סרט אילם

לפני כמה שבועות עלו הדחפורים על קולנוע תל אביב, הסמוך לכיכר דיזנגוף. כשהוקם, בשנת 1957, נודע המבנה הזה כבית הקולנוע הגדול במזרח התיכון, שיא של פאר והדר שלא נודעו עד אז ומאז. זה לא סייע לו לחמוק מגורלם של בתי הקולנוע במרכזי הערים, דינוזאורים בעידן של אולמות קובייה בתוככי קניונים ומגה-פלקסים בשולי הערים. עשרות תל-אביבים תיעדו את ההריסה במצלמות. אקט סנטימנטלי, פסיבי, של קהל, לא קהילה. 12 שנים היה המבנה סגור ונטוש, ואזרחי העיר העברית הראשונה החמיצו את ההזדמנות להילחם עליו, או לפחות לקיים סוג של דיון ציבורי על גורלו. אם לא יתעשתו בזמן, התל-אביבים עלולים לאבד גם את מבנה הקולנוע ההיסטורי האחרון בעיר, קולנוע אלנבי: מבדיקת G עולה כי העירייה נענתה לפניית בעל הנכס, מישל אזרואל, ומועידה אותו להריסה ולשינוי הייעוד למבנה מגורים.

סיפורם של בתי הקולנוע הישנים בישראל חוזר להיות רלבנטי לנוכח המגמה העולמית של שיקום מרכזי הערים ושימוש מחדש במבנים הללו כעוגנים להחייאת הסביבה. מדובר בבתי הקולנוע הגדולים שנבנו בארץ משנות ה-20 ועד שנות ה-60 של המאה הקודמת; מבנים מפוארים שהיו הדבר הכי קרוב לארמונות הציבור.

הם נבנו על-ידי טובי האדריכלים, ושמותיהם - "פאר", "הדר", "תפארת" - העידו, לפחות עד תחילת שקיעתם והזנחתם, על מראם.

זכר אחרון לבתי הקולנוע ההם נמצא כעת באולם הכניסה של מלון סינמה, לשעבר קולנוע אסתר וכיום מלון בוטיק המנוהל על-ידי רשת מלונות אטלס, ומשמש דוגמה נדירה ומוצלחת של שימור מבנה קולנוע בשימוש חדש. קולנוע אסתר היה בניין לשימור מחמיר, מחויב למבנה הכיכר העגולה שתכננה ג'ניה אוורבוך בשנות ה-30. בעל הנכס דני גולדשמיד שימר גם את המבואה, את חלל המדרגות, את קומות הגלריה, כולל הוויטרינות, שבהן הניח מזכרות מקולנוע אסתר, צילומים, מסמכים, תוכניות, כרטיסי קולנוע, פוסטרים. בפנים, כיסאות עץ של פעם ומקרנות. "המקום פתוח לציבור", מסביר גולדשמיד. "אנשים מהרחוב יכולים להיכנס ולהסתובב. זה כמו מסע במנהרת זמן".

גולדשמיד, היסטוריון, הוא נכדם של אסתר ומשה נתנאל, בעלי קולנוע אסתר. למעלה מ-5 מיליון דולרים השקיעה המשפחה בשינוי פני הקולנוע. "זה עולה לנו כסף, אבל אני מתייחס לבניין כאל יצירת אמנות", הוא אומר, "מי שקונה ומשמיד - מפספס. אם היו משאירים את החזית של קולנוע תל אביב, היו מרוויחים איכויות נוספות. המגדל שייבנה לא ינציח לא ארכיטקטורה ולא רוח זמן. איזה פספוס".

אבל נשאלת השאלה אם זה כלכלי.

"אחרי כל החששות הראשוניים, הוכח שזה כלכלי. המלון בתפוסה גבוהה, למרות שההלוואה עדיין רצה. כמובן שאם היו תמריצים עירוניים וממשלתיים, זה היה אחרת". על כך אומרים בעיריית תל אביב: "העירייה אינה מסבסדת הקמת בתי מלון".

נכנס לרשימת שימור - וזהו

היוזמה של גולדשמיד היא היוצא מן הכלל המצביע על הכלל. הנה כמה דוגמאות למצב בערים אחרות.

