בתחבולות תעשה לך דיפלומטיה

על עורמתו של ארדואן צריך להגיב בעורמה ישראלית

כאשר יחידים, או קולקטיבים, נדחקים אל הקיר, הם נוטים להאמין שאין להם עוד מה להפסיד חוץ מכבודם. לעתים קרובות הם צודקים. לפעמים הם טועים. הייתכן שהפעם הוא, או הם, טועים?

הוא - ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו; הם - הרוב הגדול של אזרחיו.

מסע השיסוי של ראש ממשלת טורקיה נגד הלגיטימיות של מדינת ישראל הוא כל-כך מוטרף, עד שמה-בכלל-הטעם. מה בכלל הטעם להאזין, מה בכלל הטעם לדבר, מה הטעם בכלל להגיב. האיש הזה שרף כל-כך הרבה גשרים, עד שגם אנשים רציונליים רשאים לפקפק בתועלת של דיאלוג כלשהו עם טורקיה תחת מנהיגותו.

נאומו באוזני הסיעה הפרלמנטרית של מפלגתו באמצע השבוע שעבר, ואחר-כך נאומו באסיפת עם בעיר קוניה, העמידו את רג'פ ארדואן בשורה הראשונה של אויבי ישראל. איומו של שגריר טורקיה בוושינגטון, ביום ו', הוסיף קצפת לעוגה. נאמיק טאן, לשעבר שגריר טורקיה בישראל, הציג אולטימטום: התנצלות והקלת הסגר על עזה - או ניתוק היחסים. למחרת הוא פרסם מאמר התקפה בוטה על ישראל ב"וושינגטון פוסט".

מדוע זה יפרסם שגריר של מדינה זרה בוושינגטון מאמר כזה בעיתון אמריקני? נראה שיש רק הסבר אחד: ארדואן החליט לנסות בכל כוחו לתקוע טריז בין ארה"ב לישראל. הוא קיבל עליו משימה היסטורית - לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית במידה כזאת שהיא תסבול התכווצות פוליטית וטריטוריאלית, ותידחק אל שוליים אזורים חסרי משמעות.

מי יודע, אולי יום אחד הוא יציע לישראל מעמד של פרוטקטורט טורקי. שגרירו בוושינגטון ראה צורך להזכיר שטורקיה פתחה את שעריה לפני מגורשי ספרד ב-1492.

עניין לנו אפוא בממשלה עוינת, שגורל הספינה "מרמרה הכחולה" סיפק לה תירוץ, לא סיבה, להודיע על שינוי כיוון מפליג במדיניות החוץ שלה. אסטרטגית, טורקיה אמנם אבודה, גם אם החוזים הביטחוניים לא יותרו בשלב הזה, וגם אם יחסי המסחר לא ינותקו לחלוטין. בעניין הזה אין הרבה מה לעשות.

אבל אולי אפשר לנצל את התיאטרליות של מנהיגי טורקיה ושגריריהם, כדי לשכנע את העולם החיצון שדעתה של ישראל לא נטרפה עליה. ישראלים אינם צריכים לכעוס על שימוש הלשון הזה. השאלה אינה אם דעתה של ישראל נטרפה, או אם היא היתה רשאית לעצור את "משט השלום". השאלה היא מה לעשות כדי להיאבק ברושם שדעתה נטרפה, ואיך להינצל מקריסה מלאה של מעמד ישראל בין האומות.

אפשר להתווכח בגלוי עם טורקיה, אפשר לעמוד על צדקת עניינה של ישראל, אפשר לעשות מעשה ה"ג'רוזלם פוסט". בעלת טור בעיתון הזה המיטה בסוף השבוע שעבר חרפה על שמה הטוב של ישראל, כאשר שיגרה וידיאו סאטירי אל חלל האינטרנט שלגלג על המצוקה בעזה.

תכנית החדשות הפופולרית ביותר ברדיו הקנדי דיווחה על הווידיאו הזה בזעם עצור, והוסיפה בסרקזם, כי הווידיאו העניק לממשלת ישראל את ההזדמנות "לעשות משהו שאין היא עושה לעולם": להתנצל.

