מלחמת 7 הימים

"7 ימים" של ידיעות אחרונות, "סופשבוע" של מעריב ו"מוסף הארץ", מתמודדים אף הם עם השחיקה בעולם העיתונות המודפסת. גם הם סובלים מירידה מתמשכת במספר הקוראים, במחירי הפרסום ומירידה בשכר ומעמד הכותבים.

ציפה קמפינסקי, שערכה בעבר את המוסף היוקרתי של מעריב, מסרבת להזיל דמעה. "הכל השתנה", היא אומרת, "אז למה שמבנה מוספי סוף השבוע לא ישתנה? ובכלל למה זה כל כך דחוף שהעיתון והמוסף בפורמט הנוכחי ימשיכו להתקיים? על מה יש לבכות? המוספים הם לא דבר שהיה פה מאז מעולם. אפשר וצריך לפתח פורמטים חדשים שמתאימים לצורכי הקריאה היום".

המוסף המגזיני הראשון בישראל צורף לעיתון "הארץ" ב-1963 והאיש שנבחר לערוך אותו הוא נתן דונביץ'. "לאחר שההחלטה נתקבלה", הוא משחזר, "משרד הפנים נתן ל'הארץ' אישור להוציא לאור 'בידורון'. התפקיד הוטל עליי ומאחר שהרגשתי שנפלה לידי זכות, שכנעתי את ההנהלה להפיק מגזין של ממש, וכך נשלחתי לשבוע ללונדון כדי לשבת במשרדי הסאנדיי טיימס וללמוד איך עושים מגזין".

איך נראה המגזין הישראלי הראשון?

"הארץ היה עיתון סולידי, שפנה באותם ימים בעיקר למה שניתן להגדיר כ'ציבור מעונב'. באותו הזמן התפתחה מגמה חדשנית ברדיו, רשת ב' הוקמה ואז החל למעשה הגל הקל, לעומת רשת א' ה'ארכאית'. הנהלת העיתון חשבה שבדומה לרשת ב' הקלילה, גם העיתון צריך לפנות לקהלים אחרים, וכך להגדיל את התפוצה. זאת הייתה תקופה אחרת לגמרי מהיום. אני זוכר שהעורך החליט שבעמוד הראשון הוא נותן תמונה של בריז'יט בארדו ושל הילד שנולד לה במיטה, אז כותב המאמרים הראשיים של 'הארץ', ד"ר שלמה גרוס, שכתב תחת שם העט פולס, אמר שאם התמונה תתפרסם הוא לא יסכים להמשיך לעבוד בעיתון כזה".

המהפך הזה דרש היערכות לוגיסטית?

"ההופעה של מוסף 'הארץ' חפפה להגעת מכונת הדפסה חדשה משוויץ. הציפיות מהמכונה החדשה היו גדולות מאוד משום שהפרוספקט שלה, שהגיע לארץ לפני המכונה, הראה שאפשר להדפיס בעזרתה עמודי צבע, אבל מסתבר שזה היה טוב רק לשוויץ. בארץ השתמשנו בסוגים שונים של נייר וצבעים, והמכונה החדשה חייבה חומרים אחידים. למרות זאת, הצלחנו להכין בסוף מגזין מושקע מאוד. ההתרגשות סביב יציאתו הקרובה של המוסף הייתה מוחשית מאוד והמכונות משוויץ כבר התחילו להדפיס אותו. אלא שאז, יום-יומיים לפני שהוא היה אמור לראות אור, נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי ונאלצנו לזרוק את המוסף הראשון שהושקעו בו המון מאמצים ולהמציא מוסף חדש לגמרי שעסק ברובו בנשיא שנרצח".