בתחילת 2009 בישרה האדריכלית ניצה סמוק, כוהנת השימור הגדולה, כי היא נרתמת לפרויקט שיקום קולנוע שרון בנתניה. הקולנוע הנטוש, שנבנה בשעתו על-ידי האדריכל שמואל (סם) ברקאי, בעיצוב הפנים של אברהם פנכל, היה מהמבנים המרשימים בעיר ומוקד חברתי של הקהילה. ברוח הזמן, הגישה סמוק הצעה להפוך את הקולנוע למרכז תרבות לאמנויות השונות, כולל תוספות בנייה. עלות השימור והשיפוצים הוערכה בכ-40 מיליון שקלים. הכוונה הייתה שהעבודה על בית הקולנוע במרכזה של נתניה תהיה עוגן לפרויקט התחדשות של האזור כולו. כל זאת כפוף לרכישת המבנה מידי הבעלים.

אלא שהחודשים נקפו, דבר לא זז, וכל מה שנותר במקום הם שלטים בחזית ובד ענק העוטף את אחורי הבניין ועליו הכתובת: "יש חלומות שראויים לשימור". "כבר עשרה חודשים שכל הפרויקט נעצר", סיפרה סמוק השבוע. "עיריית נתניה נסוגה מהתוכניות המקוריות. אני לא יודעת כרגע מה איתם, ולא בריא לי לדבר על זה". בעיריית נתניה אומרים בתגובה כי "בית הקולנוע שרון הינו בבעלות פרטית ואין באפשרות העירייה לרכוש את הקרקעות בשל עלויות גבוהות".

סמוק מעורבת בימים אלה בפרויקט שימור נוסף: קולנוע עמל בכפר סבא. הקולנוע נבנה כבית-עם בשנת 1936 על-ידי האדריכל אריה שרון, לימים האחראי לתוכנית האב של המרחב הציבורי בישראל. קולנוע עמל הוא מקרה קלאסי של בעלות אזרחית, גם אם באופן מטפורי, שכן כל פועלי כפר סבא נענו בשעתו לקריאה ותרמו ממשכורתם כדי לממן את הקמתו. לא פלא שכשנודע לפני כמה שנים שקבוצת יזמים רכשה את המקום מידי ההסתדרות כדי להורסו ולבנות תחתיו מגדל מגורים, הוגשו לוועדות התכנון והבנייה למעלה מ-400 התנגדויות.

בית הקולנוע הוכנס לרשימת השימור, אבל בזה הסתכמו הפעולות. המבנה נטוש ושימושו היחיד הוא כלוקיישן לסרטים תקופתיים המבקשים לשחזר סצנות המתרחשות בקולנוע. האחרון היה "איים אבודים".

כניסתו של ראש עירייה חדש, יהודה בן-חמו, לוותה בהכרזות על רצונו לשמר את בית הקולנוע, ולשם כך אף פנה אל סמוק. השאיפה היא לשכנע את היזמים לנייד את זכויותיהם לקרקע אחרת, ולהשאיר את הבניין כפי שהוא. בעירייה שבו והדגישו באוזנינו כי "ראש העיר מעורב בנושא באופן אישי ובימים אלו, בשיתוף עם היזמים, הוא שוקד על תוכנית שימור במקום", אלא שסמוק מתארת מציאות קצת אחרת: "יש דיבורים אבל שום דבר לא סגור והכול בחיתולים. ראש העיר הביע בפני שהוא רוצה ורוצה... ו... ו... אבל זהו".

פאסדיזם - לאנוס בניין

הניסיונות לשמר את חזיתות הקולנועים ובנייני הציבור תוך ויתור לטובת תוספת מבנה המגורים והמסחר מולידים תופעות עגומות. סוג של התעללות, אונס הבניין הישן, ובז'רגון אנשי השימור - פאסדיזם. כך עלול להסתיים מקרה קולנוע עמל, וכך בוודאות יקרה לקולנוע רמה ברמת גן, שנרכש בתחילת השנה על-ידי קבוצת הרכישה מגדלים תמורת 70 מיליון שקלים. אמנם תישאר חזית הבאוהאוס המרשימה, החולשת על צומת הרחובות ביאליק ודרך ז'בוטינסקי, אך מעליה ייבנה מגדל מגורים של 23 קומות. בתוכו, בישרו היזמים, ייפתח אולם קולנוע קטן, לדיירי הבית בלבד.

