קרוגמן: תפנימו, יוון תנטוש את האירו; אין אופציה אחרת

בטורו בניו יורק טיימס כותב פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה: שום חלופה אינה בת ביצוע: לא קיצוצים גדולים בשכר עובדי יוון שיאפשרו למדינה להיות תחרותית יותר; לא מדיניות מרחיבה של הבנק המרכזי האירופי, שתיתן ליוון מרווח נשימה; ולא חבילות סיוע גדולות מברלין

פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, כותב היום (ו') בטורו בניו יורק טיימס, כי העולם צריך להתכונן למה שאי אפשר להעלות על הדעת: יוון תנטוש, בסופו של דבר, את האירו, מפני שאין על השולחן שום אופציה בת-ביצוע אחרת.

"בעיות יוון עמוקות יותר מכפי שמנהיגי אירופה מוכנים להודות, אפילו עכשיו", כותב קרוגמן. "משקיפים רבים מצפים עתה שהטרגדיה היוונית הזו תסתיים בשמיטת חובות; אני מתחיל להשתכנע, במידה הולכת וגוברת, שהמשקיפים האלה אופטימיים מדי. אני מאמין שבד בבד עם שמיטת החובות העתידית, או אחריה, תיפרד יוון מהאירו".

הבעיה היא שאזור האירו חסר כמה מתכונות המפתח של אזור מטבע מוצלח, ובראש ובראשונה ממשלה מרכזית, מציין בעל הטור. לעיתים קרובות מוצאים קווי דמיון בין יוון לבין קליפורניה. שתיהן במצוקה פיסקלית חמורה; לשתיהן יש היסטוריה ארוכה של אי אחריות פיסקלית; ובשתיהן יש קיפאון שלטוני.

אבל הבעיות הפיסקליות של קליפורניה אינן חשובות כל כך, אפילו לא לתושבי קליפורניה עצמם. לאחר הכל, חלק גדול מהכספים שמוצאים בקליפורניה נובעים מוושינגטון, לא מסקרמנטו, בירת קליפורניה. גם קיצוץ אכזרי בתקציבי קליפורניה לא יפגע, למשל, בתשלומי הביטוח הלאומי של תושבי המדינה, או בתשלומים לתאגידים האירו-חלליים שפועלים בה. במילים אחרות, הקיצוצים בתקציבי קליפורניה לא יפריעו למדינה ליהנות מההתאוששות הכלכלית של ארה"ב. ביוון, לעומת זאת, קיצוץ בתקציב, כפי שמתחייב מהתנאים הנלווים לחבילת הסיוע לאתונה, יפגע בכלכלה הלאומית.

האם ארגון מחדש של החוב - הגדרה מנומסת של שמיטת חובות חלקית - הוא התשובה לבעיית יוון? התשובה היא, אומר קרוגמן, שמהלך כזה לא יעזור במידה שאנשים רבים מאמינים שהוא יעזור. הסיבה: תשלומי הריבית הם רק חלק מהגירעון התקציבי של יוון. גם אם אתונה תפסיק לגמרי לשלם את הריבית על חובותיה, היא לא תוכל להימנע מקיצוצים אכזריים בתקציבה.

הוא מוסיף: התרופה היחידה שתוכל לשכך משמעותית את מכאוביה של יוון היא התאוששות כלכלית, שתייצר הכנסות גדולת יותר, תצמצם את הצורך לקצץ בתקציב ותיצור מקומות עבודה חדשים. אם ליוון היתה מטבע משלה, היא היתה יכולה להנדס התאוששות כזו ע"י פיחות במטבע היווני (זוכרים את הדרכמה?). פיחות כזה היה מגדיל את התחרותיות של יוון בשוקי היצוא. אבל יוון תקועה עם האירו.

קרוגמן אומר, כי בהעדר אפשרות של פיחות, יש שלוש דרכים הגיוניות שיאפשרו ליוון לצאת מהביצה הפיסקלית ובה בעת להוסיף ולהיצמד לאירו: העובדים ביוון יוכלו להושיע את עצמם באמצעות סבל, כלומר יהיה עליהם להסכים לקיצוצים גדולים בשכר, שיהפכו את יוון לתחרותית יותר, דבר שיביא לגידול במספר מקומות העבודה. חלופה אחרת: הבנק המרכזי האירופי (ECB) יוכל לנקוט מדיניות מרחיבה הרבה יותר מזו שנהוגה עכשיו, למשל לקנות חובות ממשלתיים ולקבל בחדווה התפרצות אינפלציונית שתנבע מכך. וחלופה נוספת: ברלין תוכל ליטול על עצמה את התפקיד שוושינגטון ממלאת כלפי קליפורניה. במילים אחרות: גרמניה ומדינות חזקות אחרות באירופה יוכלו יכולו להציע לשכנתן העניה סיוע במידה מספקת שתהפוך את יסוריה לקבילים יותר.

הבעיה היא, כמובן, שאף לא אחת משלוש האופציות האלה היא בת ביצוע מבחינה פוליטית, אומר קרוגמן. מה שנותר הוא מה שאי אפשר להעלות על הדעת: יוון נוטשת את האירו. אבל כאשר מוחקים את כל האופציות האחרות זה מה שנותר. כבר היו דברים מעולם. המטבע של ארגנטינה היה צמוד לדולר וביתוק הצמידות הזו היה משהו שאי אפשר להעלות על הדעת. אבל ב-2001, בחרה ארגנטינה באופציה הזו.

אם יוון תבחר לנטוש את האירו, אירופה כולה תרעד מעוצמת הזעזוע ואולי יפרצו משברים במדינות נוספות, מנבא בעל הטור. אבל אם מנהיגי אירופה לא יהיו מסוגלים לנקוט יזמות הרבה נועזות מאלה שראינו עד עתה, אירופה תמצא עצמה צועדת בכיוון של יוון ללא אירו.