בכל בוקר אני צריך למצוא את הסיבה להמשיך לחיות

תה מודע לעובדה שחלק לא מבוטל מבנות ישראל היו מתחלפות איתי עכשיו? אני שואלת את עפר שלח כמעט בסוף הראיון. אתה עיתונאי בכיר, ספורטאי, כלכלן וסופר, קצין בצנחנים ופצוע מלחמה, מסוקס ואינטליגנטי. נוסיף לזה את ההצהרה שאין לך בעיה בסיוע בעבודות הבית, וקיבלנו את הגבר האולטימטיבי. "לא אענה על זה", הוא משיב בשקט ומחייך. אם להאמין למראה העיניים, הוא לגמרי נבוך.

למה?

"אני לא אוהב לדבר על זה, למרות שאני גבר, ואני לא יכול להימנע מלהיות גבר. מה לעשות שאני סטרייט, ואני מודה שאני מוקסם מחברתן של נשים, והאינטארקציה שלי עם נשים יותר מעניינת אותי מאשר אינטראקציה עם גברים.

"מצד אחד, חבל ששחרור האישה הגיע מאוחר והתעכב, אבל דווקא בגלל זה, ובהיות הנשים תוצר של עשרות שנים של אי שוויון, הן הפכו הרבה יותר מעניינות מגברים, ונמצאות כל הזמן בתנועה. מהרגע שנשים קיבלו זכות הצבעה וקריירה, ופיתחו לעצמן חדר משלהן כמו שוירגי'ניה וולף תבעה, הן בתנועה - ותנועה זה דבר מעניין".

אתה חרד כל כך לפרטיות שלך, בעוד שאתה מתעקש לחשוף את המרואיינים שלך.

"לא טוב לי עם זה. אני אדם פרטי וגם כך, בגלל מה שאני עושה, אני יותר חשוף ציבורית ממה שהייתי רוצה להיות. את יודעת שיש עליי ערך בוויקיפדיה? מדי פעם אני מסתכל עליו בתדהמה. הערך מתעדכן במהירות, ואני לא יודע מי ואיך מעדכנים אותו, אבל הוא גם מדויק. יומיים אחרי המרתון ברוטרדם, התפרסמה שם התוצאה המדויקת שלי, ויומיים אחרי שאבי נפטר, כבר היה כתוב שם 'אביו היה'. אני לא רוצה לצאת פוץ ומקטר, אבל הייתי מעדיף שזה לא יהיה כך".

זו סגירות שהיא חלק מהאופי שלך, או תולדה של החשש להיפגע?

"אם אני לא מוכן לדבר בתקשורת על דברים אישיים שלי זה אומר שאני סגור? כשיאיר לפיד נשאל על ידי אילנה דיין לגבי הסוד שלו עם הבת שלו, הוא ענה שיש הבדל בין סוד לבין זה שאתה מחליט שנושא מסוים איננו עניינו של אף אחד.

"התפיסה כאילו מי שמדבר על דברים בראיון עיתונאי הוא יותר פתוח ומי שאינו מוכן - הוא סגור, היא קריאה לא נכונה של המילה 'פתוח'. יש לי עשרות חברים וחברות שיודעים עליי, נדמה לי, כל מה ששווה לדעת עליי. אני מדבר איתם, כי אני בוחר לעשות זאת איתם. זה כמו שאני אוהב לרוץ, ולא אוהב לעסוק בזה בתקשורת. במאי השנה רצתי 90 ק"מ בדרום אפריקה, חוויית חיים. כתבתי על זה טור קטן קטן באתר אינטרנט, כי הרגשתי צורך להשאיר את זה כחוויה פרטית".

"חיי אינם קודש בעיניי"

שלח, שחגג השנה 50, טבוע בנוף התקשורת הישראלי כאחד מבכירי העיתונאים, וממבקרי המערכת הצבאית והמדינית. עשיר בידע, מתעקש על החקרנות. בימים אלה הוא עולה בעונה חדשה של תוכנית התחקירים "המקור". הוא לא יהסס להעביר ביקורת על תופעות ואנשים בדרגים הבכירים במערכת הביטחון והמדינה, אך יגלה רגישות רבה כלפי תופעות שבשולי החברה. יש שיאמרו שהוא כפייתי, עקשן, ציניקן, מחוספס וקשה. אחרים מכורים לחוש ההומור שלו ולרגישותו כחבר.

