כמה אני שווה לכם?

"היום, כשאני מסתכלת על הדברים בדיעבד, אני יודעת שבכל פעם שהתיישבתי למשא ומתן על הסכם השכר שלי, הייתי האויב הגדול ביותר של עצמי. חשבתי שאני בכלל צריכה להודות למעסיקים על שהם מציעים לי את המשרה, והסכמתי לכל תנאי שהוכתב לי", אומרת מיקה ברז'ינסקי, מגישת תוכנית הבוקר של MSNBC וכתבת של NBC Nightly News.

הביטחון שהיא ראויה ליותר הגיע לפני כשנה, כשביקרה בבית הלבן למטרות עבודה. בסיום הפגישות עצרה לרגע במשרדה של ולרי ג'רט, יועצת בכירה לנשיא ארה"ב, ברק אובמה. השיחה, שהתחילה מקשיים באיזון בין חיי משפחה לקריירה תקשורתית מצליחה, המשיכה לתסכול הגדול שמלווה את ברז'ינסקי שנים ארוכות - היא אינה מצליחה לתרגם את כישוריה ואת האופן שבו היא מעריכה את עצמה לשכר הולם. "שיתפתי את ולרי בתיאוריות שלי על נשים וההערכה העצמית שלהן, ותוך כדי השיחה הבנתי שעליתי על משהו, שנגעתי בעצב רגיש". ג'רט הציעה לה לכתוב על כך ספר, "כדי שהשיח הציבורי על תגמול נשים יעלה לשלב הבא".

השיחה הזו דחפה את ברז'ינסקי לא רק להתייצב מול הממונים שלה, אלא גם לכתוב את הספר "לדעת את ערכך", שהתברג מיד במקום גבוה ברשימת רבי המכר העסקיים של אמזון. ברז'ינסקי, מהנשים המובילות בתקשורת האמריקנית, חושפת בו את הסיפור האישי שלה, שאולי רבות יזדהו איתו: רק לאחר שהגישה את תוכנית הבוקר במשך תקופה לצדו של ג'ו סקארברו, חבר קונגרס לשעבר, גילתה כי הוא מרוויח פי 14 ממנה. זאת למרות ששניהם מגישים ביחד את תוכנית הבוקר של MSNBC, ומשקיעים בדיוק את אותן שעות עבודה. יותר מכך, גם המפיק והעורך הביאו הביתה תלוש שמן יותר.

תוכנית הבוקר, שעלתה לאוויר ב-2007, הייתה בעלת קונספט נועז. לא עוד תוכנית לייף סטייל לעקרות בית, אלא תוכנית דעתנית ובועטת, פוליטית מאוד. ברז'ינסקי החליטה לקחת את סקארברו לשיחה, הודיעה לו כי התסכול שלה מחבל בעבודתה, והתריעה שהיא מתכוונת לעזוב את התוכנית. סקארברו נכנס ללחץ. הוא לא רצה לאבד את השותפה שעוזרת להעלות את הרייטינג. הפתרון שלו היה להורות למנהלי הרשת להעביר את הבונוס שלו לחשבון הבנק של ברז'ינסקי.

"כעסתי בטירוף. השתוללתי מזעם. הושפלתי. איך אני יכולה לקבל את הכסף הזה? כמה חלושה ותלותית אני יכולה להיות?", כותבת ברז'ינסקי בספרה. "השיחה ביני לבין ג'ו עלתה לטונים קולניים. הוא אדם שיודע להשיג דברים באמצעות משא ומתן קשוח, והוא בחר במהלך הזה, כי הבין שאם יאבד את המגישה המשותפת שלו, זה יפגע גם בהכנסותיו".

