חג הקורבן

יום בהיר אחד החיים שלהם שינו כיוון, והם הפכו לקורבנות עליהום תקשורתי וציבורי. הם נחנקים מהטוקבקים, ננטשים על ידי חברים וחוששים לצאת מהבית. מה קורה לאנשים שנכתשים תחת מכבש ההמון, ואיך ההתנפלות עליהם משרתת אותנו מבחינה פסיכולוגית. פרויקט

לפני כחודש חגגה ד"ר אורלי אינס בת מצווה לבתה. אינס, שבסוף נובמבר חשפה כי היא א', המתלוננת נגד ניצב אורי בר לב, לא נראתה שמחה במיוחד. החיוך על פניה היה מאולץ. בת המצווה נחגגה ברוב פאר ובמקום שיכול היה להכיל אורחים רבים, אבל אף נציג מהמשטרה או מהמשרד לביטחון פנים לא נכח באירוע.

מבחינת אינס, זה היה רגע מכונן. היא, שמרכזת את "עיר ללא אלימות", פרויקט ענק שבזכותו נכנסו לחשבון הבנק שלה מאות אלפי שקלים, לא חשבה שתיקלע למצב הזה. אמנם היא הוקפה ונתמכה על ידי משפחתה הקרובה וקומץ חברים קרובים - שנאלצו לספוג ולהכיל יחד איתה את כל העליהום הציבורי שנחת עליה מרגע תלונתה - אבל נראתה כבויה.

"אורלי במצב נפשי קשה", מסביר מקורב. "הטעות הגדולה שלה הייתה שהיא נסחפה אחרי ההרגשה שהיא מלכה במשטרה. נתנו לה להרגיש ככה, העריצו אותה, היה עליה קונצנזוס שהיא חכמה, מנהיגה וטובת לב, ופתאום, בעקבות התלונה על הטרדה מינית, היא מצאה את עצמה מוקצה מחמת מיאוס. העליהום שעשו עליה יכול היה לשבור כל אחד בקלות. אורלי במשבר עצום, אבל היא לא נשברה".

אינס עברה השנה תחת מכבש העליהום הישראלי כמו עוד רבים, שהמכנה המשותף להם הוא שהצליחו להרגיז את הציבור והתקשורת. ביום אחד החל כדור השלג להתגלגל לכיוונם, פגע בבטן הרכה שלהם והפך אותם לקורבנות.

נפגשתי עם אינס, 46, כחודשיים לפני האירוע, בבית קפה תל אביבי שהיא בחרה. "זה בית הקפה הכי פחות סוער", הסבירה, "ניפגש בקומה למעלה". היא ישבה מולי עם מבט ושפת גוף של חיה נרדפת. למרות המיקום ומיעוט האנשים שהיו במקום, לא הפסיקו לגשת אליה. אינס לא ענתה לאף אחד. "את מבינה למה אני מעדיפה לא לצאת מהבית? ימים קשים עוברים עליי".

את מצטיירת בציבור כאישה מניפולטיבית, שרצתה למנוע מבר לב את המפכ"לות, ואולי אם לא היה מועמד, לא היית מתלוננת. איך זה שלא התלוננת בזמן אמת? למה חיכית?

"יש דברים שאני עדיין לא יכולה לספר. את בר לב מקיפה חומה של חברים ואנשי משטרה, אותי מתקיפים. בינתיים אני והמשפחה שלי סובלים כל יום מחדש. אבל חכי, עוד מעט,

כשכל הפרשה תתברר והרפש יצא החוצה, כשיהיה מותר לי לדבר ויבינו מה באמת קרה פה מבחינת המעורבים בפרשה, הארץ תרעש".

החודש היא הסכימה לעסקת טיעון, שכללה התנצלות פומבית של בר לב. "המטרה העיקרית שלה היא להביא את הציבור, שחלקו מביע שאט נפש כלפיה, להאמין לה", מסביר מקורב. "היא בדיוק הדוגמה לחוסר הפרגון בחברה הישראלית. אנחנו נוהגים לקנא קנאה רעה במצליחים. אנחנו מפרגנים למי שרוצה להצליח כל עוד הוא לא הגיע לצמרת, אבל ברגע שהוא שם, אנחנו רק מייחלים לנפילה שלו ושמחים כשהוא נופל.