הוא מוגדר פרשן ספורט, אך אינו אוהב את ההגדרה. במרץ 2005 החל להגיש ביחד עם רביב דרוקר את חדשות שישי של ערוץ 10, מול "אולפן שישי" של יאיר לפיד, אחד מחבריו הקרובים ביותר.

את צירוף הגנים הייחודי ירש כנראה מאביו, יחזקאל (חזי) שלח, שהיה מנכ"ל סחר כלל ואיש תרבות. שלח, אומרים מקורביו, לא אוהב לדבר על אובדניו, ומעולם לא נתן להם לפגוע בשגרת החיים שלו.

כמי שחווה אובדנים בחייו, היה רגע שבו הרגשת שזהו, נגמרה המשמעות בחיים ומרימים ידיים?

"דווקא בגלל המשמעות שהחיים קצובים בזמן ולוקים בידע, יש הבדל בין להגיד שאני לא רוצה לחיות יותר, לבין להגיד שאיבדתי את המשמעות. לאבד את הרצון לחיות זה דבר מאוד לגיטימי בעיניי, וההחלטה לעשות זאת היא סופר לגיטימית בעיניי.

"אני מאמין בשאלה האקזיסטנציאליסטית, שעומדת לנגד עיניי בכל בוקר, למה בעצם אני בוחר לא לסיים את חיי הבוקר, ואני בעצמי צריך למצוא את המשמעות והסיבה להמשיך לחיות באותו היום. אם אני, עפר שלח, אחליט שאני לא רוצה לחיות יותר מכל מיני סיבות, בגלל עצב שנפל עליי, שעמום שנפל עליי, חוסר תוחלת או חוסר משמעות, זו החלטה לגיטימית - בדיוק כמו ההחלטה לרצות להמשיך לחיות.

"אבל מול זה עומד היופי העצום שבתודעה הגדולה, שגורם לי להבין שלא אדע דבר על חיי אנוש ברגע שאפסיק להתקיים, וזו סיבה אמיתית, שמספקת משמעות להמשיך בחיים. כשדקרט אמר, 'אני חושב - משמע אני קיים', שזה תהליך הטלת הספק והבסיס למחשבה, לזה הוא כיוון. במובן האנושי אני יודע שהחיים יימשכו אחריי, וזו גם סיבה למה ההחלטה לסיים את חייך במו ידיך היא לגיטימית בעיניי. כן, אני מתמודד עם השאלה הזו בכל יום מחדש".

והתשובה להמשיך נגזרת ממשמעות חדשה, מערך חלופי שאתה מוצא לדברים שאבדו לך?

"חיי כשלעצמם אינם קודש בעיניי, הם לא ערך מעבר לערך שאותו אני בעצמי מעניק להם. עול חיי גובר על מציאת המשמעות בחיי, כי יש בי עצב, פחד, צער, ואני לא רוצה להגיע ליום שבו אחליט שהעול גובר על הערך. לכן צריך למצוא ערך, ואני באופן אישי מוצא עניין בכל מה שמקיף אותי, בחקירה היומיומית שלי את יופיים ומשמעותם של חיי אנוש.

"לא תמיד זה עונה על אובדנים וכאבים ועל צער עמוק שיש בתוכי, ועם זאת, יש בצער משהו מאוד חי, מאוד אנושי, זה הרי מה שמבדיל אותנו כבני אדם. יש שאלה גדולה, האם הפרה מצטערת כשמפרידים אותה מהעגל, ומרגישה צער כמו שחש מי ששכל את ילדו. אולי ביולוגים יודעים את התשובה, אני לא.

"הצער האנושי הוא אחת הצורות המובהקות של האנושות, ולכן זה חלק מהמשמעות האנושית. ראיתי וחקרתי בימי חיי אנשים שמתו מצער, בין אם התאבדו או חלו, או איבדו את זיק החיים וחייהם התקצרו מזה. ראיתי מה זה להיות אנשים חיים שהם מתים מהלכים, ואני מכיר את האינסטינקט שיש בכולנו, את הפחד מהמוות. למשל, בעיניי זה נאצל לחשוב שהמשמעות בחייך הם ילדיך, ואתה מחליט להמשיך לחיות מתוך החובה לדאוג להם. לגיטימי גם להחליט שזה לא מצדיק את העול. לכן לא אגנה את מי שיחליט שאין טעם לחייו ויבחר במוות למרות שיש לו ילדים קטנים.

