פורטפוליו / ד"ר תמר טננבאום

ירושלים: אני דור שביעי בעיר מצד אבא, שאבותיו היו ממגלי הגניזה בקהיר, ואימא שהיא נצר לצאצאי עולים מרוסיה. זה יישמע מוזר, אבל אני מאוד אוהבת לבקר בהר המנוחות. השורשים שלי שם, והם משאירים אותי בירושלים עד היום, אף על פי שהפעילות היומיומית שלי היא בפארק המדע ברחובות.

ילדות: כבת למשפחה דתית לאומית קלאסית, שלמדה ביסודי באוולינה דה רוטשליד ובתיכון חורב, גדלתי על ערכים ציוניים. אבא, מרדכי ורטהיימר, דוקטור במינהל ציבורי, היה נציב שירות בתי הסוהר, ואימא הייתה מחנכת. תמיד כיוונו את אחותי ואותי ללימודים גבוהים. אני חשבתי תמיד פרקטי, רציתי שבקצה התואר יהיה מקצוע. מכיוון שאהבתי לכתוב ולדבר, הייתי בטוחה שאלמד משפטים.

לימודים: אחרי שנת שירות בעזרה למשפחות נזקקות בירושלים, נרשמתי למשפטים ולרפואה, והתקבלתי לשניהם. בעידוד המשפחה הכרעתי לכיוון הרפואה.

עור: תמיד עניין אותי. עשיתי מחקר על עור ועל אייג'ינג, רציתי להיות רופאת עור, אבל ההתמחות לא מצאה חן בעיניי, כי בסוף שנות ה-80 זאת הייתה רפואה של ימי הביניים. החלטתי לעשות דוקטורט בתחום העור ועבדתי על מחקר יחד עם ד"ר חיים קפיטולניק.

קוסמטיקה: לא עניינה אותי בזמנו, אבל היום, כל התחום הזה עבר להיות מוטה הבנת מנגנוני הפעולה של הגוף.

מרילנד: כשסיימתי את הדוקטורט התחלתי לחקור שינויים בסרטן העור באוניברסיטת NIH בארצות הברית. טסנו לשם עם תינוקת. אחרי חמש שנים חזרנו לישראל. כשאתה דתי החיים בחו"ל הם גלות, כל מנהג וחג אתה צריך להסביר.

אברהם טננבאום: בעלי, שופט בבית המשפט לתעבורה בירושלים. מאוד מפרגן, מאוד עוזר, יש לנו שיתוף פעולה של חצי-חצי, כשכל אחד מביא לקשר את נקודות החוזקה שלו. הוא מאוד ישר, נלחם על דעותיו. נפגשנו כשהייתי בבית הספר לרפואה והוא בצבא. היינו חברים הרבה שנים, ורק אז התחתנו. יש לנו שלושה ילדים.

אקדמיה: ממרילנד חזרתי למעבדה בבר-אילן. קיבלתי מלגה של רבע מיליון דולר מג'ונסון את ג'ונסון, ובתמורה התחייבתי להגיע אליהם, להרצות בפני הצוות המדעי של החברה ולהיחשף לתעשייה.

סטארט-אפ: התעשייה והעסקים מאוד קרצו לי. זה היה בשיא הבועה, כשהשמיים היו הגבול. התחלתי להיפגש עם מנהלים בחברות ביומד ומצא חן בעיניי שאפשר לפתח מוצר, להמשיך במחקר, ובסופו של תהליך להגיע חזרה לאנשים. התחלנו בעבודה על הפטנטים בבר-אילן, שעדיין מחזיקה אחוזים בחברה, בשנת 2000, וב-2002 גייסנו שותפים ופתחנו את היל עור.

היל עור: האנשים במעגל היותר רחב סביבי היו סקפטיים וביקשו שאהיה זהירה ושלא אעזוב את המעקה. בדיעבד הצטערתי שלא עשיתי את זה קודם, למרות חוסר היציבות. התחלנו עם אנג'ל, עברנו לקרן הון סיכון פיטנגו, ואז למורי ארקין, שהוא גם יו"ר החברה. התמקדנו בריפוי פצעים כרוניים ואקוטיים, והיום יש לנו כבר תשע משפחות של פטנטים. עוד לא הכנסנו כסף, אבל אנחנו קרובים.

גיוס אחרון: 7.5 מיליון דולר. כמעט שכחנו לחגוג אותו. אמרתי לכולם שזמן המנוחה, ההנאה והשמחה קצר, כי לפני שנוכל לנשום נצטרך להיות עמוק בגיוס הבא.

נשים: שני שלישים מצוות העובדים שלי, ולא בגלל אפליה מתקנת. הן עובדות מצוינות.

קריאה: בעיקר ספרות ישראלית טובה. גונבת פה ושם חצי שעה, ובסופי שבוע.

בישול: כשהתלבטתי אם ללכת על החברה, אמרתי לבעלי שהמבחן הכי חשוב בשבילי הוא שאני מוכנה לוותר על הבישול בשבילה. היום אני מבשלת בעיקר בימי שישי, או כשאני עצבנית, כמו בימי גיוס.

רכבת קלה: האהבה שלי לירושלים הביאה אותי להירתם לפעילות ציבורית נגדה. כשראיתי את התוכניות ואת התקציבים, הבנתי שהדבר הזה הולך לשום מקום. התארגנו קבוצה של שכנים ופנינו לגורמים מקצועיים. אמרו לי, תברחי משם. הבנו שהכול פוליטיקה, לוביסטים, אינטרסים. היום אנחנו רואים את פירות המאבק שלנו בתל אביב, כשהתוכנית שם מתנהלת תחת משמעת ניהולית ותקציבית.

תפיסת עתיד: שהיל עור תגדל, תתפתח ותהפוך לחברה ביוטכנולוגית גדולה.