בסופו של דבר הרשת חתמה איתה על חוזה חדש, נדיב בהרבה, אבל גם היא מודה שההתנהלות שלה בדרך לשם הייתה קלוקלת. "אני מציעה לכם לא ללכת בדרכי. רק כשהשגתי מקדמה על כתיבת הספר, הלכתי לבוס שלי, פיל גריפין, האדם שסירב להעלות את השכר שלי פעמים רבות, והודעתי לו שאני הולכת לכתוב על כל הטעויות שעשיתי בדרך. על כך שלא הבנתי מה הערך שלי, וגם על הטעויות שלו. והוא, ייאמר לזכותו, הבטיח לשתף פעולה".

שחוקה ומשומשת בת 40. ברז'ינסקי פגשה את ג'ו סקארברו בתקופה שבה הקריירה שלה הייתה בשפל. אחרי שפוטרה מרשת CBS הייתה מובטלת במשך שנה, ובסופו של דבר נעתרה למשרה, כמעט משפילה מבחינתה, כקריינית רצף בחדר החדשות של MSNBC.

סקארברו נתקל בה במסדרונות הרשת והציע לה להצטרף אליו. ברז'ינסקי השיבה בתבוסתנות: "למה לך לקחת אשת חדשות שחוקה ומשומשת, שהיא גם עקרת בית בת 40?". הוא דווקא היה מבסוט מהתשובה, "זה בדיוק מה שאני מחפש. אני רוצה מישהי אמיתית".

ברז'ינסקי, 44, אולי נראית כמו הבלונדה התורנית למילוי משבצת השידור בשעות הבוקר באמריקה, אולם מרגע שהסכימה להצעה ידעה שתילחם במשבצת הסטריאוטיפית שהונחה בפניה.

לשרוף את פריז הילטון. כמה חודשים בלבד אחרי שהתוכנית עלתה לאוויר, בקיץ 2007, קבע בוקר אחד המפיק, כי הסיפור הפותח יעסוק בשחרורה של פריז הילטון מבית הכלא בלוס אנג'לס, אחרי ריצוי חלקי של עונשה. ברז'ינסקי חשבה שסדר היום הזה מעוות, ורצתה לפתוח בדיון על מדיניות הנשיא בוש במלחמה בעיראק, והקורבנות משני הצדדים.

"המפיק לא מקשיב לי", היא אמרה בשידור חי כשהיא סוטה מהליין-אפ שנכתב עבורה, "הוא שם את פריז הילטון כסיפור הפותח. תנו לי מצית. תראו מה אני הולכת לעשות לסיפור הזה" - אמרה, ולקחה מצית מאחד המרואיינים תוך שהיא מתחילה להעלות באש את דף החדשות. "אנחנו לא הולכים לדווח על זה. זה הפך כבר לעניין עקרוני", הכריזה כשחבריה ההמומים לפאנל עוצרים בעדה. ואז התרוממה, הפנתה את הגב למצלמה, צעדה לכיוון המגרסה, וגרסה בהפגנתיות את הדפים.

הקטע הזה זכה למיליוני צפיות ביוטיוב. מניותיה של המגישה, "המשומשת" כהגדרתה, זינקו לשמים. הרייטינג עלה, וסביב תוכנית הבוקר נוצר באזז.

האירוע הקטן הזה, שבו סירבה מגישת חדשות לשתף פעולה עם כתבות הנוגעות לחומרים בידוריים מזניקי רייטינג, היה חריג בנוף הטלוויזיוני האמריקני. שעות שידור רבות מוקדשות לתכנים כמו הלוויית מייקל ג'קסון, נסיבות מותה של אנה ניקול סמית' או ניבולי הפה של מל גיבסון, ומנהלי הרשתות דורשים עוד ועוד מזה. אבל מיקה, בתו של היועץ לביטחון לאומי בממשל קרטר, זביגנייב ברז'ינסקי, שגדלה בבית פוליטי עם מעורבות במדיניות החוץ של ארה"ב, לא רצתה לשתף פעולה עם כללי המשחק.