"יש גם שעונים 'אני חי, כי אני פוחד למות', ומכיוון שהשאלה למה האדם ממשיך לחיות טבועה בתוך החיים עצמם, גם התשובה הזו לגיטימית בעיניי. אני חושב על זה כל יום, ומנסה לתת לעצמי תשובה מורכבת יותר. אני מניח שחלק מהתשובות שאני נותן לעצמי היום, יקבעו את דרך התנהגותי בעתיד".

"חיי נצח הם דבר נורא"

אם היית יכול לבחור עכשיו בתפוח מעץ הדעת או מעץ החיים, במה היית בוחר?

"זו שאלה טובה, אבל כבן אדם, אני לא יכול לענות עליה. את בעצם מבקשת ממני להתייחס בכלים של בן אנוש לשאלה שהיא איננה אנושית.

"אני חושב שחיי נצח הם דבר נורא, וכאדם, כל הקטגוריות הבסיסיות שבהן אני תופס את המציאות נגזרות מהידיעה שאני אמות. השאלה שמרתקת אותי היא מה הם החיים האנושיים.

"יתרה מכך, בלי זמן אין מוזיקה, ומוזיקה זו תנועה מתמטית על פני הזמן. בעיניי עדיף למות ולשמוע מוזיקה מאשר לחיות חיי נצח ולא לשמוע מוזיקה, כי המוזיקה לסוגיה - ואני אוהב לשמוע קלאסית בדיוק כמו שאני אוהב לשמוע את אייל גולן - נותנת לחיים האנושיים את האפשרות להיות נפלאים".

איזו משמעות יש למשפחה ולחברים בחיים בכלל, וברגעי הקושי?

"כל הקלישאות לגבי משפחה הן נכונות. בסוף אלו האנשים שנשארים לך ואתה קשור אליהם בעבותות, וגם אם העבותות האלו נחתכים מכל סיבה, הם עדיין שם ואתה מתמודד עם מה שנחתך. הדברים המעניינים, הקשים והיפים ביותר הם אלו שקורים בתוך המשפחה, ואתה לא יכול להיפרד מהם, לטוב ולרע.

"באופן אישי, משפחתי היא חלק מקרוביי, והתמזל מזלי בכך. עם זאת, אלו גם האנשים שמהם אפשר להיעלב ולהיפגע, וכשילד שלך פוגע בך, אתה פגוע ומאוים באופן עמוק".

לשקוע בעבודה היא גם דרך למציאת משמעות? להיות וורקוהוליק?

"ממש לא. וורקהוליק הוא מי שגוזר את משמעות חייו מעבודתו, ובעיניי עבודה אובססיבית היא דבר מגונה, היא רק מחויבות שנובעת מהפרויקט הבורגני".

"לאנשי התקשורת יש אגו ענק"

נדמה שאפשר לאפיין את יחסי שלח עם התקשורת כיחסי אהבה-שנאה. מצד אחד, כבר למעלה מ-20 שנה הוא חי ונושם תקשורת. מאידך, הוא מבקר בחריפות את המוסד והמקצוע. "בעיסוק שלי בתקשורת באה לידי ביטוי השאלה האם מה שאדם עושה זה מה שהוא", הוא מסביר. "אני זוכר שדן שילון אמר פעם שהוא לא היה צופה בתוכנית של עצמו. המשמעות היא שכאשר מהנדס, פועל טקסטיל או עורך דין אומר שמה שהוא עושה זה לא מה שהוא, זה מתקבל מאוד טבעי, כי העיסוק שלו נתפס כעיסוק מקצועי. בתקשורת אתה מביא את עצמך אל הבמה, ובטח בתקשורת טאלנטית כמו שאני עוסק, כשאני עומד שם עם הפנים שלי והקול שלי".

אתה מזוהה עם העשייה שלך.

"זה נכון שיש לי את הנושאים שאני כותב עליהם ויש סגנון כתיבה, יש קונספט, אבל אני עדיין חושב שמה שאני עושה זה לא אני. אני קם בבוקר ומאוד אוהב את מה שאני עושה, ואוהב את האנשים שאיתם אני עושה, אבל לצערי התקשורת היום בכל העולם שבויה בלופ מטורף של חשיבות עצמית.

