לטייל באושר ובעושר עד עצם היום הזה

הכול נראה מוכר כל-כך: בקתתו של חוטב העצים בקצה היער, הבאר האפלה, העיר שכל ילדיה נעלמו ממנה באופן מסתורי, המגדל שבו נכלאה הנסיכה, היער שבו גרים הפיות והשדונים. כולם היו שם, בדיוק כפי שדמיינתי אותם, ממש כמו באגדות האחים גרים. ולא במקרה. באזור הזה ממש - מדינת הסן (Hessen) במרכז גרמניה - שוטטו האחים גרים בליקוט הסיפורים לאוסף האגדות המונומנטלי שלהם. גם הם וגם מספרי הסיפורים שלהם לא הרחיקו מימיהם הרבה מעבר לנופים האלה, ותיארו בעיקר מה שהכירו. זה פחות או יותר גם מה שרואים התיירים שמטיילים כאן היום.

גם האנימטורים של וולט דיסני באו לכאן בשעתם, כדי לשאוב השראה לגרסאות המונפשות של שלגיה ושבעת הגמדים, היפהפייה הנרדמת, סינדרלה ושל יתר הסרטים שדורות של ילדים גדלו עליהם. בכך קובעו הדימויים אפילו יותר. אבל מה שתורם יותר מכול לאווירה ולנוף הוא העובדה שהאתרים עצמם השתמרו במצב מצוין. החלקים העתיקים של רבות מהערים ומהעיירות שומרו בצורה מעוררת התפעלות. היערות אמנם דולדלו ביחס למה שהיו במאה ה-19, אבל בעיניים של תייר ישראלי הם עדיין עבותים, אפלוליים ומאוכלסים בזאבים ובכיפות אדומות בדיוק כמו בימים הטובים ההם.

הפוטנציאל הזה לא נעלם מעיניהם של תושבי האזור. גם הם מבינים שיש להם אווזה מטילת ביצי זהב. כל מה שנשאר הוא להביא תיירים אל הלול שלה. הבעיה היא, אומרת אנטייה יאן ממשרד התיירות של העיר האן מונדן, שלעיירות העתיקות ולערים הקטנות והחמודות הללו אין תקציבי פרסום גדולים. לכן רובנו לא שמענו מעולם על האן מונדן (Han Munden), למשל, אף שהיא פנינה ראויה לביקור יותר מאתרים מתוירים פי כמה ממנה. יש בה לא פחות מ-700(!) בתי עץ עתיקים, מקושטים להפליא בגילופי עץ צבעוניים בני מאות שנים, שעון עתיק בכיכר העיר, מסלולי אופניים והליכה לאורך הנהר, ומלונות נחמדים ולא יקרים (חלקם בבתים העתיקים המשופצים).

בעירו של נסיך צפרדע

בשלב מסוים התאגדו כמה ערים ועיירות "גרימיות" שכאלה, איחדו תקציבים ויצרו אטרקציה משותפת: "דרך האגדות" (Deutsche MarchenstraBe) הנקראת גם "דרך האחים גרים" (Bruder Grimm StraBe). 600 קילומטרים של דרך נופית, המחברת ערים קטנות ועיירות עתיקות, יערות מופלאים, נהרות ונחלים, עמקים, טירות - מכל טוב. היא מתחילה בהנאו (Hanau), עיר הולדתם של האחים גרים לא רחוק מפרנקפורט, ומסתיימת בברמן (Bremen) בצפון גרמניה. המיתוג המשותף הפך את הדרך לאטרקציה תיירותית בינלאומית, על אף שבישראל משום מה היא לא כל-כך מוכרת. ישראלים מרבים אמנם לנסוע לגרמניה, אבל רובם בוחרים בנתיבים הידועים: הדרך הרומנטית, היער השחור, ברלין, פרנקפורט, מינכן.

אפשר לעשות את הדרך כולה, ואפשר לדגום רק קטעים ממנה, שחלקם נמצאים במרחק של טיול יום מפרנקפורט או מהמבורג. אנחנו בחרנו לנסוע לאורכה, ולהיצמד למסלול המסורתי, עם שני ילדים במושב האחורי ועם שני כרכים של אגדות האחים גרים, אחד לילדים ואחד למבוגרים (אוסף מלא, לא מצונזר ומומלץ ביותר, שיצא לאחרונה בספריית פועלים הקיבוץ המאוחד).