לי זה עולה יותר. גם לא היה לה מה להפסיד. היא הרוויחה מעט מדי כסף כדי שזה יהיה לה אכפת. משכורתה הנמוכה לא נגזרה מהרייטינג, והתסכול שלה נשקף מתוך המסך. "למרות הניסיון המקצועי שלי, ימי העבודה שארכו לעתים 15 שעות, והתוכנית המוצלחת שהייתי שותפה להשקתה, MSNBC סירבו לשלם לי את מה שהייתי שווה. בכל חודש נכנסתי למצב פיננסי מאתגר כדי לסיים את החודש. אחרי הוצאות על מטפלות, על בגדים לשידור, מייק אפ ונסיעות, ועוד הוצאות מגוחכות שרק נשים צריכות להוציא - העבודה עלתה לי יותר ממה שהרווחתי. הצ'קים היו חוזרים, ולא יכולתי להסתכל על עצמי במראה כשחשבתי איזו דוגמה אני נותנת לבנות שלי", היא נזכרת.

ברז'ינסקי לא מבקרת לרגע את הפרטנר שלה. "אין ספק שג'ו היה שווה יותר ממני מבחינת התוכנית. זו הייתה היצירה שלו, ורק העקשנות שלו גרמה לתוכנית לעלות. אבל האם הוא היה שווה פי 14 ממני?".

סקארברו, המוכר כמעט בכל בית בארה"ב, דילג מהפוליטיקה היישר ללב התקשורת. ב-MSNBC, רשת שמאלנית, ראו ברפובליקן הימני נכס מאזן. הכימיה בין השניים המיסה את המסך מהרגע הראשון וברשת היו מרוצים, מה שלא גרם להם כמובן לתגמל את ברז'ינסקי.

אולי תחליפי בגדים. ההבדל בין ברז'ינסקי לסקארברו לא התמצה בהכנסות, אלא גם בהכנות שלהם לשידור. "מאחר שאני מעל לגיל 40 ומופיעה בטלוויזיה, אני צריכה להתעורר ב-3:30 לפנות בוקר ולעבור רוטינה מעיקה, כדי להיראות ייצוגית על המסך. השיער, המייק אפ, הבגדים, הכול נבחר בקפדנות. אם משהו היה נראה שלא במקום, הייתי מקבלת אימיילים ושיחות טלפון מהבוסים. הרשת לא שילמה אגורה על הוצאות הביגוד שלי, כך שהייתי לבדי עם הבעיה הזו".

החיים של גברים קלים יותר, כמובן. "לאף אחד לא אכפת מה הם לובשים. ג'ו היה יוצא מהמיטה ב-5:45 בבוקר, מדלג לתוך הרכב שלו, ומגיע בדיוק לתחילת השידור, כשהפנים שלו עדיין נפוחות והעור עם קמטי השינה".

כשנמאס לה מהחיפוש אחר מערכות לבוש הולמות, היא נכנסה יום אחד לרשת לורד אנד טיילור, ורכשה כמות גדולה של חולצות עם מחשוף וי, בגוונים שונים. "חשבתי שאחסוך זמן, אם פשוט אגוון בכל מיני צבעים. תוך זמן קצר התחילו להגיע למערכת ואליי אימיילים מגעילים על כך שאני לא מחליפה בגדים".

לראיין את הילרי קלינטון עם קליפס בשיער? בשיא מערכת הבחירות האחרונה ראיינה ברז'ינסקי את הילרי קלינטון, ביום הפריימריז בניו המפשייר. "ג'ו ואני היינו הרוגים מהנסיעות ברחבי ארה"ב, אבל לא היה לנו אכפת, כי השגנו את הילרי קלינטון והייתה לנו תוכנית מעולה, שקטעים ממנה שודרו שוב ושוב לאורך היום. ואז, למחרת, מישהו מהמנהלים של הרשת חיפש אותי והייתי בטוחה שמתקשרים לשבח אותי. אמרתי לעצמי שאולי עכשיו אקבל העלאה בשכר. עניתי לשיחה, ואחת המנהלות אמרה לי: 'מיקה, מה זה היה הקליפס האדום הזה בשיער שלך אתמול? את נראית נורא, כמו אחת ששרדה מחלת סרטן'".

