זוכר אותה מהמכולת

"אם קהל מתקשה להחליט בסיום המחזה לגבי עתיד הדמויות, אופטימי או טרגי, זה מצוין", מתארת תיקי דיין את סצנת הסיום קורעת הלב של "מכולת", העיבוד המחודש שכתב וביים הלל מיטלפונקט למחזהו השני (במקור הועלה בשנת 82' בתיאטרון הלאומי הבימה), החוזר בימים אלה לבמות כהפקה משותפת לתיאטראות הקאמרי ובית לסין.

שיתוף הפעולה הנדיר היה פועל מתבקש של ליהוק ההפקה שבה משתתפים כוכבים מובילים משני התיאטראות. לצד דיין (בתפקיד שאותו גילמה ליה קניג בהפקה המקורית) מופיעים בין השאר גם יוסי גרבר, יצחק חזקיה, חנה רוט, יניב לוי ואבי אוריה באחד מתפקידיו הגדולים ביותר.

"עם הלל עבדתי בפעם האחרונה במחזה 'עיר הנפט'", משחזרת דיין, "זה היה אחד התפקידים המדהימים שגילמתי בכל שנותיי על הבמה, כך שלא היה צריך לשכנע אותי להתחייב ל'מכולת' כי הסתערתי על ההזדמנות. לא צפיתי בזמנו בהפקה המקורית בתיאטרון הבימה, אבל אני בוטחת בו בעיניים עצומות כי מעבר לכישרונו כמחזאי הוא אחד הבמאים הכי נדיבים ששחקן יכול לחלום עליהם. איש שאין בו שמץ אגרסיביות. מוביל אותך בבטחה, ובו זמנית מאמין בך ולא לוחץ לרגע. גם אם היו ימים שבהם שחקנים התקשו להצטיין בחדר החזרות, הלל ידע שביום שאחרי הם כבר יגיעו לשם".

דינמיקה מדויקת של זוג נשוי

"מכולת" מתרחש ביפו בשנת 1970. במרכז העלילה משפחת ניצולי שואה החיה בבית ישן הצמוד לחנות המכולת המפרנסת אותם בדוחק. דיין היא לייצ'ה, אם המשפחה המנהלת את משק הבית והעסק כבולדוזר אנושי הנע לעבר מטרה נכספת אחת: דירה חדשה בעיר החלומות בת ים. בין לבין היא מנהלת מריבות בלתי פוסקות עם בעלה יוס'ל המכור לקניות (אוריה), הסב המשוכנע שיצליח לשחזר את הון המשפחה שהשמידו הנאצים, הגיס הקומוניסט הכותב שירים ביידיש שאיש אינו מעוניין לפרסם, השכנה-לקוחה הרכלנית ברונקה והבן תנחום שהוא תמצית הישראלי החדש הבז לעבודת הכפיים ולמורשתו הגלותית וחולם על התעשרות מהירה בקומבינה (לוי).

"עם תיקי הופעתי בשנתיים האחרונות בקומדיה 'שמו הולך לפניו', שבה יש לנו רק סצנה קצרצרה משותפת אחת, ולכל אורך התקופה הזו דיברנו על האפשרות לעשות משהו נוסף יחד", מוסיף אבי אוריה המגיע ל"מכולת" עם רזומה מההפקה המקורית שבה גילם את הבן תנחום. "מתברר שתחושת הבטן שלנו הייתה נכונה, כי כבר בתחילת החזרות אמרו שיש בין שנינו דינמיקה מדויקת של זוג נשוי".

העובדה שהשתתפת במחזה לפני 28 שנה הפריעה או תרמה?

