פוליה פרדיסו

חבל פוליה ( Pugliaאו Apulia) שבדרום איטליה, בעקב של המגף, הוא פחות מוכר, וככזה שמר על אופי ייחודי ואותנטי. כאן זו איטליה שמצטלמת נפלא לסרטי "סינמה פרדיסו" עם גיבורים ממעמד הפועלים, או לסרטי גנגסטרים בין סמטאות צרות באפלולית רומנטית קודרת. לאחרונה "מגלים" אותו יותר ויותר, מה שדי מפתיע בהתחשב בכך שלאורך ההיסטוריה הוא שימש גשר שקישר בין תרבויות מזרח ומערב.

גודלו של החבל הוא בערך כגודלה של מדינת ישראל, וכמוה גם הוא ארוך וצר ושוכן לאורך חוף הים. לפוליה יש חתיכת רצועת ים, משני כיוונים - הים האדריאטי במזרח והיוני בדרום, עם השכנות יוון ואלבניה. כמעט 800 קילומטרים של חופים סלעיים שקרצו לימאים, לסוחרים, לכובשים, לפליטים, לעולי רגל ולמי לא. במשך שנים רבות הייתה פוליה תחנתם האחרונה באירופה של הצלבנים לפני היציאה לארץ הקודש. זוהי כנראה הסיבה למספרם הגדול של הכנסיות והמנזרים שבאזור.

הצלבנים והמלכים האירופים השונים (צרפתים, ספרדים, גרמנים, אנגלים ואחרים) שהשתלטו על דרום איטליה כנמל מוצא בדרך מזרחה - כולם השאירו בה חותם. הם בנו טירות, מצודות וקתדרלות מונומנטליות, שהן לבן האסטרטגי של ערי המחוז עד היום. גם אלה שבאו מהכיוון ההפוך, יוונים, בולגרים, מורים, ערבים ואפילו יהודים, שפוליה שימשה תחנתם הראשונה באירופה, טבעו את חותמם. פוליה מורכבת מחמש פרובינציות, כל אחת מהן נקראת על- שם עיר הבירה שלה. לפניכם עשר המלצות לאיטליה דרומית ואותנטית, שעדיין לא נבלעה בנחשולי התיירים.

1. אספרסו בכיכר

העיר אוסטיני (Ostuni) במחזו ברינדיזי. החום מבריח את המקומיים לתוך הבתים, הרבה מעבר לסייסטה של שתיים עד ארבע. החנויות והרחובות חוזרים לחיים רק לקראת שש. אז מומלץ לשבת בבית קפה ולהזמין פסטריה ונילה (עוגת וניל), או גלידה עם אספרסו, קצפת וליקר אמרטו. רצוי שברקע דומניקו מודוניו (יליד פוליה) ישיר את להיטו נוטף החשק Vollare, דהיינו "לעוף". חובה ללכת לאיבוד בסמטאות ולגלות עולם הולך ונעלם. קשישות יושבות על מדרגות בתיהן, לפעמים עם מסרגות או עם רולים בשיער, מנהלות שיחה ערה כל אחת ממדרגתה, מאחוריה ניחוחות רעננים של כביסה מתייבשת על החבל. הגברים שלהן ייפגשו באותה שעה בפרלמנט המקומי, בכיכר העיר. לא מעטים מגיעים לשיבה טובה, 90 פלוס, אולי בזכות הדיאטה הים-תיכונית. נשענים על מקל, חובשים מגבעת, סיגריה שמוטה בקצה הפה, מביטים בנשים שעוברות על פניהם. כאשר השמש תשקע, יתכנסו סביב שולחן עץ חורק למשחק קלפים מתון, ואחרים ינמנמו למקרא העיתון המקומי.

