בגלל שההר שם

הזיכרון הכמעט אבסולוטי של כץ הפך אותו למרצה מבוקש בארגונים ברחבי העולם וספריו על שיפור הזיכרון נמכרו עד היום ביותר מחצי מיליון עותקים. הוא סיים לימודי מדע המדינה ותואר שני במינהל השוק האירופי, ומילא תפקידי ניהול בתחום השיווק.

מה גרם לך להחליט לשבור את השיא?

"חשבתי ששבירת שיא גינס תהיה דרך מצוינת לזכות ביחסי ציבור בקנה מידה עולמי, כפי שאכן קרה. אך זו לא הייתה הסיבה היחידה. באותן שנים גם נשמעו לא מעט קולות סקפטיים בנוגע לשיטה לשיפור הזיכרון, שאותה בניתי ואותה אני מלמד, ועשיתי זאת על מנת להשתיק את הספקנים וגם להוכיח שמדובר בשיטה שעובדת".

חיפשת תהילה. זה שווה את המאמץ?

"שבירת השיא לא דרשה ממני מאמץ או השקעה, אלא בעיקר הקפדה על השיטה שמאפשרת לכל אדם לשבור בעצמו את שיא גינס".

אבל מאז לא ניסית לשבור אותו שוב.

"מאז שברתי שיאי מכירת ספרים. ככל שהגברתי את המאמץ השיווקי, כך צמחה עקומת המכירות, העומדת כיום על חצי מיליון עותקים וחוזה עם הוצאת ענק בארה"ב, שזה הישג מרשים. בעיניי, שיאן אמיתי אינו זה הכובש את הפסגה הגבוהה ביותר, אלא זה שאסף את המספר הרב יותר של הצלחות".

מהו אותו כוח מניע שדוחף אותנו לצוד שיאים, לכבוש עוד פסגה? האם כל האנרגיה והמאמץ הם למען עוד גביע, עוד תעודת הצטיינות? האם זה שווה את זה? ומה קורה לנו אחרי הטיפוס, כשאנחנו על השפיץ של הפסגה, לאן ממשיכים?

"כל ביצועיסט, ולא משנה אם מדובר באיש עסקים, מטפס הרים, כנר, או שחקן שחמט, מונע על ידי שני דחפים מרכזיים: תחרותיות והישגיות", מסביר ד"ר רועי סמואל, פסיכולוג ספורט ממרכז מדיקס לרפואת ספורט. "אין ספק שאנשים אלו אוהבים למשש את המדליות ולראות את שמם מתנוסס בכותרת חדשותית כמי שביצעו עסקת ענק מוצלחת במיוחד, אך, השיא, המדליה או הכסף, אינם היעדים בפני עצמם, אלא השאיפה להשגתם בדרך הטובה ביותר, שתוביל לניצחונם ולהכרה בהם, גם אם זמנית, כטובים ביותר בתחומם".

בכל אדם טמונה השאיפה להצטיין או לשבור שיא?

"לפי הגישה ההומניסטית, שאני נמנה עם חסידיה, אנשים מונעים מהצורך להגשים את עצמם, והשיא אינו יעד או מטרה, אלא ביטוי להצלחה. בעבר נהגו המחקרים הפסיכולוגיים בספורט להתמקד באישיותם של השיאנים, כיום ידוע לנו כי זו טעות לבחון את העניין מהזווית האישיותית, אלא יש לשים דגש על תכונות האופי, כלומר אותן תכונות שמסייעות לשיאנים להגיע לרמות הגבוהות ביותר".

מה ההבדל שבין אישיות לאופי?