"הייתי בטוח שלא אזכור כלום, אבל אחרי כמה ימים עם הטקסט המשוכתב של הלל התברר לי שאני זוכר כל טון דיבור והבעת פנים של כל שחקן בהפקה ההיא. ולא, זה לא הפריע בכלל. בין השאר בגלל שהלל שכתב והידק את הטקסט וחלק מהדמויות קיבלו חיים חדשים לחלוטין. את יוס'ל גילם בהפקה המקורית נחום בוכמן, וזכרתי אותו כדמות הרבה יותר כנועה ושקטה מול ליה קניג ששלטה במחזה לחלוטין. בגרסה העכשווית הוא דמות חזקה בהרבה. הוא לא פוחד מאשתו למרות שזה נראה כך לעיתים. עובדה שלמרות כל נזיפותיה הוא ממשיך לקנות כל חפץ חדש הלוכד את תשומת ליבו. בני הזוג האלה פיתחו ביניהם יחסי 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'. הוא יודע שהיא תצעק וזה כבר לא מרגש אותו".

"אני, אבי ויניב כאם, כאב וכבן זה ליהוק מושלם", מאשרת דיין, "קראו לנו בחזרות 'משפחת הדובים', למרות שיש בכינוי משהו נינוח ושבע. ההיפך ממה שהעלילה מכתיבה, כי כל הדמויות במחזה נאבקות בכל שעה של כל יום. הלל מרבה לעסוק בניצולי שואה במחזותיו, ורוב הדמויות שלו שורדות בדמן ובנשמתן. כך ראיתי את לייצ'ה. אישה שתמצא דרך לשרוד כל אסון, וקורים לה הרבה כאלה. אני עדיין בתחילת ההיכרות איתה. שחקן מתחיל להבין באמת את הדמות רק כאשר אלמנט תגובות הקהל נכנס למשוואה".

כבר הבינו שבת ים היא לא פריז של המזה"ת

כאשר לייצ'ה מתארת את החיים החדשים בעיר החלומות בת ים התוצאה היא אחד המונולוגים המצחיקים במחזה, בעיקר בגלל שהקהל יודע מה עלה בגורל העיר בשנים הבאות. זו יועדה להיות סצנה מצחיקה?

"הלל כתב את המונולוג בשנת 82', אז אני מניחה שכבר ידעו שבת ים לא הפכה לפריז של המזרח התיכון כמו שהאמינו 12 שנים קודם לכן. זה אחד היתרונות במחזה תקופתי שבו הקהל יודע דברים שהגיבורים עוד לא יודעים. אני זוכרת מצוין איך דיברו על בת ים בשנים ההן. הטיילת עם פסל המצבה נחשבה אז פאר הארכיטקטורה. אנשים האמינו בלב שלם שזו תהיה עיר נופש אירופאית לכל דבר, ומי שיצליח לרכוש שם בית יגיע למנוחה ונחלה בעוד יפו הייתה העיר הענייה והנחשלת שממנה כולם רצו לברוח. בת ים סימלה את העתיד הוורוד ומה שקרה מאז מצחיק וגם עצוב, כמו הקו הדק שעליו מהלך המחזה כולו. בגלל זה אני אוהבת את תחושת הבלבול בסצנת הסיום. זה סוף טוב, זה סוף רע? לא, אלו החיים ועם זה צריך לעשות את המיטב".

אתם חוששים שקהל צעיר לא יבין את כל דקויות התקופה במחזה, כמו ההמתנה לשילומים מגרמניה?

אוריה: "אני לא רואה ב'מכולת' מחזה תקופתי אלא דרמה משפחתית. ז'אנר שתמיד ידבר ללב קהל באשר הוא, כי משפחה תמיד תהיה משפחה עם כל הקשיים, מאבקי הכוח והמריבות. אין צופה שיש לו משפחה ולא יתחבר למחזה הזה".

דיין: "כשם שסרט קולנוע על משפחות יכבוש את ליבנו גם אם העלילה מתרחשת במדינה שבה כף רגלנו לא דרכה. צריך להיות איטלקי כדי לבכות ב'סינמה פרדיסו'? היה לי מושג איך חיים ילידים בניו זילנד כאשר התרגשתי מ'לרכוב על הלווייתן'? בסיפור טוב יש אנשים, יחסים ורגשות. כל מה שמסביב זה רק התפאורה".