לתת לכולם את הכל

ההשקעה במכונת הדפוס החדשה התגלתה כהצלחה מסחררת. תוך חודשים ספורים זינקה התפוצה בכ-20 אחוז, מ-50 ל-60 אלף עותקים. "סוד ההצלחה הראשוני", משחזר דונביץ', "היה הקמת צוות מעולה שנאסף גם מעיתון הארץ וגם מעיתונים אחרים. לדוגמה מיכאל אוהד, שהיה הסמכות בכל הקשור לתיאטרון ואמנות, הבאנו את סילבי קשת שהתחילה לכתוב טור על דמויות פיקטיביות שהיו למעשה אנשים אמיתיים. לא היה שום דבר שדומה לזה בעיתונות אז ואת זאב הצייר".

אז הוכנסו לראשונה בעיתונות הישראלית גם צלמים בינלאומיים והורוסקופ שבועי שהביא גל של טלפונים מפוליטיקאים ששאלו מה יקרה להם השבוע. "אחרי מלחמת ששת הימים זה היה העיתון הקרוב ביותר לתפוצה של מעריב ולפעמים אפילו עברנו את ידיעות אחרונות", מספר דונביץ', "שנתיים-שלוש אחרי שייסדנו את מוסף 'הארץ', "הם החלו להוציא מגזינים לסוף שבוע בניסיון להתחרות בנו".

העיקרון שהנחה את דונביץ', להגדיל את התפוצה, המשיך להיות רלוונטי עם השנים. "כשאתה מגיע לנוסחה הנכונה", אומר הסופר רם אורן שערך את "7 ימים" בין 1985-1994, "אז כבר עשית 50% מהעבודה. הנוסחה אומרת שמגזין צריך לתת לכולם את הכל. כל מה שעם ישראל רוצה לקרוא: כתבות פשע, ספרות, סיפורים אינטלקטואליים, תחקירים, כתבות על קולנוע, תיאטרון ומוזיקה. יש לך 180 עמוד? אז תן בהם את הכל. השתדלתי לתת מינון כזה שתמיד יכולת למצוא לפחות שתי כתבות שיעניינו אותך. לפעמים זה היה יותר גבוה ולפעמים יותר נמוך - ברכט וקפקא ישבו לצד סיפור אונס צהוב שהסעיר את המדינה באותה תקופה".

אורן היה בצמרת העיתון של המדינה בימים שלפני "ישראל היום", בהם מעריב היה הנמסיס האולטימטיבי. "כל סופשבוע הנהלת המערכת הייתה מתכנסת והיינו משווים בין המגזין שלי לבין מעריב", הוא נזכר, "השאלה המרכזית הייתה: מי יותר טוב? בכל שבוע הסקנו מסקנות חדשות, אבל חוץ ממעריב לא התחרינו באף אחד אחר. אנחנו מדברים על ימים אחרים לגמרי. היום זה הרבה יותר קשה כי העיתונים מתחרים מול כל העולם. כל אמצעי התקשורת מתחרים האחד בשני על נתח הזמן של הקורא הפוטנציאלי. באותם ימים הגענו ל-600 אלף עותקים בסוף השבוע. המוסף היה ספינת הדגל של העיתון, ותאר לך, שבאותם ימים כפולת מודעות בעיתון עלתה 100 אלף שקל". כיום, אגב, מחירה של מודעה דומה עומד על כ-50 אלף שקל בממוצע, בהתאם למיקום.

כמה עותקים של "7 ימים" מודפסים כיום? בסביבתו של מו"ל העיתון נוני מוזס מעדיפים לשמור על ערפל קרב, כמובן, אולם הערכות בלתי רשמיות מדברות על סביבות ה-500 אלף עותקים, בסוף שבוע רגיל. החינמון "ישראל היום", שנתוני התפוצה שלו גלויים, מפיץ כ-300 עד 350 אלף עותקים ואף נשק בעבר כמעט ל-400 אלף. "מעריב" מפיץ כ-200 אלף עותקים וב"הארץ" מדובר, לפי הערכות שונות, על כ-90 אלף גיליונות בשבוע.

העיתון היומי חטף יותר

שלושים שנה אחרי שהמוסף השבועי הראשון הגיע לדוכנים, השתנתה מפת התקשורת בישראל בצורה בלתי הפיכה. זה קרה ב-4 בנובמבר, 1993. שנתיים לפני רצח רבין החל הערוץ השני לשדר במתכונתו המסחרית, והציע אלטרנטיבה משמעותית, בתחום התוכן וגם בתחום הפרסום.