"יש בניינים שסימנו לשימור, אבל היו זכויות בנייה מוקנות, והבעלים רצו לממש", מסביר האדריכל סעדיה מנדל, ממייסדי המועצה לשימור אתרי מורשת ויו"ר מחוז תל אביב. "בית בן שתי קומות קפץ לבניין של שבע קומות ויותר, וכל הסיפור קיבל עיוות טוטאלי. ואז אתה שואל, בשביל מה לשמר. העיקרון הוא שאין עקרונות".

גם קולנוע אורה בחיפה היה נכס של ההסתדרות שהועבר לידיים פרטיות. הקולנוע במרכז רחוב הרצל, מוקד חיי העיר של פעם, נבנה ב-1938 על-ידי האדריכל אוסקר קאופמן, מי שחתום גם על המבנה המקורי של בניין הבימה, שכה עמלים כעת לאזכרו במבנה הבומבסטי המשופץ. קאופמן היה גם אחראי על הפנים של הבניין, מהלובי המפואר ועד לנברשת המלכותית שהייתה תלויה מעל ראשי הצופים. הבניין הוכנס לרשימת השימור רק בתחילת שנות האלפיים, אך תוכו המלכותי הופקר לטוב לבם של הרוכשים. כל זה קרה בעת כהונתו של עמרם מצנע כראש העירייה, ששימש, כמה אירוני, גם יו"ר ועדת השימור. לדברי ורד סלומון-ממן, אז מרכזת פעילות המועצה לשימור אתרים של אזור הצפון, "ועדת השימור, למרות תפקידה, היא חותמת גומי להריסת מבנים".

לאחר הריסתו של קולנוע ארמון בעיר לטובת מגדל משרדים בשנת 1998, יכול היה קולנוע אורה להיות העוגן האחרון שיחזיר את הציבור למוקד תרבותי בשכונה. באורה אכן נשמרת החזית העליונה של הקולנוע, אך במפלס הכניסה תחובים כיום בית קפה, סניף של כפר הצעצועים וחנות בגדים, שאף פולשים פנימה. טיפוס במדרגות לעבר היציע של פעם מגלה רצפת בטון עבה שאטמה כל אפשרות לשחזור פנים הקולנוע.

"לצערי, הפנים אינו לשימור, זה האילוץ והיה ברור כך מלכתחילה", אומר וליד כרכבי, הממונה על השימור בעיריית חיפה. "נכנסנו פנימה לפני שמונה שנים, ולא היה זכר למה שהיה שם לפני כן. להחזיר אותו לתפקד כקולנוע היה בלתי אפשרי, הבניין היה בהתפוררות, ולא יכולנו לכפות על הבעלים שימור מבפנים. כל המאמצים היו לשמר אותו חיצונית".

סמוק מוסיפה זווית קצת אחרת לסוגיית ועדות השימור. "זה לא גוף מקצועי", היא אומרת. "אם נביט על ועדות השימור באירופה ובארצות הברית, נראה שהן מקצועיות. בארץ זו ועדה פוליטית, כיסוי תחת, ובסופו של דבר לא מקשיבים לה, או רק באופן חלקי. החוק פגום".

עוד שנורקל למגורים

דוגמה לבעייתיות של הגוף העירוני היא המקרה של קולנוע אורות בבאר-שבע. זהו מבנה שתכנן האדריכל זאב רכטר, מי שיצר את היכל התרבות בתל אביב. אחרי שהבאר-שבעים הפסידו את קולנוע קרן לטובת מגדל קרן, מכרה העירייה גם את קולנוע אורות, והיזם, משה ינאי, ביקש להורסו ולבנות תחתיו מגדל מגורים. אותו ינאי נבחר ב-2008 לכהן כחבר במועצת העירייה, ולא פחות מאשר בתפקיד מחזיק תיק שיקום שכונות. קמה סערה ציבורית, והתוכנית נעצרה ולא תעבור בינתיים לוועדה המחוזית.