2. כפר הטרולים

אחת האטרקציות הייחודיות לחבל הארץ הזה היא מבני הטרולי (שום קשר ליצורים המיתולוגיים מאגדות העם הסקנדינביות). הטרולי (Trulli) האיטלקיים הם מבנים מאבן בצורת קונוס, עם זרבובית של קומקום. ב-1996 הכריז עליהם אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. כ-1,500 מבנים כאלה נמצאים באזור, וחלקם אף הוסב למלונות ולצימרים. ריכוז גדול שלהם נמצא באלברובלו (Alberobello), כ-75 קילומטרים מבארי בירת המחוז, ובזכותם היא מכונה בירת הטרולים.

הטרולי נולדו ככל הנראה במאה ה-15, כפתרון למגורים ארעיים של עובדים בשדות של בעלי האדמות. לפי חוקי המלך, המבנים האלה נחשבו לבנייה בלתי חוקית (בימים ההם אסור היה לאריס לבנות על אדמה ששייכת לשליט, ולרוב נדרש לשלם מס בגין בניית מבנה), וכאשר נודע לבעל האדמה ששליחי המלך באים לרחרח, הוא הורה לפרק את הבתים האלה, ולגרש זמנית את עובדיו. הפירוק הזריז טמון בטכניקה שעניינה הצ'ופציק של הקונוס.

הבנייה הזו הוכיחה את עצמה כיעילה, והפכה בהמשך למגורי קבע ייחודים. חלקה הוותיק של העיירה מורכב כולו מבתי טרולי, ממסעדות טרולי, מחנויות טרולי ואפילו מכנסיית טרולי. חלק מהמבנים מעוטרים בסמלים מסתוריים, כנראה למטרות הגנה, מעין קמע. מקורם הרחק בהיסטוריה הקדומה של האזור, והם מושפעים מכל הדתות והאמונות שעברו בסביבה: נוצריות, אסלאמיות ויהודיות - מנורת קנים, חצי סהר, השילוש הקדוש, סימנים אסטרולוגיים ועוד. השאנז אליזה של הטרולים הוא רחוב חנויות המזכרות. הגגות הנמוכים והמחודדים נותנים תחושה של טיול באגדה.

3. לישון בווילה עתיקה

סוג נוסף של בנייה ייחודית לאזור הוא כפר מסריה (Masseria), הווילות הכפריות. תחילתן של המסריות במאה ה-14, ככפרים מבוצרים שסיפקו את כל צרכיו של שליט עשיר. במאה ה-18 הן הורחבו והוסבו לאחוזות של חקלאים מבוססים, ששיכנו בהן את עובדיהם, וקישטו את המרחבים הפרטיים בגנים, במזרקות, במרפסות ובמבואות מפוארים. כיום המסריות הן בדרך כלל מלון שסביבו וילות, שיוצרות "כפר" לבן, הניזון מהאדמות שסביב ומציע חופשה רגועה בסביבה חקלאית.

Borgo Egnazia הוא כפר מסריה מפואר סמוך לעיר Egnazia, שידועה בממצאים ארכיאולוגיים מיוחדים. הכפר קיים מהמאה ה-18, וכיום במלון חדרים ענקיים, ספא ומגרש גולף מקצועי. המקום מעוצב בטוב טעם, ומדגיש את האלמנטים המאפיינים את המחוז: בקבוקים עם שמן זית, כדי חיטה, אשכולות של עגבניות, צרורות של מפתחות מסיביים. חוף הים הפרטי צמוד לכפר דייגים, והוא שילוב של קלאסה עם טבע פראי. יש גם אגנים קטנים שבהם ניתן לטבול או לרדת מהם היישר למים בסולמות "בריכה", ולחזור לאחת מעשרות מיטות השיזוף. גשרוני עץ מאפשרים לדלג מעל הסלעים.

4. קתדרלה ולשונות כרותות

רוב האנשים מגיעים לקתדרלה של Otranto כדי לראות את רצפת הפסיפס הענקית מהמאה ה-12. "שטיח" יפהפה שבו ארוגים סימנים מגלגל המזלות, עץ החיים וסצנות מגן עדן ומהגיהינום. הדרך לגיהינום נרמזת באופן מוחשי ביותר למי שממשיך ללכת בכיוון המזבח, למפגש עם 800 גולגולות ואיברי גוף אחרים.