שטיינאו (Steinau), עיר ילדותם של האחים, קטנה וחיננית במיוחד, ושמרה על אופייה. סמטאות צרות ובתים עתיקים, שבאחד מהם (המשמש כיום מוזיאון) התגוררה משפחת גרים בין 1791 ל-1796. לו קמו האחים לתחייה, היו מרגישים בהחלט בבית גם כיום. בזיכרונותיהם הם מתרפקים על ילדות נהדרת כאן, שהסתיימה בפתאומיות במותו של האב. הפנסיון שלנו, Burgmannenhaus, נמצא כמה בתים הלאה משם, בבית דומה לזה שלהם וברחוב הנושא את שמם. זהו מבנה עץ קסום מ-1529, עם קורות עץ תומכות בתקרה ובקירות (Half Timbered) ועם המון אווירה. בלילה כל-כך שקט, שאפשר לשמוע בפנים את פכפוך המזרקה שבחוץ, המוקדשת, איך לא, לאחים גרים.

לפי הפולקלור המקומי זוהי המזרקה שממנה הגיח הנסיך-צפרדע, כשהוא אוחז בכדור הזהב של הנסיכה ודורש בתוקף נשיקה. המזרקה מעוטרת בעמוד שעליו מפוסלים מוטיבים מאגדות שונות, והמשחק "זהה את האגדה" הוא יופי של הפעלה. הילדים מתרשמים: "כאן זה באמת קרה?". אחד מהם כל-כך נכנס לאווירה, שהצמיד נשיקה ארוכה לשפתיה של הנסיכה המפוסלת (ולמרבה הרווחה לא הפך לצפרדעון).

ביער של כיפה אדומה

דרך האגדות המתפתלת לוקחת אותנו לארצה של כיפה אדומה (Rotkappchen Land) בצפון מדינת הסן. התלבושת הלאומית העממית כאן, אגב, כוללת באמת מין כיפה אדומה, אבל היא לא מחוברת לשכמייה. שער הכניסה לחבל הוא העיר היפה Alsfeld, שיש בה גם מוזיאון אגדות. לא ביקרנו בו. עם שני בני 7 נמרצים, העדפנו להתמקד בצד החייתי יותר של הסיפור.

על סיפוקנו באנו ב-Wildpark Knull, מרכז זואולוגי-אקולוגי מיוחד, עם חיות שמסתובבות חופשי במרחבים פתוחים ענקיים. ירצו - יבואו. כדי לעזור להן להחליט, מומלץ לקנות בכניסה שקית עם אוכל מיוחד להאכלתן. הצבאים, למשל, באים לנשנש מכף היד ממש, חוויה מדהימה לגדולים ולקטנים. במבי אחד היה כל-כך ידידותי, שהזכיר לנו את הילד שהפך לעופר אחרי שלגם ממעיין מכושף, מהאגדה "אח קטן ואחות קטנה" של האחים גרים. יש בפארק גם דובים וזאבים (איך לא), אבל אלה חיים בשטחים מגודרים.

כשסיפרנו לחברים שאנחנו נוסעים לטייל ב"דרך האגדות", הנהנו כולם בראשם בידענות ואמרו, "אה, כן, היער השחור!". אז זהו, שלא. היער השחור הוא בכלל בדרום גרמניה, ולא נמצא בתחומה של דרך האגדות. מלבדו יש בגרמניה עוד יערות, ושווה להכיר גם אותם. ריינהרדסוואלד ((Reinhardswald, למשל. היער הזה משתרע על-פני יותר ממאתיים קילומטרים רבועים של גבעות, בין קסל (Kassel) לגטינגן (Gottingen). ריינהרדסוואלד זכה לשימור לא רק בגלל יופיו, אלא גם מבחינה מדעית: זוהו בו עד כה לא פחות מ-133 סוגי צמחים ו-253 סוגי חרקים.

הכי כיף להחנות את האוטו לצד איזו דרך ירוקה ומתפתלת, ופשוט לצאת להליכה ספונטנית בין העצים הענקיים והעתיקים, לנשום עמוק את האוויר הצח ואת ריח הטריות והרעננות, ולהרגיש את העלים היבשים מתפצפצים מתחת לרגליים. בסתיו הוא חוגג בשלל צבעי שלכת, בגלל שפע העצים הנשירים שבו. בכזה יער גרים פיות ושדונים (ואם לא, אז כדאי להם).