"יש תב"ע להריסה, והיזם יכול לחזור לדרוש את מימושה, אבל זה לא סוף פסוק", אומר עפר יוגב, מנהל מחוז הדרום של המועצה לשימור אתרי מורשת. "היו תקדימים שפתחו את התב"ע, ואפשר לתת ליזם קרקע חלופית. הקולנוע יושב באמצע שכונה ג'. במקום להפוך לעוד שנורקל למגורים, אפשר משהו ציבורי, אפילו סניף של יד שרה. לא חסרים בבאר שבע עמותות וארגונים שמשוועים למשכן. העיקר לשמר אותו".

הצלה של ממש לא תגיע גם מהמועצה לשמירת אתרי מורשת. "אנחנו מועצה וולונטרית שלקחה סמכויות, אבל מעורבות והתערבות אנשי השימור היא ספורדית, מבוססת על שמועות והלשנות", מסביר מנדל, ממייסדי המועצה. מנכ"ל המועצה עמרי שלמון מגדיר את תפקידה כקטליזטור, גוף שמתריע. אני מציין באוזני המנכ"ל שלהתריע כדאי לפני שהמדינה מוכרת נכס וקונה אותו חזרה במחיר כפול ומכופל. "זו שאלה שראויה לחשיבה, שבנכס צאן ברזל לא נוגעים, לא רשאים למכור ולא להעביר ולא להרוס אותו", הוא מודה, "אבל זה רק דרך חקיקה בכנסת".

מה שמותיר אותנו עם פעולה אזרחית, כמו זו שננקטה בקולנוע סמדר בירושלים. אם בעמל כפר סבא הוגשו 400 התנגדויות, בסמדר נאספו בתוך יומיים של אוגוסט 2009 קרוב ל-5,000 חתימות על עצומה שקראה שלא לסגור את בית הקולנוע, שנקלע לחובות והוצע למכירה. בצעד מעורר השתאות הפכו הירושלמים לקהילת צופים לוחמת. הם התארגנו לקבוצת רכישה שתיקח בעלות על בית הקולנוע, מוסד שפועל בלב המושבה הגרמנית למעלה מ-80 שנה.

האדריכל אילן קריב היה חבר בקבוצה שהתארגנה לעצירת התהליך. "גילינו שהמכרז למכירה לא חוקי, ועצרנו אותו", הוא משחזר. "הגשנו עתירה, וכששאלו מה מעמדנו הצגנו עצומה של אלפי ירושלמים. הצענו לציבור מניה תמורת 4,000 שקל. הנחנו שגם אם רק כמה מהאנשים יממשו, נוכל להתחרות באנשי הנדל"ן. פנינו לנעמי צור, אחראית לשימור בעירייה, ובתוך שבוע התכנסה הוועדה ויצאה עם ההמלצה שהקולנוע יהפוך לבניין לשימור".

כעבור כמה ימים התקיים דיון בוועדה המקומית והוחלט להכריז על הכנתה של תוכנית שימור למתחם קולנוע סמדר, שתקבע הוראות שימור מחמירות בכל הנוגע למבנה בית הקולנוע והמתחם כולו, תוך הבהרה כי במבנה יותרו אך ורק שימושים לבית קולנוע. הירושלמים פירקו את קבוצת הרכישה.

אני מעלה באוזניו של קריב את העובדה שארכיטקטונית, מוסכם על כולם שקולנוע סמדר אינו מבנה בעל ערך. "כן", הוא משיב, "אבל אם תבוא בשישי-שבת, תראה את אחד המעוזים האחרונים של ירושלים. שוקק שם בלילות שבת, וגם במהלך השבוע. קופצים לשתות בבית הקפה, גם בלי קשר לקולנוע. וזוהי עסקת חבילה, הבניין הוא הקולנוע".

