קייטנת המחאה

תלמה בת ה4- שוכבת על מחצלת לצד אחותה דפני בת השנתיים. סביב האוהלים האפורים-כחולים של שדרות רוטשילד, ובפיה תלוי מוצץ. זה לא מפריע לה לשיר תוך מחיאות כפיים "ביבי הביתה". "זוכרת איזה שיר שרנו לפני כמה ימים בצעדת העגלות?", מדובבת אותה אמה. תלמה קצת מתביישת, אבל בסוף מתרצה וקוראת, "בוא נראה לממשלה מי סוחב ת'עגלה".

תלמה ודפני לא לבד. במאהל ברוטשילד יש לא מעט ילדים ובני נוער שלוקחים חלק ב"קייטנת המחאה". "מבחינתן זה כמו קמפינג, רק שהפעם זה ברוטשילד", מספרת על בנותיה רותי רוסו, 34, עיתונאית במקצועה הנשואה לרועי, מורה. לפני שהגיעו למאהל הבנות הצעירות עברו שיחות מקדימות. "דיברנו והסברנו שאין כסף. אנחנו לא גומרים את החודש ומתביישים לדבר על זה, ופתאום הבנו שזו בעיה שיש לכולם".

ממרום ארבע שנותיה, תלמה כבר הספיקה להשתתף בהפגנות למען גלעד שליט, בצעדת העגלות ובמאבק הדיור. "אחרי שהשתתפנו בצעדת העגלות הגננת סיפרה לי שתלמה ארגנה הפגנה בגן", מחייכת רותי בגאווה.

סיפורם של בני הנוער שונה. הם מגיעים ללא הוריהם, מוותרים על חופש גדול סטנדרטי וממוזג מול המחשב והטלוויזיה. "איך שהגעתי רציתי לעבור לגור פה", אומר שי פרלה, 15, מאפקה. בעקבות הביקור הראשון הוא הביא שניים מחבריו להתרשמות ולנקיטת עמדה. "המחאה נורא רחבה ולא ממוקדת, אז האווירה שנוצרת ברוב המקומות היא של חפיפניקיות שמובילה לפסטיבל", גורס חברו שאול פגיס-שרון, המתגורר עם משפחתו באזור כיכר רבין. פרלה מתנגד. "זה לא חפיף", הוא טוען, "זאת עדיין מחאה. אבל זה סיוט להיות ברוטשילד בלי מזגן אז מתנחמים בפסטיבל".

את הסיבה לנוכחותם במוקד המאבק הוא מנמק: "עוד עשר שנים זה אנחנו. הפירות של המחאה ישפיעו בעוד כמה שנים, וזו תהיה המציאות שאליה ניפלט". בן כיתתו, אייל גבריאלוב מרמת אביב, עומד לצדו קצת תלוש, ילד בוויכוח של גדולים. "זה לא כזה חשוב לי", הוא מודה. "אני כאן כי זה פשוט מגניב".

מעבר לכביש - תיאטרון רחוב. השחקנים: נערים ונערות בני 17, חברי "המחנות העולים", שחיברו מחזה חברתי שאותו הם מדקלמים מעל ספסל-במה. "בתנועה אנחנו לומדים בתיאוריה, והנה עכשיו יש דרך ליישם", אומרת נוי, תלמידת י"א, ואליה מצטרף עומר. "אני לא מרגיש שאני עושה הקרבה גדולה, אני נהנה בטירוף מחלקנו במאבק; זה סיפוק ששום מסיבה לא יכולה להתקרב אליו", הוא טוען. "כשיש מאבק גדול אנחנו שמחים להיות חלק מזה, זה מהפכה של ממש", משתלב חברם רוי בשיחה.

כשהמבוגר האחראי הוא בן 25, גילם הצעיר של הדוברים לא מפתיע. ובכל זאת, כשהחופש הגדול עמוס פיתויים בדמות פייסבוק ומשחקים בסלולרי, והחום מבריח מהשטח כל יצור חי, קשה שלא להתפעל. גם אם הם רק מזמרים סיסמאות ששמעו ממבוגרים זועמים, או לחלופין אם הם שם כי זה "כיף ומגניב", המעורבות הזאת של בני נוער אינה עניין של יומיום. הם אולי מתבגרים מוקדם מדי, אבל חוויית ילדות היסטורית בהחלט מובטחת להם.