עוד דרך ייחודית לחוות את היער היא לצאת לסיור עם האביר דיטריך - אביר אמיתי עם גלימה וחרב, שיער מאפיר ואתר אינטרנט. ב"אזרחות" הוא מוכר כדיטר אופלמן (Dieter Uffelmann), בעברו איש חיל האוויר הגרמני, שאחר כך עבד בדויטשה בנק במשך עשר שנים. כשיצא לפנסיה מוקדמת התמסר למה שהוא אוהב באמת: להתהלך עם גלימה וחרב, לספר סיפורים ואגדות ולהוביל מטיילים בשבילי היער, שאותם הוא מכיר בצורה אינטימית ממש.

הילדים הולכים אחריו כמכושפים, אף שאינם מבינים אנגלית או גרמנית וזקוקים לתרגום. "תראו את העץ הזה", מצביע דיטר על עץ ענקי, "הוא בן 400 שנה לפחות. וזה בן 600. וזה נער צעיר, בן 200. ומי גר בגזע הזה?", הוא מוביל את הילדים לעץ שחור גדול פעור בגזעו. "יש רק דרך אחת לבדוק!", הם מריעים, ונעלמים במאורת הגזע. אין ספק, יש קסם ביער. בתוך רבע שעה הפכו שני שוחרי פוקימונים ומשחקי מחשב לילדי טבע המחפשים פטריות ומטפסים על עצים.

נסיכות ומגדלים

עוד יתרון בלתי מבוטל של ריינהרדסוואלד הוא אוכלוסיית הנסיכות שבו. במרחק לא רב זה מזה שוכנים הטירה של היפהפייה הנרדמת (Sababurg) והמגדל שבו נכלאה רפונזל (Trendelburg) ארוכת השיער. שני המבנים הם טירות אמיתיות מהמאות ה-15 וה-16, עם צריחים, עם מגדלים ועם קיסוס מטפס; שניהם מציעים לינה בטירה עם רהיטים עתיקים ובאווירה ימיביניימית, מסעדה עם אוכל טוב ונוף נהדר. שניהם הולכים על הגבול הדק שבין קיטש לקסם, ובזכות טוב הטעם שבו הם מעוצבים והאותנטיות של המקום הם מצליחים שלא ליפול למלכודת הדיסנילנד. הלינה אינה זולה (150-250 אירו לחדר), אבל החוויה מיוחדת במינה.

קצת מצחיק לדבר על אותנטיות, כשבעצם עוסקים באגדות - שמעצם הגדרתן לא התרחשו בשום זמן ובשום מקום - אבל המקומות האלה "זוהו" כבר במאה ה-19, אם לא כמקום האמיתי שבו התרחש הסיפור, אז לפחות כמקום שבו יכול היה לקרות.

"למה דווקא כאן?", שואל-מסביר גינתר קוזק (Koseck), הבעלים של סבאבורג, טירת היפהפייה הנמה. "אין הרבה טירות שעונות על כל-כך הרבה פרמטרים של הסיפור כמונו. ראשית, הטירה צריכה להיות מוחבאת היטב ביער. שנית, צריך להיות מגדל קטן, שם היא נדקרת בכישור, ולנו יש מגדל כזה ובו חדר קטן, כמו בסיפור. שלישית, צריכה להיות גדר קוצים שמקיפה את המקום. בסבאבורג פועל גן החיות הכי עתיק באירופה, מ-1571. היום יש לנו גדר חשמלית כדי למנוע מהחיות לצאת, אבל במאה ה-16 הקיפו אותו בגדר קוצנית. נו, יש עוד ספק?".

ראשיתה של הטירה במבנה שהוקם ב-1334 כאכסניה לעולי רגל. על יסודותיו בנה ב- 1490השליט המקומי מעון קיץ, שממנו יצא למסעות ציד ביערות שסביב. בראשית המאה ה-19 נזנח המבנה, ועמד בהריסותיו עד 1953, אז קנה אותו הסבא של גינתר והפך אותו לבית הארחה. היער שסביב הוכרז כשמורת טבע כבר ב-1907, מה שתרם לנוף ולאווירה הרומנטית.

