"פיטרו אותי בגסות בגלל שלא הגעתי לצלם בערב חתונתי"

אחרי הקוטג' והדיור מגיחה גם מחאת העצמאים. נכון לכתיבת שורות אלה, 3,952 עצמאים הצטרפו לדף המחאה בפייסבוק ו-2,102 חתמו על עצומה הקוראת לשוויון זכויות לעצמאים ולפרילנסרים בישראל. בראיון ראשון ובלעדי ל"גלובס" אומרות מארגנות המחאה, רינת שניידובר (32) וכנרת יפרח (33) שהן המומות מההיענות. האמת, גם אנחנו.

מגזר העצמאים בישראל - המונה 215 אלף עצמאים (מהם 71 אלף נשים) המעסיקים את עצמם - משול לילד מוכה ואילם. הוא חסר זכויות סוציאליות רבות ומופלה לרעה באשראי בנקאי, במכרזים ממשלתיים ובחוזי העסקה, והוא לא הופך שולחנות.

כמוהם, למעשה, כל מגזר העסקים הקטנים והבינוניים אליו הם משתייכים: כוח עצום של 450 אלף עסקים, המהווים מעל 99% מכלל העסקים בישראל ומעסיקים כ-55% מסך העובדים במשק - שיושב בשקט. אולם, נראה שגל המחאה ששוטף את הארץ באחרונה, מתחיל לעורר גם אותם.

"בישראל רווחת התפיסה שעצמאים הם אנשי עסקים ממולחים שיעשו הכול כדי להגדיל את הונם, ושבידיהם החירות לנהל כרצונם את חופשותיהם, מחלותיהם וכספיהם. משום כך, המדינה נמנעה עד כה מלהגן על העצמאים ולעגן את זכויותיהם בחוק. אך המצב בשטח שונה בתכלית מתפיסה זו", אומרות שניידובר, מתרגמת ספרותית מספרדית לעברית, עצמאית בחמש השנים האחרונות; ויפרח, עורכת לשונית ומנחת סדנאות לכתיבה ארגונית, עצמאית בשמונה השנים האחרונות.

לדבריהן, בפועל, נוצר מעמד חדש של עובדים לא שכירים אבל גם לא אנשי עסקים, אלא אזרחים מן השורה: תחקירנים, כותבים, מעצבים, מטפלים, מדבירים, מתרגמים, שיפוצניקים ועוד, שעמלים קשה למחייתם ושכרם הממוצע דומה לזה של שכירים, ולעתים נמוך ממנו.

גם החלטת הממשלה באחרונה להיטיב עם עצמאים בחוקים ובהחלטות שונות שיקודמו בעתיד הקרוב, דוגמת תשלום מע"מ על בסיס מזומן (תשלום במעמד קבלת התמורה מהלקוח) והפרשת פיצויי פיטורין פטורה ממס (לעצמאים שסגרו את העסק ונותרו ללא מקור פרנסה) - לא מנמיכה את הלהבות. "מבחינתנו, מה שלא סגור - לא קיים", אומרות שניידובר ויפרח. "נכון שהממשלה מנסה לקדם ולשפר כל מיני דברים, אבל בלי הד ציבורי שיפעיל לחץ ויעשה רעש, אין סיכוי שהממשלה הקפיטליסטית המפחידה שלנו תזיז משהו. לכן, יש לנו תחושה שעוד נכונו לנו מאבקים מרים רבים עד שכל סעיף וסעיף יעבור חקיקה ויישום".

לדברי מנכ"ל לה"ב (לשכת העצמאים בישראל), מוטי שפירא, "לה"ב פועלת הרבה שנים במסגרות הכלכליות והפוליטיות בעניינם של העצמאים, והגיעה השעה שגם העצמאים, שבדרך-כלל לא שובתים ולא עושים צעדי מחאה אלא מסתמכים על פעולות של ארגונים כמונו, ישמיעו את קולם באופן אישי וקבוצתי. אנחנו שמחים על ההתעוררות שלהם ונתמוך בהם".

- מה גרם לכן ליזום את מחאת העצמאים?

שניידובר: "יום אחד, כשלקיתי בדלקת ביד ולא יכולתי לעבוד, תהיתי מה מגיע לי, שהרי אני משלמת הרבה כסף לביטוח לאומי. כשרואת החשבון שלי אמרה לי 'לא מגיע לך כלום כי את עצמאית', הייתי המומה. נדהמתי מחוסר הצדק של המדינה הזאת. האבסורד הזה עיצבן אותי, וכתבתי על כך בפייסבוק כדי לראות אם רק אותי זה מעצבן. כמות הלייקים שקיבלתי הדהימה אותי לא פחות, וגרמה לי לרצות להצית מחאה. כנרת, שאיתה אני מתנדבת בעמותת עלם, הציעה שנפתח דף מחאה בפייסבוק, וכך זה התחיל. תוך 48 שעות היו שם 2,000 איש. מסתבר שעצמאים משוועים לצדק חברתי".

- איזה שינוי אתם דורשים?