"נראה לי שאפשר לציין את הכניסה של האינטרנט לבתים ואת עלייתו של ערוץ 2 והטלוויזיה הרב ערוצית לאוויר, כנקודות מפנה שבה השתנו הדברים ומעמדם של המוספים החל להתערער", אומר ד"ר רפי מן, חוקר תקשורת מהמרכז האוניברסיטאי אריאל והאוניברסיטה העברית וחבר מערכת "העין השביעית". "אם חלומו של כל אדם שכתב ספר או הוציא דיסק היה להיחשף בעיתון הנפוץ במדינה "7 ימים", עכשיו כבר היתה לו במה נוספת - ערוץ 2", אומר מן.

המפרסמים העבירו תקציבים למדיום החדש והתפוצה המחלה להתכווץ. יחד עם עוגת הפרסום, גם תשומת הלב הציבורית נפרסה מחדש. הוצאות המערכת התכווצו, כדי להתאים את עצמן לירידה בהכנסות ומעמדם של העורכים נשחק. "פעם להיות עורך מוסף 'הארץ', '7 ימים' או 'סופשבוע' היה אחד התפקידים הכי חשובים בעיתונות בישראל", אומר עיתונאי בכיר. "היום זה עדיין תפקיד בעל מעמד, אבל אי אפשר להשוות את המעמד שהיה לדב אלפון כעורך מוסף הארץ, או אודי אשרי או אדם ברוך ב-7 ימים או אפילו לרותי יובל ודורון גלעזר ב-7 ימים למעמד שיש היום לגדי בלום ("ידיעות"), לדורון כהן ("מעריב") או לשי גולדן ("הארץ"). מי שנמצא כיום בעמדות האלה הוא בהכרח לא פחות מוכשר, אבל הוא הרבה פחות מרכזי, בגלל שאמצעי הייצור שיש לו פחות טובים מאלה שעמדו לרשות קודמיו".

ככל שירדו התקציבים, ירדה כמו כמות התחקירים, שהיו פעם הלחם והחמאה של המוספים, ובמקומם הגיע עיסוק נרחב בעולם הפנאי. המגמה התחדדה עם כניסת ערוץ 10 והתחזקות האינטרנט - שהיווה בעיקר מכשול תפיסתי בעבור העיתונים, שנלחמים בעובדה שאנשים קוראים את ענייני היום בחינם. "זה נורא פשוט", אומרת ציפה קמפינסקי, "תחקירים הם דבר נורא יקר והעיתונות במצבה הנוכחי לא יכולה לעמוד בזה. הדבר השני, המורכב יותר, הוא שהעיתונות בישראל נתונה בצבתות של אינטרסים, שלא מאפשרים לה לפעול בצורה נקייה כפי שתחקירים עיתונאיים טובים מחייבים. אם בעקבות הקשיים הללו, קוראים היום לכל דבר תחקיר, כמו לדוגמה משהו שקרה באיזה עירייה, אז זה שוחק את מושג התחקירים".

לדבריה, "כשערכתי את 'סופשבוע' היו לי 12 כתבים בשכר מלא וטוב. איפה יש כזה דבר היום? זה דמיוני לגמרי. כדי לכתוב כתבת מגזין טובה צריך זמן ושקט ואין דבר כזה בעיתונות היום כי או שאתה כותב כמה כתבות במקביל או שאתה מחויב גם לעיתון היומי וגם למוסף. כל הפורמט נשחק".

ככל שנעלמו התחקירים, כך ירדה גם ההשפעה על סדר היום הציבורי. "העיתונות היום סובלת מסטגנציה", אומר עורך בכיר, "המוספים רלוונטיים רק אם הם מצליחים לייצר סדר יום כלשהו במדינה וכקורא אני לא מרגיש שזה קורה עוד".

