ארכיטקטורה אינה אמנות. אנחנו בעלי מלאכה

ביקור בית - הלל שוקן

רצפת הייצור "במשפחת האינטלקטואלים שבה גדלתי, נחשבתי לבעל הידיים הטובות ואהבתי לפרק דברים ולהרכיבם מחדש. בלי מילים יועדתי להיות מנהל הדפוס בעסק המשפחתי וכך יצא שכשנרשמתי לטכניון כתבתי בעדיפות ראשונה את הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, ורק בעדיפות השנייה ארכיטקטורה. ואמנם, התקבלתי להנדסה והשלמתי את התואר, אבל כבר כמהנדס התחלתי ללמד ארכיטקטים בבצלאל. כשהחלטתי להמשיך ללימודי ארכיטקטורה בחו"ל, אבא שלי (גרשם שוקן) אמר שני דברים: 'אני לא מופתע' ו'קשה להרוויח כסף מארכיטקטורה', אבל הוסיף שאני ממשיך את דרכו של אחד מדודיו, אשר בנה בגרמניה בשנות ה-20, כקבלן, שכונה שלמה, שקיימת עד היום".

ארכיטקטים "ארכיטקטורה אינה אמנות. אנחנו בעלי מלאכה, אומנים ולא אמנים ואנחנו מבשילים בגיל מאוחר. את הבניינים הטובים ביותר של אחד מהמשפיעים ביותר מאדריכלי המאה ה-20, לואי קהאן (הגלריה לאמנות באוניברסיטת ייל, בניין המעבדות של מכון סאלק בלה יולה, קליפורניה, בניין האספה הלאומית, בדאקה, בנגלדש), הוא תכנן בין גיל 50 ל-70. 'ארכיטקטים צעירים', הם בני 40. זה מקצוע שדורש תכונה שאין לצעירים - סבלנות. תהליך הייצור - תכנון ובנייה - נמשך במקרה הטוב שנתיים, וברוב המקרים הרבה יותר. כצעיר, אתה שואף להגשים את כל רעיונותיך ביצירה הראשונה. כשמתבגרים לומדים שאפשר להסתפק ברעיון אחד בבניין אחד ואת האחרים בבניינים הבאים".

הבניין המוצלח בישראל "היכל התרבות (הבניין היחיד שתכננו יחד דב כרמי וזאב רכטר) הוא הטוב ביותר שנבנה במדינת ישראל מהקמתה. פאר האיכות האדריכלית: מעטים אולמות קונצרטים בעולם שבהם מתקיים קשר טוב כל כך בין פנים הבניין והסביבה שמחוץ לו ובין המבואה לאולם עצמו. זאת, בניגוד למשל למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב (יעקב רכטר) שהוא בניין מסוגר בתוך עצמו ושמבואתו מחולקת למפלסים קטנים ומרובים באופן שמחליש את החוויה החברתית, שהיא חלק כל כך חשוב בביקור במופע תרבותי. הסיבה שרוצים לשנות את היכל התרבות אינה איכות האקוסטיקה, כפי שטוענים יוזמי התכנית אלא שרק על ידי שיפוץ מסיבי, אפשר יהיה להשיג כסף, תרומה, למהלך. השינוי המוצע בהיכל מרוחק שנות אור מתרבות ויהיה בכייה לדורות".

עיר זמנית "התיאטרון הלאומי שלנו כבר שינה את פניו ארבע פעמים. את הגימנסיה הראשונה הרסו וכך גם את כיכר דיזינגוף שהיא החלל העירוני המוצלח היחיד בעולם שתכננה התנועה המודרנית ובכך היתה מונומנט אדריכלי היסטורי. כששמעתי על תוכניות הריסתה ב-1977, בעת לימודי בלונדון, כתבתי מאמר מחאה שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת 'תל אביב - עיר זמנית'".

תוכנית שימור "אני מתנגד. לא משום שאין לשמר. אלא משום שכל פעילות אדריכלית באשר היא צריכה להיות משמרת. להתחשב בסביבה שאליה היא נכנסת. ולכן אם יהיה 'שימור' יהיה גם 'לא לשימור'- וזה אסור."

