"למחרת אף אחד לא מת. עובדה זו, המנוגדת לחלוטין לסדרי החיים, זרעה בלב האנשים מבוכה אדירה", פותח את ספרו "מוות לסירוגין", אחד מענקי הספרות של דורנו, שמת בסוף השבוע - ז'וזה סאראמגו.
בנובמבר 2008, ממש כאילו מתוך פרק בספר, הוא מספר ל"גארדיאן", על חוסר רצון של בית החולים בליסבון לאשפז אותו כשהיה במצב קריטי: "הם היססו לקבל אותי כי הייתי במצב כל-כך קשה", ובצחקוק מוסיף: "הם לא רצו להיות בית החולים שבו ז'וזה סאראמגו מת".
אבל כאמור בצהרי יום שישי ה-18.6.10 הוא מת. בן 87, בביתו שלו באיים הקריביים.
במהלך סוף השבוע נכתבו עשרות אלפי מילים בעיתוני העולם על מותו של סאראמגו, זוכה פרס נובל לספרות 1998, אבל לא צריך להיות חד עין במיוחד כדי להבחין שהנושא שזכה להרחבה ולהבלטה היה לאו דווקא הספרותי. כמעט כולם ציינו כמובן את ייחודו, את סגנונו ואת חשיבותו הספרותית, אבל משם גלשו מיד לדעותיו הפוליטיות והחברתיות. ה"גארדיאן" לדוגמה מתחיל את מאמרו, לאחר ציון פרטי המוות במילים: "כאתאיסט וקומוניסט גלוי לב, הוא קרא תיגר על חייה האורתודוקסיים של פורטוגל שלאחר הדיקטטורה".
יצא נגד הגלובליזציה
ה"ניו-יורק טיימס" מגיע לעניין רק בפסקה החמישית, אבל אומר: "מר סאראמגו ידוע כמעט באותה מידה בשל הקומוניזם חסר ההיסוס שלו. בשנים האחרונות הוא ניצל את מעמדו כזוכה פרס נובל כדי להרצות בקונגרסים בינלאומיים, כשהוא מלווה ע"י אשתו העיתונאית הספרדיה פילאר דל ריו. בסיורים סביב העולם תיאר את הגלובליזציה כטוטאליטריות החדשה והספיד את כשלון הדמוקרטיה העכשווית לווסת את כוחם העולה של התאגידים הבינלאומיים".
אפשר לצטט עוד מאמרים רבים, אבל אין ספק שסאראמגו שראה בתפקיד הסופר ייעוד מוסרי מחייב, השתמש ביצירתו כדי להעביר את הערכים שבהם האמין ושעליהם נלחם. הוא היה חבר המפלגה הקומוניסטית של פורטוגל עד 1969, והמשיך להחזיק בדעותיו אלו עד ליום מותו. "קומוניסט הורמונלי" - כך הגדיר עצמו בראיון ל"גארדיאן", והסביר "הקומוניזם טבוע בי ממש כמו שיש הורמון שגורם לזקני לצמוח מדי יום. אני לא מייצר הצטדקויות למעשי המשטר הקומוניסטי - הכנסייה עשתה מעשי עוול רבים, שרפה אנשים על המוקד. יש לי זכות לשמור על דעותי, ולא מצאתי דבר טוב יותר (מהקומוניזם, א.ס.)".
"עלי להתנצל בפני ידידי על שלא זכיתי"
כמי שהיושר והמצפון היו נר לרגליו, סאראמגו לא הצטעצע ולא התחסד גם בנושאים אישיים, ובניגוד לסופרים גדולים שלא זכו בנובל, אבל ניסו לעורר רושם שזה לא מטריד אותם, סאראמגו לא הסס לכתוב ביומנו ב-1993 שהוא חולם על שיחת טלפון מסטוקהולם: "מדוע קשה לי להאמין שזה יקרה. האם יהפוך הבלתי אפשרי לאפשרי?", כשקנזבורה אואה היפני זכה ב-94 הוא כתב: "עלי להתחיל להתנצל בפני ידידי על שלא זכיתי". ב-95 כתיבתו נעשית מרירה יותר: "עד היום לא זכה שום סופר פורטוגזי לשלשל לכיסו את הצ'ק המפורסם. חברי האקדמיה לא כל-כך מכירים בספרות הנכתבת בגן שלנו. כמו שבשנה שעברה הם לא קראו אלא עיתונות יפנית, והשנה בוודאי לקחו קורסים בלשון האירית. אנו הפורטוגזים איננו מסוגלים להבקיע ולהישמע בסטוקהולם".