"חוסר הפרגון הזה מתחזק כשההתנהלות היא מול נשים, ובמיוחד מול נשים חזקות. אם אורלי לא הייתה משדרת חוזק, אם היא הייתה מתחילה להתבכיין ומספרת שהיא רוצה להתאבד, כמו שהקמפיינרים של משה קצב עושים, היא הייתה עטופה היום ברחמים וכולם היו לצדה.

"את חושבת שאורלי לא קוראת את הטוקבקים? כמו 'מסכן בר לב שנפל בידי סחטנית', או 'התורה מתחילה בבראשית באות ב', כי אלוהים ידע כבר אז שלא מתעסקים עם א''. כואב לה שמתעלמים מחלקו בפרשה של חגי פלג, לשעבר מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, וכואב לה שהסערה הציבורית פגעה רק בה".

היא הייתה צוברת נקודות זכות אילו התלוננה סמוך לאירוע, ולא הרבה אחר כך.

"נכון, ועד כמה שאני יודע גם בעלה בנפרד אמר לה שהיא הפסידה נקודות בגלל זה. הוא גם זה שדחק בה, יחד עם יועץ התקשורת שלה, להיחשף. האם זה היה נכון? בדיעבד לא בטוח, אבל השאלה הזאת לא רלוונטית כבר. היא במרכז הסקנדל, שהחברה שלנו כל כך אוהבת לעשות כדי לפגוע ולהקיא מתוכה נשים חזקות. מה שדוחף אותה כל הזמן קדימה זה הרצון שלה לטהר את שמה מהבחינה של 'אמת דיברתי'. זה יספק אותה. היא יודעת שתמיד יזכרו לבר לב את הפרשה, ומקווה שהוא לא יקבל שום תפקיד ציבורי בהמשך. לכאורה, זו הנקמה שלה על מה שהוא גרם לה".

ניסים דואק, יועץ התקשורת שליווה את אינס, רואה בה אנדרדוג שזקוק להיפוך תדמית, בדומה למתלוננת א' מבית הנשיא בפרשת קצב, שגם אותה ליווה. "המחיר שהלקוחות שלי משלמים הוא אדיר. היה לי ברור שלקחת את מקרה אורלי אינס זה כמו להכניס יד רטובה לשקע. דווקא המפגש הציבורי עם החוזק שלה יצר זרם נוראי.

"העליהום נוצר, כי בתפיסה שלנו אישה חזקה, דעתנית ואמביציוזית, לא יכולה להיות קורבן. גם על א' מבית הנשיא עברו ימים בלתי נסבלים בגלל ההתנדנדות בין העליהום שעשו עליה, לבין האמונה הציבורית בצדקת התלונה שלה.

"קשה לתאר כמה קשה להן לספוג טוקבקים משמיצים. זו חוויה נוראית. ברור שיש לכל אחת נקודת שבירה, ובסופו של דבר העליהום מחליש אותן. את יודעת כמה פעמים שמעתי 'ניסים, אין לי כוח יותר?'. הן לא יוצאות מהבית, הן חוששות. לא פעם הן שואלות אותי, 'מתי זה ייגמר?'.

"לי היה רגע קשה במיוחד, כשיום אחד אבא שלי התקשר אליי אחרי שקרא עיתון, ושאל: 'תגיד, ניסים, א' היא באמת זונה?'. אז הבנתי את הכוח ההרסני של העליהום. כי בשיח הציבורי הכול מותר. בחברה שלנו יש אנשים רעים, שלא יודעים גבול בהשתלחות באחרים. לדעתי, זה קשור לכיבוש. מעל 40 שנה אנחנו חיים בידיעה שאנחנו שולטים על כמה מיליוני בני אדם, וזה משליך על החיים שלנו - מותר לנו לעשות הכול עם הזולת, להתעלל בו, לצאת עליו בעליהום מטורף".

לפרשת התלונה של אינס יש גם צד שני, הצד של אורי בר לב, שפרש החודש מהמשטרה. "הוא נעלם לנו, לא עונה לטלפונים", מספר מקורב. "אני עדיין חושב שהוא עשה טעות פטאלית בהתחלה, כשבחר להכחיש ולהכפיש. אם הוא היה מתנצל מיד ואומר שהוא טעה, הוא היה מקהה את העליהום הציבורי, ואולי היום הוא היה המפכ"ל".