ברז'ינסקי הבינה שלא משנה מה יהיה ההישג העיתונאי שלה, ואת מי היא תראיין, היא חייבת מראה מושלם. לאכזבתה, היא לא מצאה את הכוח והאומץ לענות לאותה מנהלת.

נשים צריכות להאשים רק את עצמן. ברז'ינסקי לא הסתפקה בסיפור האישי שלה, ולצורך כתיבת הספר יצאה לבדוק את ההתנהלות הכספית של נשים בצמרת העסקית האמריקנית. היא שוחחה, בין היתר, עם קרול בארץ, מנכ"לית יאהו, שריל סנדברג, סמנ"כלית תפעול בפייסבוק ולשעבר בכירה במשרד האוצר האמריקני, אריאנה הפינגטון, מייסדת הפינגטון פוסט, טינה בראון, עורכת "ניוזוויק" ו"דיילי ביסט", שילה באייר, יו"ר קרן הביטוח הפדרלית, אליזבת וורן, יועצת כלכלית בכירה לנשיא אובמה, ולרי ג'רט, יועצת אסטרטגית בכירה לאובמה, נורה אפרון, סופרת ותסריטאית מובילה, וסוז אורמן, יועצת פיננסית ומגישת טלוויזיה.

ברז'ינסקי גילתה שכמעט כולן עשו טעויות רבות בדרך, ולא השכילו להתווכח על תנאי העסקתן. השיחות איתן הולידו את התובנה המרכזית בספר: נשים צריכות להאשים רק את עצמן בכך שאינן דורשות יותר. "מחקרים מראים שנשים מועילות להתפתחותם של עסקים", היא מציינת. "הוכח כי בדירקטוריונים שבהם יושבות נשים לא ממהרים לאשר הסכמי שכר נדיבים למנהלים בכירים. מחקר חדש מאוניברסיטת בריטיש קולומביה מראה שנשים בעמדות הנהלה לא מאשרות מיזוגים ורכישות עתק, לפני שיוודאו שהחברה לא תיכנס לחובות גדולים. ועדיין, במקומות עבודה רבים לא חושבים על האפשרות של קידום נשים, כדי לשפר את ביצועי הארגון.

"היעדר נשים במשרות בכירות בוול סטריט היה בולט במיוחד בשיאו של המשבר הכלכלי בארה"ב ב-2008", היא מוסיפה, "כולם זוכרים את הסצנה הדרמטית שבה רואים את שבעת ראשי הבנקים הגדולים בדיון בקונגרס. אי אפשר היה שלא לשים לב להיעדר הגיוון בחבורה הזו".

ואם אישה הייתה מנהלת את הבנק? ברז'ינסקי יוצאת מהדימוי של שבעה מנהלים-גברים ובודקת עם המרואיינות שלה איך היה נראה המשבר הכלכלי לו לפחות כמה נשים היו מנהלות את הבנקים. שילה באייר, שדורגה שנייה ברשימת הנשים המשפיעות ביותר בארה"ב, תומכת ביצירת גיוון. "נשים", היא אומרת, "פועלות בוול סטריט בתפקידים בכירים, אך הן היו ונשארו אאוטסיידריות, כאלה שמשקיפות מן הצד ולא צמחו בתוך עולם הבנקאות. וול סטריט הוא מעין מועדון גברים סגור. ולכן, ברגע שנותנים לנשים להיכנס לשם, זה מועיל. הן מביאות איתן מבט רענן ואבחנות חדשות".

