פרופיל האמן כאיש מאושר

אחרי 15 שנות היעדרות, עובדיה אלקרא, הנודד בשנים האחרונות בין דיסלדורף לעין הוד, מציג שוב תערוכת יחיד בתל אביב. בראיון ל"גלובס" אומר האמן הדרוזי, שרגיל לברוח כל חייו מנסיונות מיתוג: "אני תמיד ישראלי, בכל מקום בעולם"

לפני כחודש נחת עובדיה אלקרא בנמל התעופה בן גוריון ועלה על מונית בדרך לביתו בעין הוד. "זה יעלה יותר, כי זה עלול לקחת המון זמן", אמר לו הנהג, "לא שמעת על השריפה?". דווקא ביום הקשה הזה הגיע האמן, המחלק את זמנו בין דיסלדורף לעין הוד, לעבוד לקראת התערוכה החדשה, שתיפתח מחרתיים (ה') בגלריה זיסמן בתל אביב. 15 שנים חלפו מאז תערוכת היחיד האחרונה שלו בארץ, שהתקיימה בבית האמנים בתל אביב, והוא נראה נרגש ומאושר לקראת הפתיחה.

אתה הבן האובד של האמנות הישראלית? יצאת לחו"ל וכאן כבר לא זוכרים אותך?

"בכלל לא. אני נמצא בארץ כל שלושה חודשים לפחות. כל הקיץ, מיולי עד סוף אוקטובר, אני כאן. הגעתי לעין הוד בנעוריי ואף פעם לא עזבתי באמת, גם אחרי 30 שנה בניו יורק ובחמש השנים האחרונות בדיסלדורף - עין הוד היא הבית".

הסטודיו והבית של אלקרא יצאו מהשריפה ללא פגע. בית שכן, 60 מטר ממנו, נשרף כליל וכמה משכניו וידידיו מנעו את התפשטות האש במו ידיהם. העלייה לכרמל הותירה בו רושם עז. "ההר כולו היה עטוף ענן שחור. כל הדרך למעלה ראינו אנשים בורחים מניר עציון ומבית אורן, מיד אחרי שהגעתי פינו גם את עין הוד ומצאתי את עצמי בטרמפ עם מישהי שעצרה לידי ואמרה שיש לה מקום בשבילי, בתנאי שהכלב שלה יוכל לשבת על ברכיי", הוא צוחק.

גדל בקומונה יצירתית

אלקרא מרבה לצחוק. בן 71, נראה צעיר ב-20 שנה לפחות, "לפעמים אני אומר לעצמי 'אתה אדם מבוגר, תתנהג בהתאם'", הוא ממשיך ומתאר את עצמו כ"איש החיים הטובים". ואם החיים טובים אליו, גם הוא שוחר רק טוב לסובביו ולעולם כולו.

הוא נולד למשפחה דרוזית בדליית אל כרמל. שניים מאחיו עוסקים אף הם באמנות ואחראים לשתי גלריות אלקרא הפעילות ברחוב הראשי של דליה. הוא עצמו הגיע לעין הוד הבוהמיינית בסוף שנות ה-50, כנער צעיר שנדלק על האווירה הפתוחה והחופשית ששררה בכפר האמנים. והם, שחיו אז במעין קומונה יצירתית, זיהו את כשרונו ואימצו אותו בחום.

התחנה הבאה אחרי עין הוד הייתה פריז, לשם הגיע אלקרא עם 50 דולר בכיס והתקבל ללימודים בבית הספר היוקרתי לאמנות אקול דה בוזארט. "היה לי מזל. שלושה שבועות אחר כך הכרתי את יעקב אגם בפגישה מקרית, והוא לקח אותי כאסיסטנט לסטודיו שלו. היו לו 5 אסיסטנטים. עבדתי איתו לאורך כל הלימודים והסתדרנו מצוין".

אחרי שלוש שנים חזר אלקרא לארץ והמזל שוב האיר לו פנים. מהר מאוד התחיל להציג תערוכות וראשוני הקונים של עבודותיו היו חבריו האמנים, שנהנו לראות את הילד שגידלו פורח. "בצלאל שץ וממבוש ואחרים שהכירו אותי קנו. אז פגשתי את ז'אן תירוש, שהיה בעל גלריה ביפו והבטיח לקנות ממני כל חודש כמה רישומים. זו הייתה הדרך שלו לתמוך באמנים צעירים". מעניין לציין שבאותו בית ביפו, בנו של ז'אן, סרז' תירוש, מנהל היום חממת אמנים בניסיון למצוא מודל חדש לזה שהנחיל אביו בשנות ה-60.

תירוש הזמין מאלקרא בין היתר שטיח קיר - אמנות דקורטיבית שהייתה מקובלת בתרבות העיצוב הישראלית של אותה תקופה. דבר הוביל לדבר והמפגש הבא היה עם אדריכל אבא אלחנני, שתכנן את בית הנשיא. "עד היום תלוי השטיח שהזמין ממני בבית הנשיא". עבודות של אלקרא נרכשו גם לאוסף רקנטי בבנק דיסקונט ניו יורק, שהפך עם השנים לאוספי דיסקונט ואי.די.בי.

תעודת הזהות שלך היא של אמן ישראלי או קוסמופוליטי?

"מרגע שאני מציג את עצמי אני ישראלי. אנשים בעולם לא עושים אבחנות בין ישראלים ליהודים, בן דודי, איוב קרא, ח"כ הליכוד, נלחם על כבוד האומה בכל הזדמנות. אני לא אוהב ויכוחים פוליטיים, אבל אני תמיד ישראלי, בכל מקום בעולם".

גם הממסד הישראלי מכיר בו, למרות שלא הציג תערוכות יחיד גדולות במוזיאונים החשובים. בשנת 1987, שהוכרזה כ"שנת האמנויות", נקרא אלקרא להדליק משואה ביום העצמאות. ב-1994 קיבל את פרס משרד התרבות לאמנות ותערוכות היחיד האחרונות שלו, בשנות ה-90, היו במוזיאון הרצליה ובבית האמנים בתל אביב. "התערוכה שם יצאה אחר כך כתערוכה נודדת", הוא מציין.

מה אתה מצייר עכשיו?

"אני עובד על שמיכות טלאים, ומכין סדרה של עבודות, על גביהן אני עושה הדפס משי ומוסיף עוד צבע - זה קצת דקורטיבי, אבל לא אכפת לי".

בארץ אתה יותר שייך לחברה הישראלית, הדרוזית, המשפחתית?

"אני חי בחברת עצמי. זה כמו בועה. אני עובד ומוכר ונפגש עם אנשים. הכול ספונטני.

"פעם השכרתי את הלופט שלי לזמר טום ווייטס, והזהרתי אותו שהבר למטה מאוד מרעיש. מנגנים שם כל הלילה, והוא אמר לי - אם יש מוזיקה אין בעיה. כך גם אני - אם יש חברה ויש אמנות - אין בעיה".

את התערוכה הנפתחת כעת בגלריה יזם בעל הגלריה, יוסי זיסמן, חבר קרוב של אלקרא כבר 20 שנה. "עובדיה מאוד עסוק בפרויקטים שלו בחו"ל ואני חשבתי שהגיע הזמן", אומר זיסמן.

לדבריו, ההיענות והעניין מאוד רבים. "אני בטוח שהתערוכה תותיר רושם ומשמעות". מבחינת המחירים, לדבריו, הם נעים בין 2000 דולר ל-15 אלף, ורחוקים מהמחירים של אלקרא בחו"ל.

גלריה זיסמן, הירקון 98, תל אביב. הפתיחה 6.1 20:00