"המאבק שלנו בא להסיר את האפליה של עובדים עצמאים ופרילנסרים לעומת עובדים שכירים, ולהביא להכרה בזכויות היסוד שלהם ברשויות המס והרווחה. התביעות שלנו הן:

1. לעגן בחוק דמי אבטלה לעצמאים, שיינתנו בלי תוספת תשלום לביטוח הלאומי מעבר למה שמשלם השכיר, והשלמת החקיקה בעניין פיצויי פיטורין לעצמאים;

2. לעגן בחוק סיוע לעצמאים לטובת מימוש הזכות לימי מחלה, חופשה והבראה;

3. להקנות לפרילנסרים עצמאים שעובדים במתכונת של שכירים זכויות זהות לאלה של השכירים כגון נסיעות, פיצויי פיטורין, ימי מחלה, שעות נוספות ושכר מינימום ולקדם את הצעת החוק של ח"כ שלי יחימוביץ בנושא זה;

4. להשלים את החקיקה המעניקה אישור מוחלט וגורף לשלם מע"מ על הכנסות רק עם קבלתן בפועל, ולא בעת הוצאת החשבונית;

5. להנהיג איסור גורף בחברות ממשלתיות ורשויות מקומיות על תשלום במתכונת של יותר משוטף פלוס 30;

6. להנהיג חישוב דמי לידה של עצמאיות לפי שכרן בשלושת החודשים האחרונים לפני הלידה או לפי שומת המס של השנה הקודמת, הגבוה מבניהם;

7. להגן על עצמאים היוצאים למילואים במקרה של אובדן הכנסות הנובע מהשירות הצבאי".

- אתן מאמינות שהמחאה תצליח?

יפרח: "אנחנו שואפות לייצר תודעה ולהפוך גב ציבורי עם כוח לקדם במהירות חקיקה מתקנת. לא היינו משקיעות מאמץ, זמן ואנרגיות רבים כל-כך במאבק הזה אם לא היינו מאמינות שהוא עתיד לשאת פרי".

- למה לא לצאת לרחובות?

"עצמאי הוא One man show בעסק שלו ואין לו זמן להבעיר צמיגים ברחוב, אבל אנחנו לא פוסלים בהמשך גם מחאת רחוב".

 רינת שניידובר, כנרת יפרח / צילום: תמר מצפי

"נדהמתי כשגיליתי שכעצמאית נשללו ממני זכויות שהיו לי כשכירה"

 הגר אבירי / צילום: תמר מצפי

- למה הצטרפת למחאה?

"בתחילת דרכי כעצמאית נדהמתי שאני צריכה לשלם כל-כך הרבה לביטוח לאומי. אחרי שנה, נדהמתי עוד יותר כשגיליתי שכעצמאית נשללו ממני זכויות שהיו לי כשכירה. הרגשתי שמענישים אותי. עשיתי שנת שירות, שירתי שנתיים כלוחמת וכיום אני משרתת במילואים. כל חיי הקפדתי להתנדב ולתרום לקהילה. למעשה, עשיתי כל מה שצריך כדי שאוכל להגיד היום 'מגיע לי', ואני באמת לא מבקשת הרבה.

"היום אני מרגישה טיפשה כשוויתרתי על זכאותי לדמי אבטלה אחרי שפוטרתי מעבודתי כשכירה, שלושה חודשים לפני שפתחתי את העסק. אני לא מבינה, האינטרס של הממסד הוא לסייע לי למנף את הסטודיו שלי ולייצר מקומות עבודה. ככה אמורה להתנהל חברה בריאה? אני לא חושבת. בקרוב אני מתכוונת לעזוב לגרמניה כדי להתמחות בשימור מבנים היסטוריים. התייאשתי גם מיוקר המחיה פה. לכן, כשראיתי שמישהו מנסה לעורר את העצמאים למחות, זה נגע בי ומיד הצטרפתי".

"פיטרו אותי בגסות ובלי פיצוי בגלל שלא הגעתי לצלם בערב חתונתי"

 אבי קסב / צילום: סי.טי.בי. הפקות מולטימדיה

- למה הצטרפת למחאה?

"קשה להיות עצמאי. מחד, הוא נדרש לשלם מסים כמו ואולי יותר משכיר; ומאידך, הוא לוקח על עצמו את כל הסיכונים, וכשהוא נופל אף אחד לא עומד לצדו. המדינה יכולה לסייע לנו בכמה דרכים. למשל, להנהיג מוסר תשלומים הוגן של שוטף 30 בגופים ציבוריים. מוסר התשלומים כיום בלתי נסבל: שוטף 60, 90 ו-120. לפני יומיים נשארתי עם 95 שקל בחשבון. יש לי בחוץ כ-40 אלף שקל שאני לא יכול לגבות בגלל זה. יוצא שהקטנים צריכים לממן את הגדולים. זה גורם לי לחפש, בנוסף, עבודה כשכיר שתממן את הלחם והחמאה של הילדים שלי.