אל תהיי כוחנית. ברז'ינסקי עוסקת גם באופן שבו נשים מנסות להשיג דברים במקום העבודה, בהשוואה לאופן שבו גברים עושים זאת. לשם המחשה, היא מתארת כיצד סקארברו פועל מול הבוס המשותף שלהם, פיל גריפין. "ישבתי ביניהם, בישיבות או במסעדה, והתבוננתי בהם נכנסים זה בזה, תוקפים. ג'ו דורש תוספת לתקציב, פיל אומר שאין כסף, ואז הם היו נעמדים, דוחפים אצבע מאשימה זה לפרצופו של זה, צורחים, נוהמים, אפילו מאיימים אחד על השני. ג'ו איים להתפטר. פיל איים שיפטר אותו. אחד מכה על השולחן, השני נעמד והולך. ואז תמיד, ברגע הכי חמור, כשרמת הלחץ מגיעה לשיא, היה מגיע רגע פלאי - ג'ו היה מפיג את המתח בהרף עין ושניהם היו מתחבקים, משלימים ועוברים לשוחח על ספורט".

במאמץ להעלות את שכרה, החליטה ברז'ינסקי לנסות את הגישה הזו (היא לא בחלה במאומה, אפילו תרגלה אסרטיביות מול המראה). היא תפסה את הבוס בפינת החדר, סמוך לדלת. בהתחלה דיברה, אחר כך הרימה את הקול, השתמשה בכמה מילים מלוכלכות, "הלכתי על גישת ג'ו, למרות שזה לא הייתי אני. הלב שלי דפק מהר, הגוף רעד, הקול שלי התרומם לרמת צרחנות. הגזמתי". בסוף הפגישה מיקה אף העניקה לו צ'פחה חברית-גברית לכתף. גריפין דחה את הבקשה על הסף.

קרול בארץ, ששמה הולך לפניה כאגרסיבית וחריפת לשון, סבורה שהפעלת כוח לגיטימית רק אם היא אותנטית ובאה לאחר שנים של ניסיון. "כשאני נפגשת עם צעירים אני אומרת להם 'אל תנסו לחקות אותי, כי לא הרווחתם את זה ביושר. וחוץ מזה, אם אתם חשים שלא בנוח עם הסגנון הבוטה, זה יורגש עליכם באופן מיידי ויחזור כבומרנג. אני אדם בוטה כבר 20 שנה. ככל שהתקדמתי בדרגות, נהייתי יותר פתוחה ובוטה. זה הסגנון שלי, וזה אותנטי".

וגם אל תהיי אמוציונלית. איך מוצאים את שביל הזהב, ומשדרים תקיפות מעודנת? "לעולם אל תהיי אמוציונלית בעבודה", מייעצת שילה באייר. "רגשנות יתר לא מביאה תוצאות. לפעמים זה קשה ומתסכל, במיוחד כשזה בנושא אישי, אבל להתייחסות רגשית יש אפקט הפוך. אני מעולם לא הגעתי לידי דמעות. מבחינתי, צריך לדעת לשלוט בכעסים, כי כאשר זועמים, זה פוגע ביכולת לחשוב באופן בהיר".

ולגברים, מותר להתרגז? מקשה ברז'ינסקי, "כן", משיבה באייר, "והם גם יכולים להתעצבן אחד על השני. זה לא מפריע להם. אבל אם אישה תתעצבן עליהם, זה לא ילך וזה יפגע בה בחזרה. יצא לי לראות גברים במעמדי מכסחים אחד את השני וזה מקובל על כולם. התקשורת אפילו לא מדווחת על אירועים כאלה".

באייר ובארץ מסכימות שלפעמים הדרך להשיג מטרות בעבודה היא באמצעות ריכוך הגברים. "לפעמים דווקא להיות קצת חסרת ישע או לחלק מחמאות לגבר שאיתו עובדים, זה מה שעוזר. לפעמים זה נותן לאנשים מסביב תחושה שהם בשליטה, וזה עוזר לקדם נושא מסוים. אם אני מחמיאה לגברים על עזרתם, זה מונע מהם להיות מאוימים ממני".