אז מה אמור להיות הגלגול הבא של המוספים?

"ב'הארץ' היה ניסיון לעבור לכרומו עם 'מגזין גלריה' כבר לפני כמה שנים, זה לא הצליח יותר מדי והם הפסיקו עם זה. המגמה בעיתונים היא כן להשקיע כסף במוצר. מעריב, למשל, עשו לדעתי ממש בחוכמה כשהוציאו חבילה גדולה יותר שכוללת עיתוני כרומו והקורא בפירוש מרגיש שהוא מקבל משהו שווה בעד הכסף שהוא משלם (ראו בוקסה)".

עוזי בנזימן, עורך "העין השביעית", שערך את מוסף "הארץ" במהלך שנות ה-80, רואה גם הוא נקודות אור. "אני לא בהכרח מקבל את הקיטורים על כך שהמוספים היום פחות טובים. השינויים במוספים מבטאים את רוח התקופה - והתקופה השתנתה, והאנשים השתנו. העיתונים היום מאוד קשובים למה שנדמה להם שהשוק רוצה. המוספים היום יוצאים מנקודת הנחה שצריך לתת לקורא משהו שיתחרה באינטרנט, שמספק את הצורך הבסיסי של הקורא במידע".

אך דונביץ' הוותיק לא מתרצה. "אין לי ספק שחלק ניכר מהאנשים שכותבים עליהם כיום במוספים הם אצולת אשפתות", הוא אומר, "כל העיתונים שיוצאים לאור היום הם הרבה יותר צהובים ממה שהיה לפני 30 שנה. אתה יכול להיות סופר מהולל אבל לא תקבל היום כתבה אלא אם כן תדבר על התעללות המינית שעברת או על הילדות העשוקה. הקהל שאמון על קריאת המוספים היום זה אותו קהל שצופה בשעשועונים כשהוא מגיע הביתה".

אם בעבר היו התחקירים גולת הכותרת של עיתונות סוף השבוע היום אלו הכותבים-טאלנטים בהם מנפנפים המוספים. "יש היום דמויות עיתונאיות בעלות שיעור קומה שכותבות במוספים ואנשים היום קונים את העיתונים כדי לקרוא אותם", אומר בנזימן, "יהונתן גפן ב'מעריב', יאיר לפיד ב'ידיעות אחרונות', דורון רוזנבלום וסייד קשוע ב'הארץ'. זה לא דבר לזלזל בו. יש גם את 'ישראל היום', אבל המוסף שלהם כמו כל העיתון הוא לטעמי משהו מאוד חיוור, מאוד חסר צביון, מאוד בינוני. וזה, אגב, חבל לי. עם זאת, גם שם יש כותבים מאוד רציניים כמו דן מרגלית שהוא איש עתיר זכויות בעיתונות, מוטי גילת ורן רזניק שהצטרף לאחרונה. אלה כותבים ברמה ואי אפשר להתעלם מהם".

אופטימיות בקרליבך

דורון כהן, עורך "סופשבוע" של מעריב, לא מקבל את התזה של רואי השחורות. "אני דווקא חושב שמעמדם של המוספים עלה בשנים האחרונות'', הוא אומר, "למרות שברור שמצב העיתונות היום רע יותר מאשר בעבר כי יש היום הרבה יותר אלטרנטיבות. אני חושב שדווקא עכשיו למוספים יש תפקיד הרבה יותר קריטי מבעבר. בכלל, מי שאיבד יותר ממעמדו זה העיתון היומי שמתחרה שעה שעה באינטרנט. סקופ על זה שהרמטכ"ל דן חלוץ מכר את המניות שלו ערב מלחמת לבנון השנייה, לא היה מגיע עד לפני כמה שנים, לאדם שלא קרא 'מעריב'. היום כל סיפור בלעדי מגיע לאתרי האינטרנט ולעיתונים המתחרים. במילים אחרות, כולם יידעו מזה.