הנה כי כן, מישהו במשרד ראש הממשלה חשב שהווידיאו של ה"ג'רוזלם פוסט" ראוי להפצה בינלאומית. משרד ראש הממשלה נאלץ להתנער אחר כן מן הווידיאו. יש גבול אנושי להפגנות של חוסר אמפתיה כלפי ייסורי הזולת, גם כאשר הזולת הוא ילד פלסטיני בעזה (בסאטירה, הילד העזתי צריך "קצת גבינה וטילים לארוחת הבוקר").

עניינים כאלה ממאיסים את ישראל על אנשים שאינם רוחשים לה איבה מלכתחילה, שאינם שותפים לסדר היום הניאו-ג'יהאדיסטי של רג'פ ארדואן. האנשים האלה זקוקים לסימן מישראל, שהיא מתחרטת.

כן, מתחרטת. לנדחקים אל הקיר אין מה להפסיד עכשיו, אפילו לא את כבודם. כבודם אינו מטבע עובר לסוחר בשום בורסה של יחסי ציבור ושל דעת קהל. זה אגב הזמן להשבית כל ניסיון של הסברה אגרסיבית. זה הזמן להרכין ראש בשתיקה נכלמת. זה מה שהעולם רוצה עכשיו מישראל. לא עוד הפגנת שרירים, לא עוד התקפת נגד רטורית, לא עוד קובץ של עובדות על האנשים הרעים על סיפון "מרמרה". לא עכשיו.

טורקיה רוצה התנצלות ישראלית? לא, היא אינה רוצה. אילו ארדואן רצה התנצלות, הוא לא היה תוקף את "מדינת הטרור", מאשים אותה ברצח, מכנה אותה "עולת ימים וחסרת שורשים", משליך בה "לא תרצח" בעברית, מאיים במרומז על יהודי טורקיה (בלשון ערמומית, הנשמעת כמו ההיפך מאיום).

ארדואן מנסה בכל מאודו להבטיח שתגובת ישראל תהיה התקפדות והתרחקות. זה יהיה רישיון בשבילו להנהיג מסע רב-יבשתי נגד הלגיטימיות של קיומה.

על עורמתו של ארדואן צריך להגיב בעורמה ישראלית. בתחבולות תעשה לך דיפלומטיה. נשיא המדינה בכבודו ובעצמו צריך להציע לנסוע לטורקיה, להתייצב במליאת הפרלמנט שלה, ולהתנצל. לא בלשון רפה, לא במרומז, אלא באופן חד-משמעי, בענווה ובהרכנת ראש. הוא יוכל להסתמך על תקדים.

ב-1995, חייל ירדני פתח באש על קבוצה של נערות ישראליות בעמק בית שאן, והרג שבע מהן. המלך חוסיין בא לבתיהן של הנערות, כדי להתנצל ולהציע את תנחומיו. רוב הירדנים נשכו את שפתיהם באי-הסכמה.

יעלה הנשיא פרס, או יירד, אל בתיהם של הרוגי "מרמרה". רוב הישראלים ינשכו את שפתיהם, אבל לפעמים אין ברירה אלא לנשוך שפתיים, ולשתוק. זה עניינה של משמעת לאומית. ישראל צריכה להציע פיצויים נדיבים למשפחות ההרוגים. אם זה המחיר שצריך לשלם כדי לשים קץ להתמוטטותה הבינלאומית של ישראל, ישולם-נא המחיר הזה.

מותר לנחש שבכל ההתייעצויות באנקרה, אפשרות שישראל תתנצל באופן דרמטי לא עלתה על הדעת. המנהיגות הניאו-אסלאמיסטית של טורקיה סומכת על עקשנותה של ישראל, כדי להוסיף ולשמוט את הקרקע מתחת לרגליה. ישראל הגומלת על הדמגוגיה נגדה באהבה, בחמלה, באמפתיה, בצער, בצניעות - תתנגש חזיתית עם הדימוי שהתעמולה הארדואנית שקדה לצייר בימים האחרונים.

ישראל המתחרטת תוכל לשנות בן-לילה את סדר היום הבינלאומי. היא לא תיאהב, אבל היא תישנא הרבה פחות. והיא תלמד את ערכה של התאפקות. השביעייה הבאה תצליח אולי לנשוך את שפתיה בזמן, כדי שלא לנשוך את שפתיה עד זוב דם לאחר מעשה.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com