גן החיות היה למרכז זואולוגי נחמד, המשתרע על שטחים נרחבים של כרי דשא ושל פיסות יער. יש אפילו רכבת קטנה שלוקחת את המטיילים לסיבוב ועוצרת בכל התחנות המעניינות. בטירה עצמה פועלים מלון, מסעדה ובית קפה, ומתקיימים בה מופעים, קונצרטים וחתונות. יש גם גן ורדים, ובו זן שפותח במיוחד עבור המקום ונקרא על-שמו, סבאבורג. בבית הקפה שבחצר מגישים תה ורדים בקנקן כסוף, ובמסעדה מנת פסטה עם שמנת ועם עלי ורדים.

מסיבת שדים באמבטיה

"חצי מהאנשים באים בגלל השקט והיופי של המקום, והאחרים באים בגלל היפהפייה הנרדמת", אומר גינתר. "אנחנו לא רוצים דיסנילנד, בוודאי לא משהו צבעוני וקולני עם אטרקציות שבהן מופיעה היפהפייה כששמים מטבע. מצד שני, אנשים מצפים בכל זאת לראות 'משהו'". ה"משהו" הזה מתרחש בעיקר בימי ראשון אחר הצהריים, אז מופיעים הנסיך והנסיכה במיטב בגדיהם, מתקיימת הקראה של האגדה (בגרמנית ובאנגלית) ומנוגנת מוזיקה חיה.

ליתר ימי השבוע מצאו פתרון יצירתי: חילקו את הסיפור ל-11 פרקים המתרחשים באתרי הטירה השונים, ובכל אתר שובצה יצירת אמנות המתארת את הסצנה. המבקר מקבל מפה וכרטיסיות, ויוצא למסע גילויים בתחנות השונות בעקבות הסיפור, שאותו הוא קורא לעצמו בשפתו (מצרפתית והולנדית ועד רוסית וטורקית, עברית עדיין אין). בזמן ביקורנו בטירה נעשו עבודות שיפוץ בחלק מהטירה, ולכן אי-אפשר היה ללכת בעקבות הכרטיסיות. "לולא החלטנו לשמור על האופי ההיסטורי של המקום, היינו גומרים מזמן את השיפוץ", אומר גינתר, "אבל בחרנו לשמר את האבנים ואת הקירות המקוריים, וזה לוקח יותר זמן".

כהוריו וכסבו לפניו, גם גינתר מתגורר בטירה המשפחתית. ילדים עדיין אין לו. איך היה לגדול כאן כילד, אנחנו שואלים. "ראית את הסרט 'הניצוץ' עם ג'ק ניקולסון?", הוא מחייך. "אז ככה זה נראה בחורף. בודד מאוד. יערות מכוסי שלג, ואף נפש חיה בסביבה. היו צריכים להסיע אותי לבית הספר בכפר הסמוך, כי אף אוטובוס לא עובר כאן. ילדי הכיתה אהבו לבוא, אבל לא היה פשוט להגיע. כשהוריי יצאו בערב, זה היה נורא. הייתי שוכב בחושך ומקשיב לרוח השורקת בחוץ".

בלילה אני חשה בעצמי משהו מהאווירה המכושפת. אנחנו לנים באגף הישן, הלא משופץ. הכול מסביב שקט מאוד. רוח בצמרות העצים, קולות צרצרים. אבל כשנכנסים לחדר האמבטיה, שומעים לפתע המולה של דיבורים, קריאות, נקישת מזלגות והטחת צלחות. כשיוצאים מהאמבטיה - דממה מוחלטת. כנראה איזה עיוות אקוסטי מביא צלילים מהמטבח, אבל לתופעה יש אפקט מוזר של מסיבת שדים בלתי נראית.

בעקבות החלילן מהמלין

אם בסבאבורג צריכים להתאמץ כדי לייצר אותנטיות, בעיר המלין (Hamlen) אין בעיה כזו. מי לא מכיר את החלילן מהמלין? הילדים מהמושב האחורי מבקשים להזכיר שהוא נראה לאחרונה אפילו בסרט "שרק לנצח", עם חליל בגרסה עדכנית. המלין חוגגת את עכבריה בגדול. כמו שבערים אחרות מציבים פסלי שוורים, פינגווינים או פרות, בהמלין מציבים עכברים. ברחוב הראשי מזרקה עם פסל אבן של החלילן והמוני עכברים למרגלותיו. חנויות המזכרות, המלונות והמסעדות מלאים בפסלונים ובבובות פרווה של עכברים. גם השעון המנגן בכיכר העירייה מנציח את הסיפור בדמויות היוצאות מהשעון מדי שעה עגולה.