"בר לב נהג בחוכמה כשהוא נעלם לחלוטין, והעביר כך את זירת המאבק לאינס", אומרת יועצת התקשורת תמי שינקמן, שמתמחה בניהול משברים. "הוא הבין שהוא הפסיד מראש את המלחמה על דעת הציבור, ובחר בחוסר תגובה. אמנם הוא יצא חבוט וויתר על תפקיד חייו, אבל העובדה שהוא לא נתן שידברו נגדו, הביאה לכך שהציבור ניזון מהדרמה של צד אחד בלבד, של אינס, ולכן גם התקיף אותה.

"אינס, לעומתו, טעתה ביצירת הדרמה שלה. באותה מידה שהיא הביאה על עצמה את המיאוס, היא הייתה יכולה לייצר אמפתיה. אמנם היא יצאה ואמרה בצורה רהוטה שאין לה סיבה להתחבא, אבל יצא ממנה באותו מעמד סוג של 'פאם פטאל' שצריך להוקיע".

לזהות את האויב

משה תאומים, יו"ר BBDO אישיו מנג'מנט, מנהל משברים במשך כמעט ארבעה עשורים. הכשרתו האקדמית כפסיכולוג, והעבודה הצמודה לאורך שנים עם בכירים בממשל ובמשק כמו שמעון פרס, נוחי דנקנר, דן פרופר, ציון קינן, יאיר סרוסי, סמי סגול, דורי קלגסבלד ואפי רוזנהויז, מקנה לו פרספקטיבה רחבה על הדינמיקה שמובילה לעליהום, חשיפת המנגנון שמאחוריה, והתהליכים שעוברים על הקורבנות.

"לינץ' הוא תופעה עתיקת יומין, שמביאה לידי ביטוי את הצורך שיש לבני האדם להיפטר מאשמה ולהדביק אותה למישהו אחר", אומר תאומים. "בדרך כלל הוא נעשה בקבוצה, כי הקבוצה מצמידה אשמה למישהו ששונה ממנה. סיבה שנייה היא המחשבה שאתה מזכך את עצמך ואת הקהילה כאשר אתה מבצע אותו.

"השאלה היא אם הלינץ' הוא סתם עליהום, או התקפה מתוכננת של מוקדי כוח, נקמה בגורמים שמפריעים. יש כאלה שזה נובע אצלם מתוך הפניית האשמה מהם והלאה, ולאחרים יש צורך לזכות בתשומת לב והערכה, בבחינת 'ביצעתי מעשה אמיץ של הוקעה, עכשיו אקבל עליו תודה'".

התקשורת אמורה לדעת לזהות מניפולציות שנעשות עליה.

"התקשורת היא חלק מהלינץ'. היא חיה במצוקה קיומית של תשומת לב, שמחייבת התנהגות קיצונית. מקרים שאינם דרמטיים לא זוכים בתשומת הלב הנדרשת, וכך יוצא שהתקשורת היא הדרמטורגית הכי גדולה בימינו, ולא המחזאים. היא יוצרת דרמה על בסיס יומי. גורמים שלא אמורים לדבר בכלל עם התקשורת מחוברים אליה, וביניהם אנשי רגולציה שאמורים לעבוד במחשכים".

אתה אומר פה דברים נוקבים על התקשורת.

"בחלק מהמקרים היא זו שמלבה את האש. עיתונאי כותב ידיעה, ומתאם עם חבר כנסת שיגיש אותה כהצעה לדיון למחרת. אין כמעט קייס ציבורי שלא מופרה על ידי גורמים פוליטיים ורגולטורים, כשבחלק מהמקרים מצטרפת אליהם גם הקהילה העסקית. מהטשולנט הזה, של כל כך הרבה גורמים בסיר אחד, יוצא מאכל ביאושים".

כשקורבן נקלע ללינץ' כזה, מה הדבר הראשון שהוא צריך לעשות? לדבר, לשתוק, להילחם על הצדק שלו?

"בעולם הישן, היית עובד מול העורך, שהיה מפעיל שיקול דעת במעין שימוע, לפני שהוא מחליט לפרסם. היום, אפילו אם העורך הומניסט ולבו נחמץ לגבי המקרה, העובדה היא שהתקשורת פלורליסטית, וכמעט אנרכיסטית. אי אפשר לדבר עם גורם אחד, זה צץ ממקומות שבהם לא בודקים את העובדות".

בכל זאת, מה עושים?