"תראי מה קורה בזמן שאנחנו מדברים - מתקיימים אירועי יום השנה לרצח רבין, ובאופן בלתי נמנע זה כרוך באנשי תקשורת שמראיינים אחד את השני, איך הם הרגישו בזמן שהם שידרו את הרצח. הדבר הזה דוחה אותי ברמות שקשה לתאר, אבל אני מבין מאיפה זה בא".

מאיפה?

"מזה שהאנשים שאנחנו מסקרים מייחסים לנו חשיבות מאוד גדולה. רביב תמיד אומר לי בשעת ויכוח, 'תגיד, עם מי ראש הממשלה יותר חושש לריב, עם שר התחבורה או איתך?'. התשובה היא שאיתי, וזה כי יש לנו ראש ממשלה דפוק, כתפקיד, לא בגלל שהוא כזה או אחר. האמירה הזו של רביב איננה שטוחה, כי התווך של התקשורת מאוד חשוב לראש הממשלה.

"בנוסף, השתלטה עלינו גם תרבות הסלבריטי הקיימת, והאגו של אנשי התקשורת מרקיע שחקים. אני מסתובב בהרבה מאוד עולמות. אנחנו לא יותר טובים מפוליטיקאים, מאנשי צבא או משחקני כדורסל. אבל בגלל שהתווך שבו עובדים אנשי התקשורת מקבל חשיבות גדולה בעיני האנשים שהם מסקרים, ובגלל שיש עיסוק גדול במדורי ברנז'ה, באינטרנט, בימי עיון, בפסטיבל ראש פינה ואחרים, הפרופורציה הפכה מגוחכת. זה גורם לי לרצות לנתק את עצמי מזה, להגיד שמה שאני עושה זה לא אני.

"אני מתנהל בתוך מגרש תקשורתי שקשה לי עם ההתייחסות שלו לעצמו, קשה לי עם הפומפוזיות שהוא תופס, עם היחס של הצרכנים כלפיו. זה תהליך בלתי נמנע שעבר עלינו ב-15 השנה האחרונות, ואני גם לא כועס על זה, כי זה כמו הביטוי בערבית שמדבר על ניסיון לרצף את הים בבלטות. אין סיכוי לעצור את התהליך".

השותף שלך, רביב דרוקר, מצטייר כשונה ממך בגישה לתקשורת. איך אתם מסתדרים?

"אנחנו אנשים שונים שנפגשו על קרקע שמהווה 10% מהאישיות של כל אחד מאיתנו, אבל ב-10% האלו אנחנו מאוד מתאימים אחד לשני. יש בינינו שוני, הבדל של עשר שנים והתנסות חיים לגמרי אחרת. אנחנו מודעים לרגשות שיש לכל אחד מאיתנו לנושאים החדשותיים.

"לי יש רגשות עזים כשאני עוסק בצה"ל, במישור של קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני, כשאני בודק איך הדברים מתנהלים בצמרת הביטחונית. זה נובע ממי שאני, מהביוגרפיה שלי. אם בתוכנית הראשונה של העונה הנוכחית של 'המקור' נעסוק בהולילנד, זו הייתה עבודה של רביב, ואם סיימנו את העונה הקודמת בסיפור הגדול של יהודה גיל והייתה תוכנית על לבנון, זה אני".

"עשינו הרבה טעויות"

החודש יתחיל גיא זהר להגיש את מהדורת שישי של ערוץ 10. רביב ואתה נכשלתם במשבצת הזו.

"אני מסכים שניסינו לעשות קונספט שבסוף לא יצא, ושעשינו הרבה טעויות בדרך. אני חושב שאם היינו בערוץ 2, כנראה שהיינו יורדים אחרי תוכנית אחת. את כל הניסיונות יכולנו לעשות רק בגלל שהרייטינג היה כל כך נמוך".

גיא זהר הוא בנו של עורך הדין של אהוד אולמרט, ובערוץ 2 מגיש יאיר לפיד, בנו של מי שהיה ידידו הקרוב של אולמרט. איך הם יוכלו לסקר באובייקטיביות את המשפט שלו?