"כמו ההבדל שבין גל פרידמן לבין אריק זאבי. אמנם כל אחד מהם הגיע לרמות הגבוהות ביותר בתחום שלו, אך כל אחד מהם מייצג אופי שונה לחלוטין. מה שמשותף להם זו תכונה מנטלית המכונה 'הצבת יעדים'. דוגמה נוספת לתכונה הזו היא השחיין האמריקני מייקל פלפס. לפני האולימפיאדה האחרונה, פלפס הציב לעצמו יעד לשוב הביתה עם שמונה מדליות זהב אולימפיות, אך מי שחושב שהוא השיג את היעד הזה רק כדי לענוד את המדליות, טועה. פלפס, כמו גם לא מעט שיאנים מהתחום העסקי והכלכלי, חותרים להגדיל את הארגון שבראשו הם עומדים, ואפילו את ההון הפרטי שלהם, כאמצעי לביטוי הצלחת הדרך שאותה הם עשו".

במילים אחרות, המדליה היא לא העיקר, אלא הקופון שאפשר לגזור ממנה.

"חד משמעית. שיאנים ככלל מתנהלים בתוך מסלול של מצוינות, שבו החוויה היא גם מטרה, והביטוי הכלכלי הוא חלק ממנה".

עובדה זו נכונה גם לגבי מי שהחליט לשבור שיא כלכלי, למשל להגיע למיליון הראשון?

"מיליון דולר אינו יכול להיות שיא, כי כל שנדרש כדי לשבור אותו הוא דולר אחד נוסף".

מחקר פורץ דרך שהוקדש לסוגיית ההישגיות והמרדף אחר השיאים בזירה העסקית נערך על ידי פרופ' רוברט ס' קפלן מבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד. המחקר בעל הכותרת "המנהל היקר - כיצד הדחף להישגיות מסייע ופוגע בארגון", בוחן מה מאפיין את "שאפתני העל", אותם אנשים "בעלי הצורך העז לכבוש בחיים שטח גדול יותר מהממוצע, באמצעות הישגיות גבוהה".

פרופ' קפלן מנה את התכונות המאפיינות את החותרים להישגי שיא: נכונות לדחוף חזק, את עצמם ואחרים, לשם השגת התוצאות; דחף וצורך חזקים במיוחד למומחיות ושליטה; נטייה חזקה במיוחד לעבר משימתיות על חשבון רגשות; אמונה וביטחון ביכולות של עצמם; רעב לפרסים הנלווים למצוינות יתר; הגנתיות יתר במצבים של ביקורת כלפיהם או במצבי כישלון.

את ההסבר הסוציולוגי לכיבוש הזה של שאפתני העל מספק הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג. שיאים, הוא אומר, הם ביטוי ליצר התחרותיות, אך לא רק. "כיום כבר ברור כי הטבע ברא אותנו כיצורים תחרותיים על מנת שנוכל לשפר ולשדרג את ההישרדות האנושית. יחד עם זאת, ההישגיות והמרדף אחר שיאים הינם למעשה משחק שנועד להדחיק ממוחנו את מרכיב החידלון ולהשכיח מאיתנו את הידיעה שהחיים בפני עצמם אין בהם כל טעם וגם לא משמעות".

במילים אחרות, כל המאמץ האדיר נועד רק כדי שנוכל להעביר את הזמן בצורה מעניינת יותר עד שנגיע לתחנה הסופית?

"בדיוק. לתחרותיות ולהישגיות, שהיא כאמור הביטוי שלה, יש מספר תפקידים חשובים ביותר בחיי בני האדם - היא מזרימה חיוניות לחיים, ועובדה זו כה חשובה עד כי לא הייתי מהסס לכלול את התחרותיות בקבוצת המרכיבים הכלולים בהגדרה 'טעם החיים'. בנוסף, התחרותיות וההישגיות הינם מרכיבים חברתיים חשובים ביותר שנועדו לסייע בהתקדמות האנושות".

מה עם העצמת האגו, שיפור הסטטוס, הנרקיסיזם וכל שאר התוויות שדבקו בציידי השיאים?