"להתחבא זה בדרך כלל לא דבר נכון, ולהרכין ראש עד יעבור זעם גם לא עובד, כי הזעם לא עובר. הטיפול הוא בזיהוי האויב, שאולי הוא בכלל מישהו נאיבי שדוחף את הסיפור. צריך לפרק את האינטרסים שבין הגורם התקשורתי, העסקי, הרגולטורי והפוליטי. הדינמיקה היא לא בקטבים, אלא ביניהם. בהרבה מקרים, אפשר לצמצם את הנזק. לפעמים יוצרים דינמיקה חזקה יותר, אלטרנטיבית. מול כל כוח פוליטי, קיים כוח פוליטי חזק יותר. במקרה של הזוג נתניהו, למשל, הציבור כבר גזר את דינם כנהנתנים, ולכן הפגיעה של פרשת הנסיעות לא חמורה".

ההופעה של שרה חיזקה את העליהום?

"היא לא השפיעה ממש. היא חיזקה גם את המתנגדים, וגם את התומכים. ולכן, אם הפרשה לא תעבור בסופו של דבר למישור המשפטי או הפלילי, ביבי ניצל. הוא אולי יסתובב עם כתם, אבל הוא יוכל להמשיך".

בני הזוג נתניהו עברו לא מעט התנפלויות המוניות. אפשר לפתח חסינות נגד זה?

"פוליטיקאים אולי מפתחים עור עבה, אבל לעולם לא מתרגלים. אי אפשר להתרגל להטחת האשמות פרמננטית. הם ממשיכים לסבול".

הסבל עלול להתפתח לטראומה?

"בהחלט. משפחות של אנשים שעברו תקופות כאלה מגיעות לשבר. את מחיר ההתקפות הנוראיות משלמת הסביבה הקרובה. המותקף הוא אולי איש חזק שבחר בקריירה חשופה, אבל המשפחה מוצאת את עצמה בסיר רותחין. חלק גדול מהטיפול בבעיה הוא הטיפול במשפחה. אני אומר לאנשים, 'אל תחשוב על הקריירה, תחשוב על הילדים, האישה, ההורים'".

זו נקודת החולשה.

"זו הנקודה האמיתית. חלק גדול מהמעריצים שהקיפו את הקורבן מתפוגגים, כי הם העריצו את התפקיד ולא אותו. רק המשפחה היא הפליטה שנשארת כשהנשורת נופלת. חלק גדול מהטיפול ההתחלתי הוא לעזור לאדם להתחזק, כי הוא עומד בפני ימים נוראיים ולילות שיתהפך במיטתו".

למה אנשי ציבור מתמודדים שוב ושוב על תפקיד שגורם להם כל כך הרבה סבל?

"האנשים האלה נמצאים במסע מתמיד אל הצמרת, והם לא מאמינים שזה יקרה להם. כשזה קורה, הם מרגישים שנעשה להם עוול. לאנס ארמסטרונג שריסק את הגוף וחלה בסרטן המשיך לעלות על האופניים ולגמוא מאות קילומטרים, למרות שהוא יכול היה לשבת על ארגזי שמפניה במקומות הטובים ביותר בעולם, וליהנות. מי שמגיע לפסגה מתקשה להיפרד מהמסע לעוד פסגה ועוד פסגה, כמו הפרפר במעופו אל האש. כשהוא יגיע לשם, הוא יישרף".

להתכונן לצונאמי

אנשי עסקים חשופים לסקילה המונית ממש כמו אנשי ציבור, למרות שבדרך כלל לא נבחרו לתפקידם בבחירות. תאומים נותן כדוגמה את יצחק תשובה, "שהיה נערץ על כולם ופתאום, בעקבות המאבק על תמלוגי הגז, נכנס לסחרור. ממנהיג עממי, הוא הפך לעושק זקנים ואלמנות, מושא לשנאה ציבורית. נוצרה כמעט קואליציה פוליטית-תקשורתית של העם. הוא היה צריך לעשות ויתור כדי להתגבר עליה".

יש החרפה ניכרת ביחס לאנשי עסקים.

"העליהום הפך למכשיר עסקי לגיטימי. יש כאלה שמבססים את התנהלותם העסקית על תקיפת היריב, ויצירת גלים של התנפלות תקשורתית".

יש טקטיקות של התגוננות?

"לצערי, בתחום ניהול הזירה הציבורית יש למנהלים בכירים חוסר ידע, מהול בחוסר הבנה ולעתים בהזנחה. כשישנה פגיעה היא כל כך קריטית, שלעתים היציאה ממנה טראומטית והעלות הכלכלית פנומנלית".