"אני לא מוצא פה שום בעיה, כי הדברים ידועים וברורים. הבעיה היא רק בדברים שסמויים מן העין, ולא בגלויים. שניהם חברים קרובים שלי, וכל דבר שיש בו גילוי נאות, הוא בסדר בעיניי. העובדה הידועה על מי היה אביו של יאיר לפיד או מי הוא אביו של גיא זהר, איננה יכולה לפסול אותם לעבודות, מה גם שהפוטנציאל שמי שמטופל אצל אלי זהר בפרשה שמעניינת את הציבור יגיע לתוכנית של גיא, תמיד קיים.

"עם זאת, את ואני יודעים שכמות האינטרסים שאינם ידועים ואינם שקופים לציבור היא הרבה יותר גדולה, דווקא בעניינים הכי משמעותיים. מה הכי גרוע שיכול לקרות? שיאיר לפיד יראיין את אהוד אולמרט ולאנשים מסוימים הראיון ייראה רך ומתחנף, משום שהם יודעים מראש על הקשר? למרות שאני אומר לך שיאיר ישאל את אולמרט בדיוק את אותן שאלות שאני אשאל אותו.

"כיועץ תקשורת של אולמרט הייתי מייעץ לו להתראיין אצלי, אצל כתב שנתפס כעוין לו, כמי שכתב עליו ספר רע מאוד בענייני מלחמת לבנון השנייה, ואולמרט הרי יודע לענות על השאלות שלי ושל יאיר, וההבדל היחיד הוא שאולי אצל יאיר הוא ירגיש יותר בנוח במהלך הראיון".

חלק מהשפה השגורה של עיתונאי היא להודות שצריך לפעמים 'להתאבד על ראיון'. קרה לך פעם?

"לא עשיתי שמיניות באוויר, אבל אני בהחלט מתאמץ בשביל דברים. כשעשיתי את התוכנית על יהודה גיל, מישהו אמר לי לבדוק איך יהודה גיל נחטף, ועל מה שהסתכם במשפט אחד בכתבה השקעתי שבוע שלם של עבודה. זה הפירוש שלי לביטוי 'תתאבד על זה' בתקשורת.

"האם יש ראיונות שאני נורא רוצה? בוודאי. יש אדם שאני מנהל איתו דיאלוג כבר ארבע שנים כדי לראיין אותו. האם אשיג אותו בסוף? לא בטוח. אולי בסוף הוא יאמר לי שהוא החליט לשבור שתיקה ולהתראיין, אבל דווקא בערוץ 2, בגלל הרייטינג. אני אצטער, אבל לא אכעס עליו".

תקנא? קינאת ביונית לוי כשהשיגה את הראיון עם אובמה?

"זה תפקידה, ותפקיד האחרים לרצות את זה גם, ולא לכעוס עליה שהיא השיגה את הראיון", הוא מתרגז קלות. "כדאי שתחזרי לשאלה המקורית - האם יש ראיונות, תחקירים, פרטים שאתאמץ הכי הרבה בשבילם. התשובה היא בוודאי. האם משמעות עבודתי כעיתונאי נגזרת מהם? ממש לא.

"משמעות עבודתי כעיתונאי זה לעבוד קשה על הדברים שאני צריך או רוצה לעבוד עליהם, ולשמחתי יש חפיפה לא רעה בין הדברים".

בוא נעבור קצת לצבא.

"למה, מה איתו?".

על זה אתה הכי אוהב לדבר, לא? אתה חושב שיש לנו עדיין את הצבא החזק בעולם או...

"מה זה עדיין?", הוא קוטע באחת. "כשאת אומרת עדיין, את מניחה שאי פעם היינו כאלו? לי אין צורך להאמין במשפט הזה, זה לא חשוב בעיניי. צבא לא צריך להיות החזק בעולם, כי אין פה תחרות של צבאות, וצה"ל לא מתחרה במונדיאל של צבאות שהוא צריך לנצח בו. הוא צריך להיות הצבא הנכון כדי למלא את ייעודו, וייעודו הוא להבטיח את שלום מדינת ישראל. כל אזרחי ישראל עסוקים בהבל הזה שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם, כאילו זה מגרש כדורגל, ולא שואלים את עצמם אם זה הצבא הנכון".

למה?