הטעות האדריכלית הגדולה "תוכנית אדריכל אריה שרון שפיזרה אוכלוסיה לאורך ולרוחב שטח מדינת ישראל. אזרחים נשלחו כבשר תותחים להתיישב ולייהד את הגליל, להתיישב ולכבוש את שממת הנגב. התירוץ היה ביטחוני, וזה ממשיך עד היום. שולחים לקצווי הארץ, בלי לאפשר קיום נורמלי משום בחינה - בלי תשתית ובלי פתרונות כלכליים. כך מייצרת המדינה במו מהלכיה ויוזמתיה, מוקדי נחשלות ועודפי תנועה מוטורית בלי שום פרופורציה לכמות האוכלוסיה. המחיר הוא: תחבורתי, חברתי, ואקולוגי - אובדן שטחים פתוחים וזיהום אוויר והעדרן של ערים אמיתיות, להוציא את תל אביב, שהיא העיר היחידה הראויה לתואר זה בארץ".

תכננה עצמה למוות "החלוקה המתוכננת בערים לאזורים לפי שימוש (מגורים, תעסוקה, מסחר, בילויים) היא טעות. שכונות כמו רמות וגילה בירושלים, אינן חלק מהעיר - הן מחסני שינה. כך גם מודיעין. בשביל מה החלוקה? פארקי היי-טק, כמו אירפורט סיטי, כמו יורופארק, הם שערוריה תכנונית שאין כדוגמתה. הבניינים טובים, אך סביבתם סטרילית וחסרת חיים. אלה מקומות שיוצרים זיהום, פקקים ואנשים מבודדים וחסרי אפשרויות בחירה.

"לא הייתי מציב את המפעלים הפטרוכימיים בדיזינגוף סנטר, אבל מי אמר שמשרדי קומברס צריכים להיות ברחוב הברזל ברמת החי"ל? מה ההבדל בינם לבין משרד עורכי-דין או משרדי פרסום? למה מהנדס הי-טק צריך להיות תקוע שעה כל יום בכל כיוון לעבודה וממנה. מה רע אם קומברס היתה ברחוב עירוני כמו אבן גבירול, והמהנדסים היו גרים שני רחובות משם, ומגיעים לעבודה ברגל?

"גם הקמפוסים האוניברסיטאיים הסגורים והמרוחקים לא טובים. מה היה רע אם סטודנטים היו ממלאים את רחובות תל אביב, ירושלים, חיפה. למה לא כמו בסורבון, כמו ב-NYU שה'דשא המרכזי' שלה הוא הוושינגטון סקוור בניו יורק?"

חזון הצפיפות "תופעה מבורכת. צריך שיהיו הרבה יחידות דיור באותו שטח והרבה אנשים על פחות שטחים ציבוריים - פארקים, כיכרות ורחובות. השטח הציבורי בפאריז קטן פי חמישה מהשטח הציבורי בתל אביב, ביחס לאוכלוסיה, ובירת צרפת לא פחות נעימה מהעיר שלנו. הצפיפות מייצרת את המהות העירונית, שלדעתי מתמצה במושג 'אינטימיות אנונימית' - מארג קשרים אנושיים פוטנציאליים בין זרים - אפשרות לקיים מערכות יחסים תוך שמירה על אנונימיות מוחלטת. כשאני חושב על עיר, אני לא חושב על הבניינים שבה אלא על המרחב הציבורי. מהות העיר היא שאדם היוצא מביתו נתקל בהרבה אנשים אחרים - ולא יודע עליהם דבר. זה קורה באבן גבירול בתל אביב, בכיכר ציון בירושלים. זה לא קורה בגילה בירושלים, גם לא ברמת אביב".

פיצול דירות "צריך לעודד. במקום להביא לדין, צריכה העירייה לייסד מסלול מהיר לפיצול דירות, כדי לאפשר דיור בר השגה למי שרוצה לגור בעיר ולדאוג שהדבר יקרה בתנאים ראויים - שהמפצלים לא יהיו עבריינים ושהדיירים יגורו בתנאים סבירים".

מגדלים "עקרונית, אני תומך בבנייה לגובה. קיומם יביא לערי ישראל את הציפוף שהן זקוקות לו. בתל אביב, בפרט, יש לפצות על המגבלות שמטילה עליה הכרזתה 'עיר לבנה' על ידי אונסק"ו שמונעת ציפוף בלב העיר, ועל כן מחוץ לתחום ההכרזה יש להגדיל צפיפות על ידי בנייה גבוהה. לא מעסיק אותי קו הרקיע - אלא התחושה ברחוב. כמתכנן עירוני, אני עסוק פחות בבניינים ויותר ברחוב. המגדלים הקימו לחיים את שדרות רוטשילד, משכו אליה מסעדות שמאכילות עובדים ביום, בליינים ודיירים בלילה. הביאו אליה אנשים בכל שעות היום והערב וכשאני מהלך בשדרה, אני לא מרגיש את קיומם. טוב שבונים עכשיו ברוטשילד גם מגדלי מגורים.