לבייב, למשל, ירד לבונקר.

"אני לא רוצה להתייחס אליו ספציפית. מה שאני יכול לומר הוא שגם המנהיגים הכי בולטים וחזקים נדהמים כשהצונאמי שוטף את פתח ביתם. הם בטוחים שהם בנו אותו על כלונסאות מספיק גבוהים כדי שהגלים לא יגיעו אליו, ונדהמים מההרס. לכן, חלק חשוב מהתחזוקה השוטפת הוא היערכות אפקטיבית יותר, והכנת הסביבה הקרובה והבית למה שעלול לקרות. כאשר הצונאמי יבוא, הם יוכלו לעסוק רק בחילוץ של עצמם, ואז הנזקים יהיו קטנים יותר. אני מרגיש אחריות גדולה, וגאה שבחלק גדול מהמקרים גם הצלחתי לחלץ אנשים ממצבים מורכבים".

וכשזה לא קורה?

"אני מתאבל. למדתי שאין תחנה סופית לבוגרי מתקפות קשות. תראי את שמעון פרס, עברתי איתו הרבה רגעים ארורים. האיש הזה, שאני יועץ שלו, חבר, ובעיקר הוא המנטור שלי, הוא הדוגמה לכך שברוב המקרים אין נקודת סיום למשברים. אחרי סמבטיון, ישנם מים זכים ונווה מדבר. החוכמה היא לא לסיים את המסע בנקודת השפל, שזאת הרבה פעמים אחת הבעיות הגדולות. שמעון פרס הוא המסקנה האופטימית שלי".

"מאוד נפגעתי"

"הקנאה, שהיא יצר אנושי נורמטיבי, היא בעצם נקודת המוצא להבנת העליהום האנושי", אומר הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ', שלאחרונה חווה מתקפה תקשורתית על בשרו. "קנאה יכולה להיות הרסנית כאשר מישהו רואה מישהו אחר שהצליח, ולא מבין איך זה קרה דווקא לו. הדרך למעשים ולהצטרפות לעליהום קצרה.

"מאוד נפגעתי מהמתקפה עליי, למרות שידעתי שמה שכתבו הוא הבל הבלים, שהכול שקרים ובדיות. דווקא בגלל שאני, כאדם ולא כפסיכיאטר, מאמין בצדק פואטי ויושרה, הרגשתי פגוע כל כך. הרגשתי שנעשה לי מעשה לא אתי, שלא ייעשה, וגם העובדות לא היו נכונות.

"עד היום לא קראתי את הכתבה במלואה, כי זה מעבר לכוחותיי. היא כל כך חד צדדית, מרושעת וחוטאת לאמת. הפכו אותי ליצור דמוני ושרלטן. אבל בעקבות זאת הגיעו מעל 120 זרי פרחים, מעל 700 שיחות טלפון ומאות רבות של הודעות sms. כל חבריי מהצמרת העסקית תמכו בי, ועדיין הרגשתי ואני מרגיש נורא. הגיע הזמן שיבינו שמילים יכולות להרוג, שעליהום תקשורתי יכול למוטט גם את החזק שבאנשים".

רבינוביץ' מסביר את המנגנון הפסיכולוגי שמאחורי העליהום בכך שנפילה של האחר גורמת להאדרה של האני. "זה סוג של מנגנון הגנה פרימיטיבי. פיזית, כלכלית וחברתית, זה נותן לנו תחושה שאנחנו שווים יותר. אנחנו רואים שגם הוא לא חסין, ויש פה סוג של שמחה לאיד".

איך העליהום הזה משפיע על אישי ציבור?

"כמי שמטפל בבכירי המצליחנים בישראל, נוכחתי לדעת שככל שהאדם מצליחן יותר, הוא הופך יותר רגיש ופגיע, ובמקום לפתח עור של פיל, העור שלו נעשה שקוף. הוא חרדתי לדימוי שלו. הוא שואל את עצמו, 'מאיפה מתפרץ עליי כל הרוע הזה?'. קשה לו להבין את השמחה לאיד, וברגע שאפקט הדומינו מתחיל, הוא סובל וחרד".

איך אתה מייעץ להם להתמודד?