"כי הם פוחדים. כי צה"ל נתפס בעיני אזרחי המדינה לא כארגון מעשי. המשפט שלך נגזר מיחס לא חילוני לצה"ל, שהוא תולדה של ההגדרה של בן גוריון את הצבא כליבת כור ההיתוך הציוני. זה בצד תחושת האיום הנצחית, המלובה כל הזמן על ידי השלטון. אין שום סיבה שבנימין נתניהו או אהוד ברק, שני אנשים שהיו בשלטון ונכשלו, ולא אצלי סובייקטיבית אלא אצל עם ישראל, שקם עליהם והדיח אותם בקלפי - יחזרו לשלטון, אלא בזכות הפחד הנורא מהאיום הקיומי.

"האנשים האלו לא מוכרים שום תקווה. ברק בכלל לא מוכר כלום, וגם אם הוא מנסה, אף אחד לא קונה. 'אני מר ביטחון'. במה? עולה מזכרונותיו של אולמרט שהשפעתו של ברק על תפקוד הצבא בתקופתו - מה שלא היה סודי והיה ידוע לנו אז, אלא שעכשיו הוא נתן לזה פומבי - הייתה אפסית. יותר קטנה משל עמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה.

"אבל אנחנו שבויים בקונספציה של 'ביבי ידע לטפל בחמאס' ו'ברק הוא מר ביטחון', וזה מתוך הפחדים שהשלטון מלבה. שר הביטחון צריך להיות אזרח, והוא לא. קחי למשל את שאול מופז, שבלי קשר לכישוריו האישיים, הפך להיות שר ביטחון חמישה חודשים לאחר שסיים להיות רמטכ"ל. אז אחד משניים: או שאנחנו לא צריכים רמטכ"ל, או שלא צריכים שר ביטחון. כי אין לו שום תובנה, שום ידע ושום ראיית עולם שלא הייתה לו כשהיה רמטכ"ל.

"שר הביטחון הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל ב-30 השנה האחרונות היה מישה ארנס, שלא החזיק רובה בימי חייו. כי הייתה לו התייחסות אמיתית לתפקיד, כמי שמייצג את המעטפת האזרחית של מערכת הביטחון, כולל לקבוע למערכת שינוי ארגוני בתוך הצבא, מכיוון שארגון לא יכול לשנות את עצמו.

"במקום לחשוב על זה, עדיין מתווכחים על התקציבים של צה"ל, ועדיין מתמודדים עם השאלה האידיוטית, אם צה"ל הוא הצבא הטוב בעולם, וסלחי לי אם אני מעליב אותך, כי גם את שאלת את זה".

מעבר להעלבה, אתה יכול לנסות לייצר אלטרנטיבה.

"אני מעליב, כי להעליב ולהתווכח דווקא מלבה את הסקס האוראלי בין המתווכחים", הוא צוחק. "אני רוצה שיבינו שבתוך הקיבעון הזה, כמו בתוך קיבעונות אחרים, אני מנסה לשרוד. זו משמעות עבודתי במישור הזה, ואני קם איתה כל בוקר, מרגיש את התחושה הקשה הזו בכל פיפס שאני כותב על הצבא, ואני מודאג ומתוסכל מזה.

"משיחות רבות שאני מקיים עם אנשי ביטחון במדינה, אני יודע שהם מודעים למה שאני אומר, גם גבי אשכנזי מודע לזה, אבל לא מסוגל לשנות - למרות שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי שצה"ל יהיה יותר טוב.

"אם זה לא ישתנה, במלחמה הבאה עם סוריה יהיו שתי מלחמות. ישראל תתקוף את סוריה וסוריה את ישראל בשני מישורים שונים לגמרי. סוריה לא תתקוף את מדינת ישראל ברמת הגולן, אלא בתל אביב, וישראל לא תתקוף את סוריה ברמת הגולן, אלא בדמשק, והמערכת האזרחית במדינת ישראל לא ערוכה לעמוד במתקפה כזו".

"'מחוברים' באופן קיצוני לא מעניינת אותי"

כצרכן תקשורת, מה דעתך על תופעת מחוברים?

"אין לי HOT ולא ראיתי את התוכנית. גם לו היה לי, לא הייתי רואה את 'מחוברים', שבאופן קיצוני לא מעניינת אותי. בעיניי זה פריק-שואו אמיתי, תוצאה של מה שקורה לנו בזמן הזה. אנשים מודעים לכך שהם מגיעים לפריק-שואו, כל אחד ממניעיו שלו. חלקם, אני מניח, מתוך מניעים מעשיים של קידום עצמי, חלקם אקסהיביציוניסטים.