כבר חמישים שנה שמועלית מדי יום ראשון (ממאי ועד ספטמבר) הצגת "החלילן מהמלין" בהשתתפות תושבי העיר. כשהילדים קטנים הם מגלמים את העכברים; כשהם גדלים - את הילדים; ובבגרותם - את ראש העיר ואת ההורים. בשנת 2000 העלו גם מחזמר בשם Rats המבוסס על הסיפור, ולאור ההצלחה לא קשה למצוא ספונסרים וההופעה אכן מועלית בחינם מדי יום רביעי בכיכר העיר.

750 שנה קודם לכן, העכברים היו הרבה פחות אהודים כאן. לא רבים יודעים, אבל לאגדת החלילן מהמלין יש בסיס היסטורי. כזכור, בסיפור הוביל החלילן את העכברים מהעיר בעזרת כוח הקסם של חלילו, והטביע אותם בנהר. כשחזר לקבל את שכרו, נזכר פתאום ראש העיר שהתעריף המבוקש גבוה מדי, כפי שקורה לא פעם כשמספקים את הסחורה לפני התשלום. החלילן נקם: הוא חזר לעיר בתחפושת, וכשניגן בחלילו הלכו אחריו כל ילדי העיר, ואיש לא ראה אותם יותר. רק שניים נשארו לספר את שקרה: ילד נכה שלא יכול היה ללכת, וילד חירש שלא שמע את המנגינה המכשפת.

מסמכים היסטוריים מהמאה ה-13 מעידים שאכן 130 מילדי העיר נעלמו ביום אחד, 26 ביוני 1284, כאילו האדמה בלעה אותם. רישומי הכנסייה מאשרים שהם נולדו בעיר, אבל אין רישומי פטירה או קברים שלהם, לא בהמלין ולא בעיירות הסמוכות. ברחוב שבו נראו לפי המסורת בפעם האחרונה, רחוב Bungelosen , קבוע שלט המציין שכאן נראו הילדים האבודים בפעם האחרונה. פירוש השם הוא "רחוב ללא מוזיקה", שריד לתקנה עירונית מימי הביניים שאסרה על נגינה ברחוב לאות אבל. התקנה לא בוטלה מעולם, כך שלפחות טכנית עד היום אסור להשמיע מוזיקה ברחוב הזה.

היסטוריונים ניסו לספק הסברים שונים לסיפור. לוכדי עכברים מקצועיים אכן היו בימי הביניים, והם עברו מעיר לעיר והציעו שירותי הדברה. לגבי ההיעלמות, ההסבר המקובל ביותר כיום קושר את הסיפור לתחילת ההתפשטות הגרמנית למזרח אירופה, בעיקר לפולין ולצ'כיה. המוני אנשים עזבו את הערים הוותיקות במערב, כדי למצוא חיים טובים יותר במזרח. ההתיישבויות החדשות הללו נזקקו לידיים עובדות, וערכו מסעות גיוס המוניים. כדי לפתות צעירים להגר, ערכו הפנינג שלם, עם נגנים וזמרים, שסיפרו כמה טוב שם. ייתכן שילדי המלין החליטו להצטרף ל"קבלני כוח אדם" כאלה, ואיש אכן לא ראה אותם מאז ולא ידע מה עלה בגורלם. ילדים בני 10-12 נחשבו לכוח עבודה לכל דבר (רק בסוף המאה ה-19 הוטלו הגבלות ראשונות על עבודת ילדים), ומי שהיגר למרחק כזה באותם ימים, לרוב לא ראה עוד את עירו ואת משפחתו.

המלין מעסיקה כיום חמישה חלילנים בבגדים צבעוניים ובכובעי נוצה, שמדריכים סיור בעיר ומספרים את האגדה בגרמנית ובאנגלית. החלילן שאנחנו פגשנו היה ברנש עליז. "להיות חלילן בהמלין היום זה לא מה שהיה פעם", התלונן. "כבר אי-אפשר סתם להטביע את העכברים. גרינפיס וכל הארגונים הירוקים מיד מתנפלים עליך. אני חייב למחזר את העכברים. אני מוליך אותם לנהר, קופץ למים להציל אותם, מייבש אותם על חבל, ומתחיל הכול מההתחלה". לפרידה התרה בנו נמרצות שלא ללכת לאיבוד ולשמור היטב על הילדים, "אחרת ראש העיר שוב יאשים אותי שילדים נעלמים כאן".

zohara-r@globes.co.il