לדברי כהן, "אפשר לראות שכל האבולוציה והדארוויניזם החברתי בעיתונות היומית הובילו לכך שלעיתונות סוף השבוע אפשר לנקז את מה שקצת נשכח, והולך לאיבוד בתרבות הישראלית בכלל - איכות. הניסיון, בעיקר של ערוצי הטלוויזיה, למצוא את המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא מאוד בעייתי. אני דווקא חושב שיש המון אנשים שמסתייגים מזה".

כהן קובע שאין כזה דבר קורא עיתון לא אינטיליגנטי וכופר במוסכמה השלטת בעיתונות היומית, לפיה צריך לרדד את התכנים כדי לדבר עם "מסעודה משדרות", לדבריו. "אני חושב שקוראי העיתונים מחפשים את האיכות, את הכתיבה הטובה. טראש יש להם גם בלי לקרוא עיתון".

אך בעוד איכות אינה מילה גסה, כך גם כסף. עיתונאי בכיר אחר, שביקש לא להיחשף, רואה את האבולוציה העיתונאית באופן שונה משל כהן. "מוסף סוף השבוע הוא רק חוליה אחת בשרשרת האבולוציונית של התעשייה. אין ספק, ברמה העובדתית, שמעמדם של המוספים כיום נמוך בהשוואה למה שהיה לפני 30 שנה - תקופת הזוהר של העיתונות. בסופו של דבר המשחק הוא משחק מאוד פשוט: איפה נמצא הכסף? אם מסתכלים על העוגה של ההכנסות מפרסום, רואים שההכנסות מפרסום בעיתונות ירדו דרמטית בשנה האחרונה. מה שאומר שבאופן עקרוני מדובר במוצר שיש לו פחות כסף ולפיכך הוא מוצר בעל פחות יכולת להיות איכותי. זו משוואה פשוטה למדי".

על פי אותו עיתונאי, העיתונות, במקרה הטוב, ניצבת היום במקום השני ואולי אף השלישי מבחינת ההשפעה והחשיפה. שיעורי החשיפה לאינטרנט גבוהים דרמטית בהשוואה לעיתונות המודפסת.

עד ממש לא מזמן, נראה היה שמוספי סוף השבוע היו בשיא תהילתם. עורכי מוספי סוף השבוע ריכזו בידיהם כוח רב, זהה כמעט לזה של עורך העיתון. לא אחת התנהלו ראשיהם ישירות מול המו"ל, במעין אוטונטמיה בתוך המערכת. הדבר הוביל למאבקי כוח ואגו אכזריים שמעטים מהם התפרסמו. אחד המאבקים המפורסמים היה זה בין רפי גינת, עורך "ידיעות אחרונות" באותם ימים, לבין ניר בכר, שערך את "7 ימים". בשיאו של המאבק פנה בכר לבית הדין לענייני עבודה וטען שגינת הדיח אותו מהתפקיד לאחר שניסה לקדם אינטרסים בעבור המו"ל. בכר ביקש להשיב אותו לתפקידו ולפצות אותו במיליון שקלים, אולם הפרשה התפוגגה כעבור מספר חודשים, לאחר שבכר שמונה לערוך את מוסף "הארץ", משך את תביעתו.

היח"צנים דווקא מרוצים

המציאות המשתנה מטילה על העורכים אחריות כבדה. "בסופו של דבר", אומר עיתונאי בכיר, "העול הגדול שמוטל על כתפי עורך המוסף הוא להביא את הקוראים לקנות את העיתון. אפשר לראות בבירור בסקרי ה-TGI שמוספי סוף השבוע הם אלא שעדיין נושאים את עיתוני יום שישי על גבם, כך שמה שמחזיק את העיתון כולו אלה מודעות הפרסום שמתפרסמות בעמודי המוסף.