"אם יש דברים שמרגיזים אותי זה רק בגלל שאכפת לי מהם, לזה אני קורא רגש. 'מחוברים' לא מרגיזה אותי, אני אדיש כלפיה. פשוט לא הולך לכיוון. ההקשר הכללי יוצר אצלי אווירה ותחושה של ניכור, בגלל הפופוליזם של העולם התקשורתי".

זו קצת התחסדות מצדך. בסוף היום גם אתה נתפס חלק מהעולם הזה.

"אני מסכים שבן אדם לא טורח לומר, 'זה עולם התקשורת, וזה עפר שלח', אלא תופס אותי באותם מונחים. אני גם כל הזמן שומע 'אתם התקשורת', ויודע שכך מזהים אותי. אולי אם הייתי רק נכנס עכשיו לעולם התקשורת, הייתי דווקא נהנה מהשייכות הזו, לי, אבל בגילי ובמעמדי, לא טוב לי עם זה".

"אני לא פרשן ספורט"

לא ספורטיבי: "פרשן הפך לתואר כבוד, כמו העלאה בדרגה שאין לה שום משמעות בתפקיד"

מה המשמעות של הכוח שיש לך ביד?

"זה לא כוח, זה פסבדו-כוח. בספורט הפרופורציות נכונות, וזה לא אומר שאני מתאמץ פחות בשביל עבודתי שם. אני מייחס לה חשיבות עצומה, אני מתכונן אליה, מתרגש לקראתה, כל הדברים שהיו נכונים מבחינתי תמיד לחדשות. שידרתי אלפי משחקים, ואני עדיין מתרגש כמו בפעם הראשונה, רק בגלל הפרופורציות הנכונות האלו.

"כשאני משדר משחק ספורט, אני הזבוב שיושב על השור, מסתכל אחורה ואומר 'תראו כמה אבק אנחנו עושים'. לזה אני קורא פרופורציה נכונה. במובן הזה, שידורי הספורט הם עוגן משמעותי עבורי.

"כשאני מגיע לשדר ספורט, האירוע קיים איתי ובלעדיי. אני נוסע לספרד לשדר משחק של מכבי תל אביב בכדורסל, אבל המשחק יתקיים גם אם אני לא אהיה שם. לעומת זאת, אני לא בטוח שלוועידת מפלגת העבודה תהיה משמעות אם לא אהיה שם. לא אני עפר שלח, אלא אני כאיש תקשורת.

"שחקני הכדורסל לא זוכרים שאני שם כשהם משחקים, בוועידה הם הרבה יותר חושבים על זה שאני שם מאשר על הנושא שהם מדברים עליו.

"מה זה כדורסל? תוציאי אותו מהקשרו, וקיבלת חבורה של אנשים עם בעיות בבלוטות הגדילה שמנסים להכניס כדור לתוך טבעת, מה שכלב ים מקבל עבורו קרפיון בדולפינריום. אבל תשימי כדורסל בהקשרו הנכון, וקיבלת הכול. זה הקשר שלנו לילדות, זו תרבות, זה העם. זה עדיין מרגש אותי כמו ביום הראשון".

אז למה אתה מתרגז כשאומרים שאתה פרשן ספורט?

"כי פרשן הפך לתואר כבוד, כמו העלאה בדרגה שאין לה שום משמעות בתפקיד. בצבא, כשלא רוצים לתת למישהו תפקיד, נותנים לו דרגה. בתקשורת הישראלית, שבה תמיד המעביד מעדיף לתת כבוד על פני כסף, זה תחליף לכסף. לכן כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומר שאני 'משדר'".

עפר שלח

גיל: 50

מצב משפחתי: אלמן, אב לשניים

צבא: גדוד 202 של הצנחנים. נפצע קשה בזמן מילואים בלבנון, ב-83', ואיבד את עינו

השכלה: תואר ראשון בספרות וכלכלה ותואר שני בספרות אנגלית וכתיבה מאוניברסיטת ניו יורק

תחביב: משתתף בתחרויות מרתון בינלאומיות

עוד משהו: פרסם שישה ספרים בנושאי ביטחון, מדינה ותרבות