החופים לניהול תקין. חלקם יפעלו בקרוב בהפעלה עצמית ובאחרים יצא הניהול למכרזים. האיגוד מצא שבחלק גדול מדרכי הגישה לחופים יש סכנת בטיחות והחיבור בינם לכביש סובב כנרת לא מוסדר, ולכן הוחלט על שיפור דרמטי בתשתיות. במקביל הוקם מערך לאיסוף פסולת והאיגוד משקיע בהסברה על חשיבות הבטיחות והניקיון".

ממשרד הפנים נמסר: "בהתאם לחוק, האחריות על הפעלת החופים המוכרזים הנה של הרשות המקומית".