בחיים שלכם יש רגעים ספורים שתנצרו באמת. של אהבה. ושל תשוקה. של יגון. ושל החמצה. של התמזגות. ושל פרידה. הנה, הרגישו אותם חונקים את גרונכם. מזליפים זיעה קרה על גבכם. מרעידים את כפות הידיים. ומכווצים את הבטן בהישמע החדשות.
בחיים שלכם יש מעט דיסקים שתאהבו באמת. שתחזרו ותשמעו במערכת, או ברדיו, או באייפוד, או בווקמן, או במה שזה לא יהיה. שתשמרו עליהם מכל משמר. שתדקלמו את כל המלים בכוונה אמיתית. שתרצו להשמיע לילדים שלכם עוד לפני שייוולדו. האלבום החדש של רוקפור יכול להיות, בהחלט יכול להיות, יצירה כזאת. שלמה ועוטפת, מלהיבה ומחייה נפשות. אין עוד דיסקים כאלה. באמת שאין.
הכרזה אירונית
גרוב שוקק של דיסקו. טפטופי טריפ-הופ ממסטלים. פופ סיקסטיז שמשי ועשיר בהרמוניות קוליות. גיטרת רוקנ'רול בוצעת את האוויר לשניים. ודיכאון אוורירי פסיכדלי שמסובב את עצמו לדעת. ביטלס וסיד בארט והצ'רצ'ילים ונירוונה והאוס אוף לאב, רשימה חלקית מאד, מוקרנים מאחור על המסך התודעתי. ההשפעות רבות, מגוונות, מפתיעות ומעפעפות ברגישות לכל כיוון שיש בו יופי ושמחת חיים. יצירות מורכבות בנות שש דקות ובלדות מלנכוליות מיוסרות ניצבות בגאון מול להיטים בוטחים, מפעימים והורסי קירות. ב-11 מסות, ב-54 דקות, בעברית נוקבת ומנוסחת בגובה העיניים, בדיסק נפלא, רענן, תקיף, בהיר, עדכני, ישיר, חסר תקדים, שבה רוקפור ומקבעת את מעמדה האיתן ממילא, מנמקת ומחדדת מדוע היא בכירת הלהקות הישראליות במאה ה-21.
"העולם המופלא", שם התקליט הטרי של ההרכב, הוא הכרזה אירונית, רבת משמעויות, על רוקפור עצמה, על הנעורים שחלפו, על הקמטים שהצטברו, על הצלקות שנחרצו, על המסעות הארוכים לשם והחזרות פעם אחר פעם, ועל המרחב שבו פעלה בעשור וחצי האחרון, מאז הפסיקה לשיר בעברית והתמזגה בעולם שסביבה.
היו צריכות לעבור 20 שנים של התבגרות, היה עליהם לחצות בזהירות את גיל ה-40, להיכוות ולהתחבר מחדש, ובעיקר לוותר על השפה האנגלית, כדי ליצור תקליט ישראלי כל-כך מושלם שזוהר באור יקרות מעל כל מה שנעשה פה.
ברוך בן יצחק (גיטרות ושירה), מרק לזר (בס ושירה), איסר טננבאום (תופים ושירה) ויקי גני (קלידים) מהווים את הבסיס ליצירה מתמשכת, רבת המצאות ועשירה בכלים (חצוצרה, צ'לו, טרמין, כינור, טרומבון וסקסופון טנור) עד כדי מיסוך. עד כדי בהייה. עד כדי התפעלות. עד כדי התמכרות. אבל המעטפת היא לא הכל, התוכן הוא העיקר. "העולם המופלא" מתנהל לו בשבילי הפרדסים העקורים, על מדרכות מסוממות, במועדונים האפלוליים, ונע לו, מהורהר, בין האני האישי לבין הישראלי הכללי. הוא מדווח על חיפושים פנימיים שמשתקפים להם דרך מבט מפוכח על שורשים, על ארץ, על אנשים, על רגשות, עלינו בעצם. הוא אנחנו. לגמרי אנחנו. הגיע הזמן להביט במראה.
את שיר הנושא, את "אין לך אלוהים", את "שבע דקות", את "מנת יתר", וגם את "סרט זר", אהבתי במיוחד. אבל כוחו של האלבום הזה הוא בנצחיותו. חכו כמה שנים ותבינו אותו יותר. הוא ההד המובהק של התקופה.
עוד שנה שנתיים תביטו לאחור ותראו כמה העולם היה מופלא, כמה החיים היו משכרים, עד שהמלחמה הבאה מחקה הכל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