"הן עדיין רלוונטיות. הישגיות ושיאים נועדו בין השאר גם לשפר את הדימוי העצמי. אדם שניצח, בין אם מדובר בתחרות ספורט או במסגרת עסקית, חש מוערך ומצליח וכתוצאה מכך הדימוי העצמי שלו משתפר. נקודה זו הינה למעשה המפגש בין הצורך של הפרט לצורך של החברה. ברמה האישית, אנחנו טופחים לעצמנו על השכם, וטפיחה זו מניעה אותנו קדימה".

הפסיכולוגית ד"ר אלישבע מילוא מסכימה עם העמדה של אלמוג, "המרדף אחר שיאים הינו לעתים אמצעי שנועד לכסות על ריק פנימי, פחד לפגוש את הלבד שלך, ואין ספק שלמרדף זה יש תפקיד חשוב ביותר במילוי תחושת ההנאה בתוך חוסר המשמעות של החיים".

יצר התחרותיות הוא תכונה אנושית, אולי מולדת, אבל "דבר אחד בטוח", אומרת מילוא, "אנחנו חיות חברתיות החיות בעדר וכל אחד מאיתנו רוצה להיות זכר או נקבת אלפא השולטים בעדר. אם תציב אדם על אי בודד, לבדו, כשהאי כולו עומד לרשותו, ספק אם ירצה לכבוש איים נוספים".

"המרדף אחרי האופק", כך מכנה מילוא את הדחף התמידי לכבוש שיאים חדשים, "הרצון האנושי לכבוש שיאים חדשים ולהתפשט לעבר טריטוריות חדשות, נובע מסקרנות הטמונה במין האנושי כבר משלבי האבולוציה שבהם ההומוספאינס עלה והניאנדרטלים נכחדו וסקרנות זו הובילה אותנו לצאת למסעות, לחקור גבולות חדשים ולהתפשט לעבר אזורים חדשים".

ומה קורה ביום שאחרי?

"תלוי במבנה האישיותי. ככלל, השגת היעד או שבירת השיא מלווה בתחושה של עונג, פורקן, תחושה של אאוריקה ואופוריה למשך תקופה מסוימת, אבל אז מתחוללת דעיכה איטית של האופוריה ושוב מגיעים לנקודת המוצא, או כפי שמכנים זאת בעגה המקצועית ה-BASE LINE - ולמצב זה עלולה לעתים להתלוות תחושת ריקנות ואפילו דיכאון, ואז שוב יוצאים למסע לחיפוש אחר הריגוש הבא".

זה נשמע כמו סממנים של התמכרות?

"אכן קיים קשר בין עוצמת הצורך לכבוש שיאים חדשים ובין המשיכה לעבר הימורים והתמכרות, במובן הרחב של המילה".

"ההורים דוחפים"

המדען צבי ינאי מייחס לכמיהה לשיא תכונות גנטיות. ינאי, ששימש בעבר כמנכ"ל משרד המדע, משוכנע כי הישגיות ומצוינות הן בראש ובראשונה תכונות מולדות, "והשאלה היא רק מי ניחן באותן תכונות המובילות אותו להצטיינות. קח לדוגמה ספורט - ישנם בתחום זה שני סוגים של מצטיינים: אלו שהקריירה שלהם החלה על ידי הוריהם, שדחפו אותם בכוח, תוך כדי חיוב למשמעת ברזל. אמנם לעתים הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הרצון של הילד, אך בלא מעט מקרים עקשנות ההורה נטמעת במבנה האישיות והאופי של הילד ולבסוף לא רק שהילד רוכש מיומנות ומצוינות בתחום שבו הוא פועל. הוא מגיע להישגים מרשימים, ובדרך לומד ליהנות וניתן אף לומר מתמכר לסיפוק הפנימי הנגרם מעצם השגת ההישג, ותחושה זו גוברת על פני הרתיעה הנגרמת בשל הלחץ החיצוני. בסופו של דבר לעתים, ילדים אלו הופכים לנערים ולאחר מכן לבוגרים מפויסים, כי בשלבים אלו הם כבר נהנה מהתגמול והסיפוק הניתנים להם בשל ההשקעה.