בתחילת דרכה של בארץ היא נשלחה על ידי אחד ממעסיקיה לפסגה כלכלית חשובה, שבה הנשיא לשעבר ביל קלינטון אירח שועי עולם. "הוזמנתי, כי אתם יודעים, הם צריכים שיהיו להם כמה לובשות חצאית בחדר". היא הגיעה לאולם הכנסים, ואף אחד לא התייחס אליה. "חלק לחצו לי את היד, וראיתי איך הם מתבוננים מאחוריי, לראות אם מישהו יותר חשוב ממני מגיע. הבנתי שאני צריכה להתחיל כל שיחה ב'אני ממש מעריצה של עבודתך, בלה בלה בלה', כדי לגרום להם לשוחח איתי".

לא לחקות גברים. "התרבות שלנו עדיין מתקשה לקבל נשים דעתניות והדרך הטובה להתמודד עם זה היא באמצעות חוש הומור ופרספקטיבה נכונה של הדברים", אומרת אריאנה הפינגטון, מייסדת אתר הפיגנגטון פוסט. "מניסיוני, הנשים החזקות ונטולות הפחד הן גם היצירתיות והיעילות ביותר, והן גם אלה התומכות בנשים אחרות. ובינינו, האם הגברים לא מעדיפים לעבוד לצדן של נשים שמפעילות את הראש?

"כדי להשיג את מקומנו במקום העבודה אנחנו צריכות לנקוט בגישה מיוחדת לנו, לנשים. לא לחקות את הגברים, עם התיקים שלהם, החליפות שלהם והאופן שבו הם הופכים למכונות תאגידיות. צריך ללמוד את הכללים שלהם, ולהתאים אותם לצרכים שלנו".

רק תמורת שכר. סוז אורמן מאשרת שנשים לא מודעות לערכן, ולא יודעות לבקש שכר הולם. "ואם לא משלמים לאישה על העבודה, אז היא צריכה לעשות מה שהגברים עושים - ופשוט לא לבצע אותה. אני ידעתי את ערכי, ופשוט לא הייתי מוכנה להתפשר על סכום נמוך.

"כשמתחילים עבודה חדשה, המטרה היא לגרום לאנשים ששכרו אותי להפוך לתלויים בי. בהתחלה לא מבקשים את הסכום הגבוה, אך כעבור זמן, כשמקום העבודה הופך לתלוי בך, זה הזמן לשנות את מאזן הכוחות בין הצדדים".

אורמן מספרת שבפעם הראשונה שהוזמנה להיות פרשנית פיננסית ברשת CNBC, עשתה זאת בחינם, אך בסיומה של השנה הראשונה כבר הייתה בעמדת מיקוח ופתחה את הסכם ההעסקה שלה. השנה היא סגרה את העונה העשירית ברשת, והכנסותיה הולכות וגדלות.

גם כשמסרבים להעלות את שכרך, אל תוותרי, היא מציעה. "לא משנה עד כמה הבוס גורם לך לחוש שלא בנוח, את צריכה להמשיך את הפגישה עמו ולזכור שאם מדובר בחברה רווחית, את עצמך תורמת לרווחים הללו, ומגיע לך לקבל שכר גבוה יותר. אם לא שכר, שיתגמלו אותך באופן אחר כלשהו".

גם ולרי ג'רט מספרת איך למדה לא להיבהל מתשובות שליליות. "אחרי תשובה שלילית את צריכה לדעת לארגן את עצמך מחדש, לקום על הרגליים ולכוון גבוה. אני חושבת שנשים מוכנות להתפשר, אבל מדוע זה לא לגיטימי לבקש העלאה רצינית בשכר?".