"קודם כל, שיפסיקו לקרוא עיתונים, שיסננו עבורם. הסלקציה הזאת יכולה להגן עליהם. אני יודע, למשל, ששרי אריסון עושה את זה. היא לא קוראת עיתונים, ואנשיה מסננים עבורה את הידיעות. יש גם אנשי עסקים רבים ששוכרים אנשי יחסי ציבור ותקשורת, שתפקידם למנוע את הפרסומים הפוגעניים. בנוסף, אני מנסה להסביר להם שזה טבע האדם שמולם. שהצלחה גוררת קנאה, קנאה גוררת שנאה, והשנאה מביאה עליהם את גל העליהום, ואין מה לעשות נגד זה".

לא לוקחים אחריות

למרות שלא תמיד הוא מאורגן, עליהום הוא סוג של פעילות חברתית משותפת, שבה כוח ההמון גורף. "בתוך קהל גדול לא מבחינים ביחידים, והטשטוש הזה מאפשר ליחיד לא לקחת על עצמו אחריות מרובה", אומרת ד"ר אורלי בנימין, פסיכולוגית חברתית מאוני' בר אילן. "ברגע שמחול השדים מתחיל, קשה לעצור אותו. יש גם לא מעט אנשים שיבחרו להזדהות עם תפיסה רווחת, רק כדי להיות שייכים. לא פעם אנחנו נוטשים התנהגויות או אמונות של עצמנו, כי אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה עם הרוב".

הפסיכולוגית, ד"ר אלישבע מילוא, מסבירה כי "ההיגררות אחרי הקבוצה המעלה את האחר על המוקד נותנת המון המון כוח ליחיד, שמרגיש שהוא חלק מהקבוצה, שהוא שייך. ההשתייכות נותנת לאדם תחושת משמעות, שהוא לא בודד ביקום. זו הסיבה שאנשים נגררים אחרי הבון-טון. אתה מרגיש: 'הנה, כולם אומרים את זה ואני חלק מזה', תגובת עדר, שמשרתת את החלק האבולוציוני שלנו, כי בסופו של דבר אנחנו חיה של קבוצה, להקה".

בדידותו של לבייב

"בזמן משבר מדיני, ובוודאי בזמן משבר כלכלי, אנחנו תוקפים את האנשים החזקים, המובילים, כי יותר קל לייחס כישלון לדמות מאשר לרקע, לסיטואציה המורכבת שלאדם מהיישוב קשה להבין", אומרת ד"ר רונית קרק, מרצה בכירה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "כישלון כלכלי מתמשך מיוחס לאנשי עסקים ומנהלים בכירים, שמוצאים עצמם בלב סערה שלא תמיד שייכת רק להם".

ב-2008 היה זה לב לבייב, בעל השליטה באפריקה ישראל, שמצא עצמו בלב צונאמי תקשורתי וציבורי. העליהום הראשון היה שנה קודם לכן, כאשר רכש את הבית היקר ביותר בלונדון והפך מסינדרלה מקומית לגביר שירד מהארץ. אבל דבר לא הכין אותו לעליהום בעקבות הפגיעה הכלכלית במחזיקי האג"ח.

הפרשה הסתיימה בהסדר חוב, אבל לבייב כנראה לעולם לא ישכח את התקופה הזו, ובוודאי לא את הלילה שבו הגיע להסדר עם הבנקים. "ישבנו בחדר הישיבות הענק של משרד עורכי הדין", נזכר אחד מהנוכחים. "בשלוש לפנות בוקר, לאחר חתימת ראשי הפרקים של ההסכם, ירדנו למטה וראינו את לבייב עומד לבדו.

"את מבינה? אף אחד מאנשיו לא חשב לבוא לאסוף אותו. לבייב הגדול, שהיה באיגרא רמא כשהיה בשיאו, שאנשיו היו רבים ביניהם מי ייקח אותו הביתה, ניסה לעצור מונית. בסוף אחד מאיתנו לקח אותו הביתה. נכון שכאדם הוא לא עמד בהתחייבויותיו, אבל כאב לי לראות אותו כזה בודד ועצוב".

גם שרי אריסון, הבעלים של קבוצת אריסון, חווה עליהום זה שנים. זה החל בפיטורים ההמוניים של עובדי בנק הפועלים בזמנו, ומאז שהחלה לדבר בפומבי על עיסוקיה הרוחניים, ספגה מתקפה נוספת.