"הצורה השנייה של הישגיות היתר נגרמת כתוצאה מהסביבה שבה אתה חי. סביבה החותרת להישגיות, או במצבים בהם ההישגיות מוכתבת מלמעלה, כמו למשל שירות באחת מהיחידות המיוחדות שלה צה"ל, מובילה אנשים לא רק למצוינות אישית וקבוצתית, אלא גם להישגיות יוצאת דופן".

שיא אישי / 65 שעות במכל קרח

"לא סתם קראתי לפרויקט שלי 'חזי דין עומד למות'", אומר חזי דין, "בניתי סדרת פעלולים שההגדרה שלהם היא, מעשים שעל סף המוות". בדיוק לפני שנה, בערב הסילבסטר, נכנס דין לתוך קוביית קרח, שממנה יצא כעבור 65 שעות - היישר אל שנת 2010. בכך הוא שבר את שיא גינס לשהייה בתוך קוביית קרח. בטמפרטורה של אפס מעלות, ללא אוכל ושתייה, וכמעט ללא שינה, דין רוב הזמן עמד, כשהקהל בכיכר רבין צופה בו ומעודד אותו. ביוני 2010 נתלה דין על חבלים בין שלושת מגדלי עזריאלי, הצית את החבלים, ונחלץ.

הכול בשביל שיא?

"לא, שיא הוא לא ערך עליון. הרצון שלי לבצע אקט קיצוני נובע מהאהבה שלי למקצוע הקוסמות".

למה אתה חייב להגיע לקצה?

"תוך כדי הפעלולים אני מרגיש שאני בסכנת מוות, אבל אני כל כך מכור לזה שאני רוצה לעשות את הדבר הגדול הבא. גם אם כרוך בזה מוות - אני הולך על זה. דווקא אני הכי לא אקסטרימי שיש. אני לא מטורף. כשזה מגיע למשהו שאני רוצה לבצע עבור המקצוע שלי, אני מוכן ללכת עד הסוף. לא בשביל החשיפה, אני פשוט רואה בזה הישג מקצועי". (טל שניידר)

שיא אישי / מהאוורסט ועד אולטרה-מרתון

דניאל קרן, איש שוק ההון וחובב אקסטרים, מאמין ב"למצות את הפוטנציאל עד למקסימום"

לצד השותפות שלו בבית ההשקעות טלדן קפיטל, הכלכלן ואיש שוק ההון דניאל קרן הוא חיית שיאים אישיים. מדף המדליות הוא עדות לפעילות האתגרית שלו: מרתון החולות בסהרה (250 ק"מ), הישראלי הרביעי שהניף את דגל ישראל על פסגת הר האוורסט, ניסיון לחצות את כיפת הקרח של גרינלנד, אלוף ישראל בריצת אולטרה-מרתון (80 ק"מ). את פעילות האקסטרים שלו צילמו רשתות מכל העולם, ומעת לעת היא משודרת ב"נשיונל ג'יאוגרפיק".

"השאלה מה גורם לאנשים לרצות ולשבור כל פעם שיאים חדשים היא בעיניי סוגיה המצויה בבסיס הקיום האנושי", אומר קרן. "אני כמעט יכול לומר שאותה הישגיות ואותו רצון למצות את הפוטנציאל שבי עד למקסימום האפשרי, בכל תחום שבו אני עוסק, הוא משהו שטבוע בי ואפילו חזק ממני". חיטוט בביוגרפיה של קרן מגלה מסלול של שיאים: הצטיינות יתרה בלימודים אקדמיים באוניברסיטת תל אביב, ניהול המחלקה הכלכלית של בית השקעות פועלים שוקי הון, שותפות בהקמה וניהול של קרן הון סיכון בתחום הציוד הרפואי, יחד עם השר לשעבר דני נווה, מרצה בחוג למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ופרשן לענייני שוק ההון בערוץ 1.