משה שי, יועץ נדל"ן בהולילנד נכסים, מסביר את הרציונל: "הערך הנדל"ני של השכונה לא תלוי בקולנוע, אבל הוא תורם לה באופן חברתי. זהו כרטיס ביקור. כשאני בא לשכונה אני מצפה שמעבר למגורים תינתן לי פונקציה חברתית, אני לא רוצה לבוא לשכונת רפאים".

לדעתך, סמדר ישרוד כבית קולנוע?

"לא לאורך זמן. הקולנוע עונה לצורך נוסטלגי של הוותיקים וגם של סטודנטים, אבל לא אומר כלום לקהלים חדשים, לאנגלוסקסים ולצרפתים שבאו לשכונה".

מג'ון דילינג'ר לוואדי סאליב

כשאוספים את כל הטיעונים לשימור ולשיקום ולמציאת שימוש חדש לקולנועים, דומה שהתפיסה בארץ של מהו מקום עם מורשת תרבותית-חברתית היא מצומצמת, אפילו מבוהלת. קחו לשם שינוי את קולנוע ביוגרף בשיקגו. בשנת 1934 נלכד שם אויב הציבור מס' 1 ג'ון דילינג'ר בידי אנשי ה-FBI, ונורה למוות ביציאה מהקולנוע. הרצח הפך לחלק מהאפיל של המקום, הממשיך לפעול עד היום ואף עורך נשפי תחפושות שנתיים לרגל האירוע ההוא.

או להבדיל קולנוע טקסס שבעיר דאלאס. בנובמבר 1963 נלכד שם רוצחו של הנשיא קנדי, לי הארווי אוסוולד, בעת שניסה למצוא מסתור בחשכת האולם. הקולנוע, שננטש לאחר הרצח, שוחזר לפני כמה שנים בהשקעה של מיליונים, והפך גם הוא למוקד עלייה לרגל.

מעט בתי קולנוע בישראל זכו לקנוניזציה בעקבות איזו רוח חברתית שאפפה אותם. מוסד אחד כזה, קולנוע אדיסון שבשולי שכונת מאה שערים בירושלים, הועבר לידי חרדים, שיבנו תחתיו מגדל מגורים.

ויש גם הסיפור של קולנוע היכל בפתח תקווה, רכוש של קק"ל שהוחכר להסתדרות ושימש קולנוע ומרכז של מועצת הפועלים: במהלך 1984 וגם מאוחר יותר היה הקולנוע מוקד של עשרות הפגנות סביב מאבק החילונים מול הדתיים על פתיחת הקולנוע בערבי שישי. פעילי השימור בפתח תקווה מנסים היום לקדם דיון בעירייה שיסייע להם להשמיש את היכל, אולי אפילו כסינמטק. אבל כשאני מזכיר את המערכה ההיא, שבה שינה היכל את פני תרבות הפנאי בישראל, הם נרתעים: "אנחנו לא רוצים להחיות את המתחים".

גישה דומה מהדהדת גם בקשר לשימור קולנוע הדר בחיפה, מבנה שתכנן האדריכל מקסימיליאן רומאנוב ושירת את האוכלוסייה הערבית בסוף שנות המנדט תחת השם אל-נאצר. עם קום המדינה היו רוב צופיו עולים חדשים, תושבי שכונת ואדי סאליב. קולנוע הדר עמד במוקד אחד מפרצי המהומות החברתיות בוואדי בקיץ 1959. בעקבות האירועים שיקמה העירייה, קרי הרסה, מבנים רבים בוואדי סאליב, וכל תושביו פונו לשכונות חדשות. הקולנוע הסגור נמצא כיום בידיים פרטיות. הוא אמנם אינו כלול ברשימת השימור, אך לדברי העירייה, ימנעו ניסיון להריסתו. בעירייה היו רוצים להחזיר את המקום לשימוש, לא קולנוע, אבל אולי תיאטרון, קברט. כל ניסיון לציין דרך הקולנוע את הזכר ההיסטורי-החברתי של ואדי סאליב גורם לפרנסים אי-נוחות. העבר נמחק.