כלומר העלבון בעצם לא אישי, הוא ציבורי ופוליטי, ולכן תגובתו הראשונה והספונטנית לקבלת הפרס הייתה: "זהו ניצחון גדול לשפה הפורטוגזית. בזכות הפרס, הספרות והשפה הפורטוגזית יגיעו ליותר אנשים".
סאראמגו, שזכה כאמור בפרס ב-1998, למד בכלל מכונאות רכב ופילס בעקשנות ובסקרנות אינטלקטואלית את דרכו הייחודית לפסגת הספרות הפורטוגלית והעולמית. הוא נולד בכפר אזניהאגה (כ-100 קילומטר מליסבון) למשפחה ענייה ובורה, וגדל בבית שלפי עדותו לא היו בו ספרים כלל. את הספר הראשון שהיה ברשותו קנה לעצמו כמתנה בגיל 19, ואת "אדמת החטא" ספרו הראשון פרסם בגיל 37.
כאתאיסט הוא כתב רבות על הדת ועל הממסד הדתי, ועורר מחלוקת וזעם רב בשל ביקורתו החריפה. "דברי ימי מנזר" ובעיקר "הבשורה עפ"י ישו" גרמו לסערה גדולה. "הבשורה" הביאה להחרמה שלו בידי הכנסייה הקתולית, ושנה לאחר מכן, הממשלה הפורטוגלית הוציאה את שמו מתחרות ספרותית.
סאראמגו האשים את הממשלה בצנזורה ועבר לגור באיים הקאנריים.
אבל לא רק בארצו ספריו עוררו זעם. ב-2002, הגיע עם סופרים נוספים מפרלמנט הסופרים הבינלאומי לביקור הזדהות ברשות הפלסטינית. כתוצאה מהתרשמויותיו יצא בביקורת חריפה על מדינת ישראל. ולא היסס להגיד: "היהודים לא ראויים יותר לסימפטיה בעבור סבלם בשואה. הם לא למדו כלום מסבל הוריהם וסביהם" - התבטאות שממנה לא חזר, וכך הפך הסופר הפופולרי ורב המכר (14 ספרים יצאו בתרגום עברי בהוצאת "הספריה החדשה") למושא לקריאות לחרם קוראים ישראלי.
המשפט הידוע על מי שנשאר קומוניסט גם אחרי גיל 18 לא השפיע עליו, וכתיבתו החתרנית רק הגבירה את כוחה ותעוזתה ככל שהזדקן.
בשנה שעברה גרם לשערורייה נוספת כשיצא ספרו "קין" שמוקיע את התנ"ך ומסמן אותו כספר שהחברה האנושית הייתה חיה טוב יותר בלעדיו.
ספריו של סאראמגו
שתורגמו לעברית
דברי ימי מנזר
הספריה החדשה, 1990
רפסודת האבן
הספריה החדשה, 1992
הבשורה על פי ישו
הספריה החדשה, 1993
שנת מותו של ריקארדו ריש
הספריה החדשה, 1996
תולדות המצור על ליסבון
הספריה החדשה, 2001
על העיוורון
הספריה החדשה, 2001
הסיפור על האי הנעלם
ציורים אסף בן צבי, הספריה החדשה, 2002
כל השמות תרגמה
הספריה החדשה, 2002
המערה
הספריה החדשה, 2003
האדם המשוכפל
הספריה החדשה, 2005
על הפיקחון
הספריה החדשה, 2006
מוות לסירוגין
הספריה החדשה, 2008
אי נעלם
הוצאת הספרייה הקטנה, הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה, 2009
מסע הפיל
הספריה החדשה, 2010
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