אל תפחדי להתפטר. הבמאית נורה אפרון ("כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל") טוענת שלפעמים התפטרות ממקום העבודה היא הדבר הטוב ביותר לקריירה. "תראו מה שהגברים עושים - הם מתפטרים ועוברים למקום אחר, וכך הם משיגים משכורות גבוהות יותר. נשים צריכות להיות במשא ומתן עם כמה מקומות עבודה. צריך לדעת לבקש העלאה ולהיות מוכנה לעבור הלאה אם לא משלמים לך יותר. אבל את צריכה שיהיה לך ביד מקום מובטח".

שריל סנדברג מבחינה בין האופן הבטוח שבו גברים מציגים את עצמם לבין הנטייה של נשים להקטנה עצמית. "אם שואלים גבר איך אתה כל כך מצליח, הוא ישיב: 'בזכות עצמי'. אם שואלים אישה איך זה שהיא מצליחה היא תשיב 'כי היה לי מזל, וכי מלא אנשים מדהימים בעבודה שלי עזרו לי להתקדם'. גברים מייחסים את הצלחתם לכישוריהם בעוד נשים מייחסות את הצלחתן למקורות חיצוניים".

גם סנדברג לא תמיד ידעה להתנהל בביטחון. "הציעו לי משרה", היא נזכרת, "וחשבתי שההצעה ממש מדהימה, אבל גיסי אמר לי: 'את צריכה להתווכח. הם רוצים ממך אחריות כבדה. תדרשי שכר גבוה יותר'. עניתי לו 'חבל, זו הזדמנות מדהימה. יש לי מזל שהציעו לי הצעה כזו נדיבה. אני לא הולכת להתווכח איתם'".

בסופו של דבר, שיחות המוטיבציה המשפחתיות הועילו. "נכנסתי לפגישה, ואמרתי להם שהם צריכים להעלות את הצעת השכר באופן משמעותי. הם עשו זאת מיד. אם לא הייתי מבקשת, לא הייתי מקבלת".

אישה לאישה. ברז'ינסקי מקפידה לשבץ בספרה עצות מעשיות, שנשענות על תובנות שהציגו המרואיינות שלה. כך, למשל, היא מציעה לנשים לכרות ברית עמוקה עם הגברים בסביבת העבודה, כדי שהם יעזרו לקדם אותן. "הרבה מהאנשים שראיינתי לספר הזה אמרו לי שנשים במקום העבודה לא תמיד מסייעות לנשים אחרות. הפעם היחידה שבכיתי במהלך עבודתי ברשת MSNBC הייתה בשיחת שכר עם אחת המנהלות ברשת. היא אמרה לי שאנשים לא יחבבו אותי ושהדרישות שלי יוציאו לי שם רע של אחת שעושה בעיות. והיא הייתה מודעת לפערי השכר בין ג'ו לביני. כמה נאיבית הייתי. לא האמנתי שאישה אחת תלחץ על אישה אחרת להסכים לעבוד בתנאים משפילים".

ברז'ינסקי מספרת שהחיבוק של ג'ו סקארברו הוא זה שהעניק לה כוח, אבל הפינגטון מאמינה דווקא בתמיכה הנשית. "אנחנו צריכות להרכיב את השבט שלנו, ללא פחדים ורתיעות, ולהקיף עצמנו בנשים ובגברים שיתמכו בנו, גם אם ניכשל. חשוב שנשים בוגרות יותר יושיטו יד לצעירות וישמשו להן כמנטוריות".

וברז'ינסקי מסכמת: "כדאי לאתר במקום העבודה מישהו שמוכן להשתמש בכישורים החברתיים שלו כדי למשוך איתו אדם נוסף במעלה הסולם התאגידי. ואין מה לעשות, אם גבר בעמדת כוח סולל את הדרך עבור קולגה, עוזר לה להשיג חשיפה ומכניס אותה לפגישות, זה משמעותי. חבל שאין יותר נשים שעושות את זה אחת עבור השנייה".