"המדינה גם יכולה לאכוף על מעסיקים תנאי העסקה הולמים יותר של פרילנסרים. לא מזמן הופסק חוזה עבודה שהיה לי עם גוף תקשורת גדול בצורה גסה ומבלי לקבל פיצוי על החודשים שנותרו לריטיינר, כי לא הגעתי לצלם אייטם חדשותי בערב חתונתי. הבוסים שלי ידעו שאני מתחתן ואף הוזמנו לחתונה, אבל בחרו לסיים את ההתקשרות. אין מי שדואג לנו באמת, אני מקווה שהמחאה תתקן את העוולות".

"בשל בעיה בריאותית לא עבדתי חודש וחצי וגיליתי שיש לי אפס זכויות"

 שמי אוסטרובסקי / צילום:תמר מצפי

- למה הצטרפת למחאה?

"בשנה האחרונה, בשל בעיה בריאותית, לא עבדתי חודש וחצי. בתקופה זו גיליתי שיש לי אפס זכויות. כלום. זה קרה קצת אחרי שהפכתי לעצמאי. הייתי ב'היי' מהסטטוס החדש אחרי שנים כשכיר, ואז פתאום חטפתי סתירה שהנחיתה אותי לקרקע המציאות. אלה היו ימים לא פשוטים. יש לי תינוק בדרך ולא חסרות הוצאות. הפריע לי שאין גוף, תקנה או כל ישות שתסייע לי, למעט טובות ועזרה של בני משפחה. זה אחד הקטליזטורים המרכזיים שחיברו אותי למחאה.

"קטליזטור נוסף הוא נורמות עסקיות פסולות. עד היום אני נלחם לקבל את מה שמגיע לי מאיזו חברת היי-טק שנתתי לה שירות כפרילנס. אני מאמין שמחאה תלויה בקודקודים שמובילים אותה, ולא רק במאסה. לכן, אני מסייע בקידומה בפייסבוק. מחאת הקוטג' עשתה יותר רעש תקשורתי מת'כלס, ונראה שגם מחאת הדיור לא תהיה אפקטיבית כמצופה. דווקא מחאה שקטה יותר כמו שלנו היא לדעתי חכמה יותר, כי היא בונה את עצמה מלמטה ומכילה קשה רחבה של נושאים בעייתיים ולא רק קוטג'".

"אם המדינה שותפה חזקה ברווחים שלי, היא צריכה לאזן את זה במתן זכויות"

 שי אלון / צילום: גיל ארבל

- למה הצטרפת למחאה?

"כשעשיתי את המהפך משכיר לעצמאי אנשים אמרו לי 'לא כדאי לך'. 'יהיה לך קשה'. 'לעצמאי יש יותר דאגות'. לא פסלתי את דבריהם, אבל הם נראו לי כפחדנות ורצון להעצים את המקום שבו הם נמצאים. עברתי את המכשלה הזאת וככל שהתקדמתי קלטתי שהפחדים שהאנשים דיברו עליהם מבוססים בחלקם. העצמאי לבד בשטח. אמנם יש יתרונות בלהיות אדון לעצמך, אבל יש גם לא מעט חסרונות.

"אני חושב שאם מדינת ישראל שותפה חזקה ברווחים שלי, היא צריכה לאזן את זה במתן זכויות שונות. על מס הכנסה אני לא יכול להתרעם, אבל אני כן יכול להתרעם על כך שעצמאי לא מקבל ימי מחלה, חופשה, דמי אבטלה וכיו"ב כמו שכיר.

"בחרתי להיות עצמאי אחרי שש שנים כשכיר, וזה מבחינתי הגשמת חלום. אבל יש כל-כך הרבה מכשלות בדרך שקצת הורגות לי את החלום. מתיש לחשוב 24/7 איך להחזיק את האף מעל המים, וזה עוד לפני שאני חושב אילו תכנים רגשיים וחינוכיים להכניס לגן. שמחתי מאוד על המחאה בפייסבוק. נוח וזמין ללחוץ אנטר במחשב ולהשפיע".

"המדינה לא מאפשרת לנו לקחת אפילו יום חופשה אחד בשנה"

 רויטל גל / צילום: עינת לברון

- מה גרם לך להצטרף למחאת העצמאים?

"אני באה מתעשיית התקשורת ואני נחשפת לניצול הרב הקיים בה.לא רק שאין לי את הכלים להתמודד עם הניצול הזה, גם המדינה מוסיפה חטא על פשע בכך שהיא לא מאפשרת לי לקחת אפילו יום חופשה אחד בשנה או לקבל שעות נוספות.

"גם כשאני נפלטת החוצה מהתעשייה, כי פרויקט שעבדתי עליו הסתיים ואני בחיפושים אחרי הפרויקט הבא - מה שקורה הרבה - אני לא זכאית לקבלת דמי אבטלה. בשל כך המצוקה שלי אדירה. כל חצי שנה בממוצע אני מסיימת פרויקט ואז יושבת בבית משהו כמו שבועיים עד לפרויקט הבא. אלה השבועיים הכי קשים כי אין רשת ביטחון וזה אומר להתחיל בכל פעם מחדש".