"המשמעות היא לחץ אדיר על כתפי העורך, שצריך לשאת את כל העיתון על גבו. זאת אחריות עצומה להמשיך ולהחזיק את הקוראים של העיתון ואולי גם להביא קוראים חדשים, שמתעניינים במוצר שהוא מייצר מדי שבוע. כל זה, צריך להדגיש, עם אמצעים כלכליים שהולכים ומצטמצמים, עם קהל קוראים שמרני שקשה לו לקבל שינויים וכמובן עם תחרות מצד אמצעי המדיה האחרים שמספקים כיום את אותם הדברים שמוספים סיפקו בעבר כמעט באופן בלעדי".

העורכים והכתבים של מוספי סוף השבוע צריכים לעבוד קשה יותר, תמורת פחות כסף, אולם יש גם מי שמרוויחים מהמצב. אנשי הדוברות ויחסי הציבור. "אם יש שינוי גדול", אומר איל לוי מ"מעריב", הוא נוגע באמת לצד של אנשי היח"צ. היחצנים מתערבים בתוכן והיום מאוד קשה לכתוב כתבה בלי יחצ"ן.

"פעם היו לי טלפונים של כולם, הייתי פשוט מתקשר לכוכב זה או אחר ואם היה בא לו הוא היה מתראיין. המרואיינים היום הרבה יותר מודעים למה הם צריכים להגיד, מה הם צריכים להגיש. היום כולם משתמשים באנשי יח"צ. אייטמים רבים מגיעים דרך מערך יחסי ציבור וככתב אתה חייב לעבור דרך המנגנונים האלו. אני לא חושב שההשתתפות של אנשי היח"צ היא תמיד רעה אבל השליטה שלהם מאוד נוכחת. ככתב אני מרגיש שהמרואיין היום הוא תחת הרבה יותר פילטרים מבעבר, הוא הרבה יותר מודע. כל ראיון מסתובב סביב חישוב של מה יעזור לי ומה לא".

לא להתבייש בשמרנות

לא מעט מומחים ועתידנים טוענים שהעיתונות המודפסת סיימה את תפקידה ההיסטורי, אבל ישנן גם דעות אחרות. "אני אופטימי לגבי עתיד העיתונות והמוספים בפרט", אומר עורך בכיר, "אני חושב שזה שהסוף עדיין לא הגיע. עיתוני סוף השבוע, לפחות בידיעות ומעריב, מניבים חלק משמעותי מהכנסת הפרסום ולמעשה מקיימים את העיתונים האלה".

לדברי עיתונאי בכיר אחר, "הטלוויזיה תמיד תנצח את העיתונים - ברעננות, בצבע ובקול. אז מה שנשאר לעיתונים הוא דווקא להראות 'אנחנו שמרניים, אצלנו תקבל את העומק'. זה מה שיש למדיה הזאת לתת והיא צריכה ללכת עם זה. כל העיתונים צריכים להעז ולתת יותר ערך מוסף, יותר עומק, יותר כובד ראש - בטווח הרחוק זה ישתלם. לא צריך להעלים את הנושאים הקלילים אבל חייבים להגדיל את כמות הדברים שניתן להגדירם כערך מוסף. אין ברירה. זה היתרון של המדיה הזאת".

וגם ציפה קמפינסקי מגלה סימני חיוביות. "אני חושבת שלעיתון טוב תמיד יהיו קוראים", היא מסכמת, "אולי יהיו פחות אבל הוא ישרוד ויהיה מי שיתעניין בו. בעיני כדאי לאפשר רק לכותבים מאוד טובים לכתוב בעיתונים. אם היה היום מגזין מאוד טוב שכתוב בצורה מאוד איכותית, חריף מבחינת הראייה שלו ומדויק מבחינת איך שהוא מוגש, אז היתה לו זכות קיום. לא צריך לחשוב כל הזמן בגדול ולנסות להמציא את הגלגל למרות שפה כולם מנסים לחשוב רק בגדול מדי".

לאן הולכים מכאן?

חוויה חושנית

מי שיצרוך את כתבות המגזין שלו דרך טאבלט יקבל תוספת של ויז'ואל וסאונד. העתיד כבר כאן, עכשיו נשאר לגלות איך מרוויחים ממנו כסף

הטאבלטים בכלל, ובפרט האייפד צפויים להחליף בעתיד את העיתונות המודפסת כולה, אך מהווים במיוחד בשורה למוספים המגזיניים העשירים.