אלה שייכים ל-800 מרטירים שנרצחו על-ידי העות'מאנים במאה ה-15, כיוון שסירבו להתאסלם. האוסף המורבידי הזה שוכן בתוך ויטרינות שיוצרות את המזבח. דחוסים בהם חלקי גוף, כאשר גולת הכותרת שמורה בארון מיוחד, שהגישה אליו (וזכויות הצילום) שמורות לכומר "הבית". כאן מוצגות לשונותיהם הכרותות של המרטירים, שהדעות לגבי אופן שימורם, או אולי שחזורם, חלוקות. לא מתאים לאיסטניסים, לנשים בהיריון ולתשושי לב.

5. יש גם בית כנסת

עד לפני שש שנים היה בית הכנסת סקולה נובה, שהוקם במאה ה-12, כנסייה בשם סנטה מריה סקולה נובה, ושכן תחת כנפי האפיפיור. חזון של איש אחד אפשר לקהילה היהודית באזור פוליה, המונה כ-15 משפחות, לחזור לכור מחצבתה בעיירה מולפטה (Molfeta). התוצאה היא שעל גגו של מבנה האבן הרומנסקי מתנוסס מגן דוד לצד פעמון כנסייה. שילוב מוזר, מעין פשרה "טריטוריאלית" בין שתי הדתות.

עוד סימנים לפשרה הם ציור קיר של מריה וישו, שמוסתר כעת על-ידי הפרוכת, כי הכנסייה התנגדה להסרתו, ושלושה חלונות שהיו בעבר עזרת הנשים, ונאטמו כשהמבנה הפך לכנסייה. בית הכנסת נמצא בצמוד לרחוב היהודים (Via La Giudea), ובו עוד מבנים המשמשים כיום ככנסיות, והיו בעבר בתי יהודים ובתי כנסת. שרידים לקהילה משגשגת, שהוחרבה על-ידי שליטים שרדפו, החרימו, היגלו ואילצו להתנצר.

6. דרך עצי זית

עצי זית נטועים לאורך כל הדרכים בפוליה, ונראים כמו קתדרלות מבית היוצר של הטבע; משורגים, איתנים ועתיקים, אחדים בני 2,000 שנה, חלקם בגובה של 15(!) מטרים. הם מניבים את מה שמכונה הזהב הפולייזי. תרבות שמן הזית התפתחה באזור כבר במאה ה-12. שמן זית איכותי הוא מסוג גרגנו, שהולך פה עם כל דבר: פסטה, לחם, סלט, דגים. הזיתים הכי טעימים הם שחורים וגדולים, והם פותחים את התיאבון ל-Friselli, שזה סוג של כעך יבש. מומלץ לבזוק עליו קצת מים, מלח, שמן זית ועגבניות שרי מיובשות או מבושלות.

7. לאכול במערה

בעיירה פוליגאנו (Polignano), כחצי שעה מבארי, חובה לעצור. המראה מעל הגשר שלה הוא ציור מרהיב. בין שני נקיקים שעליהם תלויים בתים, הים יצר רצועת חוף מופלאה. מומלץ ביותר לשריין מקום במסעדה Grotta Palazzese (נא להצטייד בז'קט ובשמלת ערב), הנמצאת במערה הכי גדולה בעולם שמגישה פירות ים. תפריט טעימות מתחיל במאה אירו, אבל לכאן באים לא רק בגלל השרצים האנינים, אלא בגלל הנוף והאווירה. גלים מתנפצים למרגלות המערה שתלויה על צוק, אתר שצויר בידי ציירים נחשבים במאה ה-18. כדי לראות נטיפים זולגים על הקירות, אפשר לנסוע לקסטלינה הסמוכה, שבה יש מקבץ קרסטי מרשים.

8. לטעום את המחוז

גבינת בורטה: סוג של מוצרלה, שנראית כמו שקית קטנה ומתפקעת, הנקשרת בקצה בלולאה. נוזלת החוצה כאשר פותחים אותה. עתירת שומן ומשביעה למדי.