"במגדל נווה צדק ההיבט השלילי במגדלים מתגלה כשמתכננים אותם במנותק מהרחוב - כפי שנעשה לדוגמא, במגדל נווה צדק (אדריכל צבי גבאי). הדרך הנכונה היתה לתכנן חזית מסחרית לרחוב אילת, ולא חומה - שמנתקת הרחוב ממנו ואותו מהרחוב והעוברים בו. דוגמא טובה לחיבור מגדל לרחוב הוא האמפייר סטייט בניו יורק (שרב, למב והרמון - מתכנני בניין ימקא בירושלים) שתוכנן כבניין נסוג - בקומות הראשונות הוא ממלא את תפקידו כמגדיר החלל העירוני ומהקומה ה-5 הוא נסוג והולך. למי אכפת מה קורה שם בשמיים. אם אדם שעומד ברחוב יכול לראות יותר מגובה חמש קומות, סימן שהרחוב רחב מדי".

תושבי חוץ "שיגורו בקומות הגבוהות במגדלים. אם צריך לבנות פרויקטים לעשירים, מגדלי רפאים עדיפים על פני שכונות רפאים. מגדל נווה צדק, במובן זה, עדיף על 'עיר דוד' בירושלים. אם בקומה ה-7 וה-8 וה-11 גרים רק שבועיים בשנה - מה אכפת להולך ברחוב?".

קבוצות רכישה "כל דבר שיכול להוזיל את מחיר הדיור בתל אביב, חיובי. אם רוצים שיגורו בה אנשים צעירים, כדי שחיי העיר יסייעו להם להתפתח, צריך לאפשר להם מגורים בהישג יד. בנייני קבוצות הרכישה, אפילו כל הדירות בהם להשקעה יהיו בסופו של יום דירות מושכרות לדיירים מתחלפים, זה טוב, בתנאי שמונעים משרלטנים שמחפשים רווח מהיר להשתלט על התחום".

ישראל 2030 "אם זה היה תלוי בי הייתי מכריז על עשרים שנות שמיטה שבהן אסור לישובים להתרחב מעבר לגבול הקיים סביבם כיום. לא לשחרר מטר רבוע שהיום הוא שטח פתוח, לבנייה חדשה. איני מציע זאת למען השטחים הירוקים והפתוחים - זה רק בונוס. העיקר בתוכנית הזו הוא דאגה לאיכות החיים העירוניים. אם תל אביב היתה נבנית בצפיפות של פאריז - היא לא היתה עוברת את גבול ארלוזרוב דרומה והיו נחסכות מאיתנו כל שכונות עבר הירקון".

הלל שוקן

גיל: 62

מצב משפחתי: נשוי 4

תעסוקה: מנהל משרד ארכיטקטים ובו 6 מתכננים, בהם - אשתו, אפרת. משמש פרופסור בבית ספר עזריאלי לאדריכלות באוניברסיטת ת"א ומיום הקמתו ב-1995 מלמד בו סדנא לתכנון ותכנון עירוני. שוקן עמד בראש בית הספר בשנים 2004 - 2008.

מגורים: שתי דירות שחוברו בקומה שישית בבית דירות סטנדרטי משנות ה-70 בשכונת נווה אביבים בת"א. שטח הדירה 245 מ"ר, כרבע מוקצה למשרד, אשר לו גם סניף בירושלים.

השכלה: תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול בטכניון, לימודי ארכיטקטורה ב-AA בלונדון.

מבנה מוכר: המוזיאון למדע ע"ש בלומפילד בירושלים. כאדריכל קרן ירושלים היה אחראי כלקוח בין השאר על: קומפלקס אולמות קראון, טיילת ארמון הנציב, אולם הספורט במלחה ומוזיאון מגדל דויד.

פרויקטים בעבודה: שני בנייני דירות למגורים בשכונת פלורנטין, מגדל משרדים באזור התעשייה קריית אריה עבור הריבוע הכחול נדל"ן, תוכנית בניין עיר למרכז תעסוקה ומסחר בשטח שבין נתיבי איילון ורח' חיל השריון וקיבוץ גלויות, תכנית בניין עיר למתחם שער הקריה בקריית אונו, וגם גן ילדים בדרום תל אביב ותחנות דלק של "דור-אלון."

פרסים ותחרויות: אות השימור של המועצה לשימור אתרים עבור שימור בית ויצמן ברחובות (1999), פרס ראשון בתחרות לתכנון המוזיאון למדע בחיפה שלא מומש (1978), עליה לשלב הגמר בתכנון בית המשפט העליון (1985). נבחר השופטים בתחרות תכנון משרד ראש הממשלה (1995).