בעתיד, מקווים בענף העיתונות, תהפוך קריאת כתבה במוסף לחוויה חושית. הכתבות יכללו רבדים נוספים של סאונד ווידאו. כמובן, שבאופן טבעי גם כח האדם ישתנה, שכן הטכנולוגיה החדשה תדרוש מיצרני התוכן כישורים בעלי אופי טלוויזיוני והפקתי מורכב יותר, או לפחות אחר מזה של העיתונאי הקונבנציונלי היום.

"כשמתסכלים היום על אפליקציות תוכן קיימות של העיתונים השונים, המוצר האייפדי נראה הרבה יותר דומה לפרינט מאשר העיתון באינטרנט", אומר גריג דוידוביץ, בעלים משותף של חברת RGB מדיה שעוסקת בפיתוח עיתונות וניו מדיה.

לדבריו, "האייפד לא נראה כמו אוסף של ידיעות שקובצו יחד, יש בו קסם של הפיכת המידע העיתונאי למוצר אמיתי באמצעות עיצוב שמשתנה לפי התוכן התוכן".

לטענת דוידוביץ, כלי התקשורת צריכים להשתחרר מהתפיסות הקיימות היום לייצוג תוכן בווב, ולשאול את עצמם "מהי החוויה של קריאת מוסף שבועי או ירחון, תוכנית טלוויזיה ואז לשחזר את החוויה הזאת על כך הפלטפורמות הקיימות".

לדברי דוידוביץ, "אף אחד לא יודע מה יהיה העתיד אבל אחד המודלים שנדון היום הוא מודל ה-FREEMIUM". המודל העסקי הזה מציע לקורא את חלק מהתוכן בחינם ואת השאר תמורת תשלום. "לפי המודל הזה, החוויה המגזינית היא מועמדת מצוינת להיות החוויה היוקרתית עליה הקוראים יסכימו לשלם".

זה לא "את", זה עני

הניסיון של "מעריב" להציע חבילה אטרקטיבית בימי ו' נקטע בשל מצוקת מזומנים

ההרפתקה הקצרה של ד"ר זקי רכיב ב"מעריב" הסתיימה בקול ענות חלושה. רכיב ראה את ההפסדים של העיתון נערמים והעדיף לצמצם את הנזק. אחד המהלכים המסקרנים שהוביל רכיב, עם עורך העיתון אבי משולם, היה להשיק את "סופ"ש הגדול". "מעריב" חילק לקוראיו בימי ו' גרסאות מצומצמות של המגזינים "את" ו"רייטינג", מבלי לגבות עליהם תוספת תשלום.

המטרה היתה ברורה: להעשיר את המוצר ולהוסיף לו כמות תלת ספרתית של עמודים, על מנת לשרוד בקרב האכזרי מול החינמון "ישראל היום" והמתחרה הוותיק "ידיעות אחרונות". מהלך כזה, שכרוך בהגדלת כמות הנייר ובצמצום ההכנסות ממכירת המגזינים, דורש קופת מזומנים שמנה ובעיקר סבלנות. רכיב, עושה רושם, סבל ממחסור בשני הרכיבים הללו. בעל הבית החדש ברחוב קרליבך 2, נוחי דנקנר, החליט להעניק את המגזין "את" רק למנויים ולבטל את הפצתו למי שירכוש את העיתון בנקודות המכירה.

האם למהלך של רכיב היה סיכוי במציאות שבה פחות ופחות אנשים צורכים עיתונים מודפסים? כנראה שלא. קשה לדמיין את קבוצת "ידיעות אחרונות", שמצבה הפיננסי טוב בהרבה, מצרפת ל"ידיעות" את "לאישה" ואת "פנאי פלוס". המהלך של "מעריב, מצטייר כאפיזודה קצרה ולא משמעותית בדרך לעתיד שכולו שייך לטאבלטים וסמארטפונים.