דרך כלכלית במובהק להשמיש בית קולנוע הגה האדריכל ישראל גודוביץ, לשעבר מהנדס העיר תל אביב ומי שטבע את המושג "העיר ההיסטורית". גודוביץ מחזיק דירת סטודיו ומשרד במרכז רחוב אלנבי, המשקיפה על הבתים של פעם. בתי הקולנוע משתלבים אצל גודוביץ במה שהוא מכנה "אלנבי סטריפ", הרצועה מכיכר המושבות ועד כיכר האופרה, "פרויקט לאומי", כהגדרתו: להיפטר מרצף תחנות אוטובוס, פיח ורעש אינסופיים, תוכנית שהציע לעירייה לפני כשלושה חודשים כדי לחשוף את הרחוב היפהפה שהיה.

"אלנבי זה 144 הבתים הכי יפים בתל אביב, עם ובלי שימור", הוא אומר. "פה הייתה רצועת בתי קולנוע, נכס של העיר, לאורך אלנבי, כמו לאס וגאס. מקולנוע תמר שנבלע בהריסות, מתמיד שבנו עליו בניין, קולנוע אופיר פה מתחתינו שהפך למגרש, אלנבי, מוגרבי וזמיר בכיכר, וקולנוע קסם בכיכר האופרה. אתה מבין איפה היית? ואני לא אומר לשחזר, אבל בואו נעשה משהו ברוח התקופה".

את המשהו האחר מצא גודוביץ בקולנוע אלנבי. "הבעיה בקולנוע אלנבי שהוא מבנה אטום, כמו בונקר. זה בניין לשימור, 17 מטרים גובה, בלי להוסיף ובלי לגרוע, ובלי לפתוח חלונות. איזה שימוש תעשה בו? לא מגורים, לא מלון, לא משרד. מסחר וקניון כן, אבל אתה ליד שוק הכרמל וציר מסחרי חזק. מה תעשה? הכול בדולר? כל אלנבי הכול בדולר. וקולנוע לא מסחרי, כי זה 900 מקומות, וגם שמחלקים לארבע אולמות, עובדה שהם נסגרים. מה נותר? להמציא".

ההמצאה נולדה לפני כשנה, כשגודוביץ קרא על כך שחברת דיסני מקימה מרכזי קניות שבהם נמכרים 500 מותגי החברה, הצעצועים והקלטות. לדבריו, יש חמישה מרכזים כאלה בערים גדולות בעולם, והוא חשב, למה לא תל אביב ולמה לא קולנוע אלנבי, שעומד כגרוטאה באמצע העיר? הוא נפגש עם נציגת דיסני אינטרנשיונל בישראל, החברה שמחזיקה את דיסני-וורלד, לבדוק אם אפשר להקים מרכז דומה בישראל.

"היא שאלה אם יש לי מקום. אמרתי שכן, בניין של 3,000 מטרים רבועים, על כל קומותיו. יש חללים למכירות, חלל מרכזי יישמר גם לקולנוע לסרטי דיסני, וגם לסרטי תחנת הטלוויזיה שלהם. למרכז דיסני יחיד בארץ אנשים יבואו מקריית שמונה ומאילת. אמרתי לה, תוכלו לשים בבניין גם את המשרדים שלכם. הרעיון נראה לה. אמרה שתעביר את זה להחלטת מועצת המנהלים ותחזור אלי. לא נדנדתי לעירייה ולא לבעלים של אלנבי. הייתי בטוח שהוא יסכים. יש לו משתמש קצה שיבנה וישלם לו טוב על בניין שעלה לו שלושה מיליון דולר, אני מכיר את המספרים, והוא צריך להיות מאושר. עסקת חייו".

ומה קרה?

"הלכתי לבעלים מישל אזרואל, שגר בסביון. הוא אמר לי שהבטיחו לו מגדל, שיוכל להרוס ולעשות דירות. בדקתי בעירייה, וכולם הכחישו. אבל הוא לא היה מוכן להקשיב לי. ניסיתי גם באמצעות אנשי עסקים מכרים לקנות ממנו את הקולנוע. הוא לא מוכר, ודבק בגרסה שיבנה למגורים".