לחם אלטמורה: מקורו בעיר אלטמורה. זכה לכזה מוניטין שהצליח להדיר את מקדונלד מהאזור ויצר תקדים עולמי. הלחם הזה גם מככב בסרט האיטלקי "פוקצ'ה בלוז". יש לו תו תקן אזורי. המקומיות היו מתפיחות אותו במקום הכי חם בבית: במיטה.

פסטה אורקייטה: נראית כמו אוזניים של תינוק, נעשית בעבודת יד, של נשים שעוסקות בה מנעוריהן עד זקנתן. יושבות בצמדים על שולחן עץ מלבני עם נפה, עם מערוך וסכין מיוחדת בידיהן. בבארי יש סמטה צרה ליד הקתדרלה, ובה מתרכזת חבורת מגלגלות פסטה, שנמכרת למיטב המסעדות באזור. הכי טעים לאכול את האורקייטה אל-דנטה עם צלפים, אנשובי, פלפל חריף, שום, זוקיני וירק מקומי בשם רפיני, שהוא גרסה של ברוקלי.

יין: זני הענבים של המחוז הם פרימיטיבו ונגרו אמרו, שמפיקים יין אדום כהה עז טעם.

9. לפגוש חופים ודייגים

הטיילת היפהפייה של העיר בארי, השנייה בגודלה בדרום איטליה, תשעה קילומטרים אורכה. בקצה שלה נמל, שממנו יוצאים קרוזים ליוון ולטורקיה. בצד השני שלה אזור הדייגים, עם סירות קטנות ועם שוק ימי גדול ותוסס. שוק דומה ראינו גם אצל השכנה, Molfeta (זו של בית הכנסת) במרחק 22 קילומטרים משם. כמי ששוכנת בין שני ימים, לפוליה יש שפע דגים מעורר תיאבון ותרבות דייגים מעניינת לצפייה. במרומי החופים רואים הרבה מבנים עגולים נטושים, שמתברר כי שימשו כמגדלורים במאה ה-16.

10. לשרוק בחושך (וגם באור)

לגברת אנה מריה תרזה בת ה-68 יש חנות קטנה ומטריפה באלברובלו. על המדפים שלה יש כ-9,000 משרוקיות קריקטוריסטיות, פרי דמיונה. היא יוצקת אותן מטרקוטה, ומדי שנה היא זוכה במקום הראשון בתחרות המשרוקיות הארצית, שמוצגות בינואר בפסטיבל אזורי המוקדש לאביזר. המשרוקיות הקטנות עולות 2 אירו, נקשרות על הצוואר, והן יופי של מתנה. בדקתי את העוצמה שלהן בכיכר הומה, כאשר חיפשתי את המדריכה החמקמקה, שמיד הופיעה.

המשרוקית הכי יקרה עולה 5,000 אירו, והיא פריט כבד משקל, לאספנים בלבד. אנה מריה, שכבר יובל שורקת לעצמה ולקרובי משפחה, נותנת הוראות הפעלה. "לחשוב על משהו שרוצים, לשרוק שלוש פעמים ולהביע משאלה". אנחנו עדיין מחכים.

מידע מעשי

לפוליה מגיעים בטיסה מרומא (45 דקות) היישר לבירת המחוז, בארי (.(Bari מומלץ לקבוע את העיר כמרכז, וממנה לצאת לטיולי כוכב, כשהרבה אטרקציות נמצאות במרחקים קצרים. רצוי מאוד, הכרחי אפילו, לשכור מכונית. העיר הגדולה השנייה באזור, ברינדיזי (Brindisi), מוכרת לישראלים יודעי היסטוריה (מכאן הגיעו ספינות מעפילים), ולהבדיל - למי שהפליגו מנמל ברינדיזי לכיוון יוון והאיים עם כרטיסי רכבת כלל-אירופיים, מבלי לשהות באזור. דווקא כדאי להשתהות. מומלץ לשלב את חבל פוליה במסלול גם למי שכבר נמצא בסיציליה או בנפולי ורוצה להעשיר את הטיול.