"החל תהליך של כדור שלג מטורף וחסר היגיון נגדה", טוען אחד ממקורביה, "והעליהום התקשורתי עליה כ'תמהונית' לא עוזב אותה גם היום. את שרי לא מתקיפים על כישלון בעסקיה, אלא עושים עליה עליהום בגלל התקשור הרוחני. מוציאים אותה תמהונית וטיפשה, וכל זה למה? רק בגלל העושר שלה, ובגלל שהיא אחת הנשים החזקות במדינה".

הרמוניית הרוב מכניסה את הקורבן ללחצים קשים, ומקשה עליו להתנהל בנורמליות. "בשנה שעברה טיפלתי בדמות משפטית בכירה, שנאלצה להתמודד עם עליהום תקשורתי קשה נגדה", מספרת שינקמן. "אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי היה שהיא פוחדת מאוד מהאופן שבו היא תיראה בציבור. לא אשכח איך בבוקר ערב יום כיפור היא התקשרה אליי, וסיפרה לי שיש לה כיסא קבוע בבית הכנסת, אבל היא לא בטוחה שתלך לשם כי היא חוששת שיתנפלו עליה.

"היא שאלה אותי: 'את חושבת שיתנו לי לשבת?', ופרצה בבכי. אמרתי לה שתלך, ושתתנהג בדיוק כמו שהיא. לשמחתי היא הלכה, וימים לא רבים אחרי כן היא זוכתה לגמרי, אבל החשש מלהיות מנודה ומבוישת לא עזב אותה לאורך התקופה הזו ואחריה".

"ראיתי אותם מתייסרים"

ד"ר ברוך לשם, מרצה לתקשורת במכללת ספיר, ולשעבר דובר המשטרה, טוען כי העליהום התחזק מאוד בשנים האחרונות. "התקשורת הכתובה נאבקת היום על חייה, התקשורת האינטרנטית כמעט חסרת בקרה לחלוטין, וכולם נלחמים על נתחים נוטפי דם. אתן לך דוגמה: כשא' ממשרד התיירות התלוננה בפעם הראשונה על משה קצב, כשהוא רק נבחר לנשיא, עיתונאי מסוים ביקש לפרסם את הדברים. אלא שאריק שרון, שהיה אז ראש הממשלה, ביקש ממנו לרדת מהסיפור כדי לא לפגוע במוסד הנשיאות, שהיה גם כך חבוט לאחר עזר ויצמן, והעיתונאי הסכים.

"היום מצחיק לחשוב על זה. התקשורת שינתה לחלוטין את הדיסקט שלה, היא מיד יורה ויוצרת עליהום מטורף, גם כדי להצדיק את מעמדה וגם כדי להביא הנאה לצרכני התקשורת.

"לקורבנות יש רק לכאורה עור של פיל. ראיתי אותם מתייסרים, ואיך הביקורת גומרת אותם. הם משווים לעצמם חזות שכאילו הדבר לא נוגע בהם, אבל ההפך הוא הנכון. לכן הם בוחרים לבקש סליחה מהציבור. אנשים מתחברים לחולשה ולמי שמודה שהוא טעה, ובסופו של דבר הציבור סלחן, בוודאי בפעם הראשונה. כך סלחו לנתניהו בפרשת הקלטת הלוהטת, ואולי היו סולחים גם לבר לב".

קורה שהתקשורת מנסה להוביל עליהום, והציבור לא משתף פעולה?

"אני כמעט בטוח שאם היו מעמידים להחלטה ציבורית את מינויו של גלנט, הוא היה היום הרמטכ"ל. במקרה זה נתניהו וברק נכנעו לתקשורת, בניגוד להחלטת היועץ המשפטי לממשלה. למה? כי הם בעצמם נמצאים תחת מתקפת עליהום, והם לא יכלו להרשות לעצמם מתקפה נוספת שתערער עוד יותר את מנהיגותם.

"ברק, אגב, הרוויח ביושר את העליהום הציבורי עליו. תוקפים אותו בעיקר אנשים שעבדו איתו. בציבור מתייחסים אליו כאל דמות לא אנושית, כמי שיש לו שריטה עמוקה יותר מהשבר הסורי אפריקאי. זה עליהום פסיכולוגי.

"לדעתי, תופעת העליהום טרם הגיעה לשיאה. יהיה יותר גרוע, כי התחרות בין העיתונים תלך ותתעצם, האינטרנט יכתיב יותר צהוב ויותר דם, ויהיו יותר האשמות נגד אנשי ציבור, שלא יתבססו על תחקיר מעמיק. אני לא מנבא חיים טובים לפוליטיקאים ולאנשי הציבור".