בעירייה דווקא אישרו את גרסת אזרואל: "חלה תב"ע תקפה לכל אורך רחוב אלנבי. על-פי החלטת ועדת השימור ובהתאם להוראות התוכנית הוחלט להרוס את המבנה, לשחזרו על-פי המקור ולשנות ייעודו למבנה מגורים בגובה המותר ברחוב אלנבי".

אם אכן התב"ע תקפה לכל אורך הרחוב ובתיו ההיסטוריים, זו כבר שאלה בפני עצמה. אם התוכנית נקודתית לקולנוע אלנבי, נשאלת השאלה כיצד בדיוק יהרסו וישחזרו את מבנה הקולנוע. כיצד יתאימו את חזיתו האטומה, למעט חורי האוורור בשירותים, למגורים. והאם, במקרה הטוב, לא יהיה פה מקרה נוסף של פאסדיזם.

השימור הפך לשחזור

בנקודה אסטרטגית לאורך "אלנבי סטריפ" המיוחלת נמצא קולנוע מוגרבי. אם יש בית קולנוע אחד בישראל שהיה לסמל עירוני, ואפילו לאומי, זהו קולנוע מוגרבי. שם נפגשו מול השעון, לשם יצאו ההמונים לחגוג בהיוודע על קבלת תוכנית החלוקה באו"ם, משם טיפסו במדרגות המיתולוגיות לראות סרט.

ביוני 1986 עלה הקולנוע באש, וכעבור כמה שנים נמחו שרידיו לטובת מגרש חניה. מתברר ששנתיים קודם לשריפה הוגשה לעירייה תוכנית להרוס את הקולנוע ולהקים תחתיו מרכז מסחר ובידור. בעירייה דרשו לשמר את הבניין ההיסטורי. באה השריפה, והשימור הפך לשחזור. אדריכל הפרויקט אברהם יסקי הבטיח שהתוכנית החדשה תהיה נאמנה לקנה המידה, לצורת החזית ולמסר הכללי של הבניין. עמודי החזית ייבנו מחדש מחומר דומה ויהיו אף מונומנטליים יותר. החלל המרכזי יכוסה בכיפת זכוכית שקופה, זכר לחוויית הגג הנפתח של הקולנוע, השעון יוחזר לכיכר, גם המדרגות המלכותיות. נוסף למשרדים ולשטחי מסחר הובטחו שלושה בתי קולנוע שיכילו 700 מקומות. אבל מאז - כלום.

15 יורשים הותיר אחריו גבריאל מוגרבי, בעל הקולנוע ובנו של מייסד השושלת. לדברי יגאל מוגרבי, איש עסקים ואחד מבעלי המגרש, אין ויכוח בין בני המשפחה: "איזה בעל מגרש לא רוצה לבנות? הרבה יזמים רצו לבנות ופנו לעירייה, וכל אחד מקבל תשובות כמו, 'אנחנו רוצים שתבנו בית מלון'. מאיפה הביאו את זה?! על סמך מה ולמה?! פקיד אחד אמר, 'אני רוצה שם בניין נמוך'. מה זה אתה רוצה? הרי יש תב"ע. כל מיני תשובות, וכמובן שום דבר בכתב".

בעיריית תל אביב אישרו שקיימת תוכנית בניין נקודתית למוגרבי, והוסיפו: "לא הוגשה בקשה בכתב בנושא מכל גורם רלבנטי שדרשה תגובה בכתב".

אתה חושב שמוגרבי יכול לחזור להיות המרכז החברתי שהיה?

"המקום והמגרש מיוחדים. קרוב לים, לדיזנגוף, לשינקין. זה מיקום אסטרטגי שיהפוך למוקד אטרקטיבי. אבל צריך לעשות דברים נכונים וישימים לתקופתנו. צריך פרויקט שיהיו בו גם עוצמה ושחזור ושיהיה גם כלכלי. הגודל פחות חשוב, העיקר זה להחזיר את התוכן של מה שהיה פה. אבל אין קובעי מדיניות בעירייה. והפקידים בכלל, פחות ופחות מהם זוכרים את הימים של קולנוע מוגרבי ושל הכיכר, אז לא אכפת להם".

david-s@globes.co.il