"כשאתה משתייך לקבוצה מסוימת, כמו הקבוצות שאני, או אריק זאבי לדוגמה, משתייכים אליהן, אז השיא מבחינתנו לעולם לא יהיה אירוע חד פעמי. אנחנו לא נחים על זרי דפנה, כי שיא זו רק תחנה אחת בדרך ארוכה. להבדיל מהאדם מן השורה הקורא בפרוספקט על טיול עם הבטחה לחוויה של 'פעם בחיים', אצל שיאנים אמיתיים, כלומר אלו שהחתירה למצוינות טבועה אצלם בדם, החתירה לשיא אינה מטרה, אלא מוד פעולה. אני חייב למצות את הפוטנציאל המרבי הקיים בי, והוא לא בהכרח חייב להיות שיא במונחים עולמיים".

עובדה שהשיאים שלך הם בקנה מידה עולמי. ידעת מראש לאן אתה חותר?

"נכון, כי הנתונים שלי היו כאלו שאפשרו לי לעשות את זה. אבל עשיתי גם שיאים אחרים, שבהם הנתונים הטבעיים שלי היו כאלו שלא אפשרו לי להגיע לשיא עולמי ובכל זאת עשיתי אותם, בגלל שהם שיקפו שיא שלי מבחינת היכולת האישית שלי".

וזה תקף גם לגבי העבודה?

"זה תקף בהכול. מדובר בתכונה שטבועה בי. אני לא אוהב לעשות דברים בצורה בינונית ואני משתדל לעשות אותם בצורה הטובה ביותר שאני יכול".

שיא אישי / הקפת העולם באופניים

"חושב על הפסגה הבאה"

בקיץ 2007 עזב רועי סדן את ישראל, ומאז הוא רוכב על אופניים. כרגע הוא בסין, אחרי שדיווש כבר על פני 36 מדינות. "ההחלטה שלי מראש הייתה להתקדם רק באופניים", הוא מספר בשיחה בסקייפ, "יצאתי מראש למסע, לא לטיול. ואני יכול לומר - שהמסע הזה בחר אותי. הייתי בן 24 כשכבשתי את ההימאליה, והרגשתי על גג העולם ושפסגה אחת היא רק קצה של קרחון. חשבתי מה עוד אני יכול לעשות שיהיה בעל איכות עוצמתית כזאת - והחלטתי על הקפת העולם באופניים".

כשנשאל אדמונד הילרי, מטפס ההרים שכבש את האוורסט, מה הניע אותו לטפס על ההר הגבוה בעולם, הוא השיב: "כי הוא היה שם". מה הייתה המוטיבציה שלך?

"כשאתה נמצא על פסגה אחת, אתה תמיד חושב על הפסגה הבאה. ככה זה אצלי. אולי הקטע שלי הוא באמת לחיות מפסגה לפסגה, תרתי משמע. כי הייתי על ההימאליה כשחשבתי על המסע הבא. אבל אני יודע שיש אנשים שאומרים, שרק אדם שהגיע למקום הכי נמוך, ידע להעריך את המקום הגבוה בהר - זה לא נכון לגביי".

קצת בודד על הפסגה, לא?

"עבורי, הלבד הוא הכי ביחד. אני אדם מאוד פתוח וחברתי, והייתי הרבה לבד, אבל בשום שלב לא הייתי בודד. אני ידעתי שבמצבי קיצון העולם עוזר לי".

ביוני 2011 יבוא המסע לקצו. ומה אז?

"לנוח, לכתוב את הספר על המסע, ולחשוב על המסע הבא. הספר שלי יהיה פילוסופי, בכלל לא בכיוון של טיפים למטיילים. יש לי הרבה רעיונות לגבי השיא הבא, לא לפירוט בינתיים. אני כרגע מתכנן איך לחזור לישראל בגדול - אופציה אחת היא להיכנס דרך ירדן ולעלות באופניים במורדות המזרחיים של הרי ירושלים, עד שאני אכנס לירושלים ואגיע לכותל ושם אני אסיים את המסע הגדול של חיי". (טל שניידר)