מחוברים - הגירסה הבוסנית

הבמאי דוד פישר נסע עד לבוסניה כדי לחזק את הקשר שלו עם בנו, יובל, שלמד שם בתיכון בינלאומי מיוחד לטיפוח מצוינות. הוא גם נסע לשם לצלם סרט תיעודי שבו הבן הוא האובייקט המרכזי. התוצאה - "מוסטאר הלוך ושוב", שישודר מחר בערוץ 2, היא לא פחות ממרתקת

סרט תיעודי אישי ומרתק ישודר מחר בערוץ 2: "מוסטאר הלוך ושוב", סרטו של הבמאי דוד פישר, לשעבר מנכ"ל קרן הקולנוע החדשה בישראל. עיקר הסרט עוסק ביחסי אב ובן, כאשר האב הוא גם הבמאי והבן הוא האובייקט.

"אתה לא יודע באמת בסרט דוקומנטרי מה תקבל בסוף", אומר פישר שבנו יובל, כעת בצבא, למד בבוסניה בתיכון בינלאומי למצוינות בלימודים ובכישורים אישיים. "באתי מאוד פתוח לסרט הזה, עם הרבה אהבה וסקרנות ועניין ורצון להתחבר ליובל ולמה שהוא עושה. וידעתי דבר אחד - שבסוף אזכה לאהבה, אבל לא הרבה יותר מזה. כי לא ידעתי איזה סוג של יחסים יתפתחו תוך כדי הצילומים. לא יכולתי לצפות לא את היחסים ביני לבינו וביני לשאר החברים.

"הצילומים נמשכו זמן ארוך כדי לתפוס תהליכים קטנים וגם כדי שיהיה אפשר לחלק נכון את הזמן בין מתי אני מתעלק עליו ומתי משחרר לו את החבל. אני הבנתי שזה החיים שלו שם. זה לא שאנחנו ביחד יצאנו לצילומים. אני גם אף פעם לא ידעתי, וקשה לדעת, מתי הוא באמת רוצה שאהיה שם ומתי לא. אבל בהחלט היו רגעים שהוא יזם".

אולי הוא רצה לעזור לאבא שלו בעבודה?

"זה טבעי. אני עוזר לו במה שאני יכול, כשהוא יכול הוא עוזר. הוא בהחלט לקח אחריות בצורה מאוד בוגרת ושיתף אותי במה שקורה לו ושאל מה מעניין אותי ואת הסרט שלי. הוא היה שותף איתי בחשיבה של איך הוא יכול לעזור לי ולסיפור לקרות, בזה שהוא חקר אותי מה אני רוצה להשיג. מאוד השתדלתי שהמפגש שלי איתו יהיה ממקום אמיתי, סקרני, שהולך וחוקר את העניין, ולא מעצם העובדה שכל הזמן יושבת עליו מצלמה".

אתה יכול לשים את האצבע מתי היית אבא ומתי היית במאי?

"הדבר הזה היה כל הזמן על השולחן. זה תמיד היה משולב. אז מה הייתי, הייתי אבא או הייתי במאי? הייתי שניהם. הדברים האלה שהוא חווה שם, היה לי מאוד חשוב לשוחח איתו עליהם כאבא. אבל הקלטתי את הדברים שהרגשתי שהם חשובים גם כדי לספר את הסיפור שלו. וגם שהצופה יוכל לאט לאט להיפתח אל הדמות שלו ולהכיר אותו מצדדים שונים".

נתן את הצבע

בסצנה שבה החברה שלו לומדת עברית, ואתה שואל אותה: "למה את לומדת? אתם הולכים להיפרד", שאלת את זה כאבא של יובל, כי זה באמת הפתיע אותך, או שפשוט זיהית שזה רגע קולנועי חזק?

"אני לא חושב שאני יכול לגמרי להפריד בין שני הדברים בצורה של מאה אחוז. אתה אומר שהיה שם רגע חזק, אני חושב שהרגע הזה לא היה חזק אם לא הייתי שואל את השאלה. אז הרגע היה שם משהו ממילא, ואני נתתי את ה'צבע' כדי שמה שמאחורי מה שרואים ייצא החוצה".

היה סיכום מראש מה לא ייכנס? הוא הטיל וטו?

"הוא צפה בכל החומר - 120 שעות. הייתה לו אפשרות לא להסכים. הוא אדם מאוד עצמאי ובוגר וידע לשים את הגבולות שלו בכל השלבים. במסיבת הסיום הוא ביקש שלא אכנס. גם בלי מצלמה".

הוא היה שלם עם הסצנה האינטימית בשדה התעופה, שבה צילמת אותו בחשאי נפרד, כנראה לתמיד, מהחברה שלו?

"לא, הוא לא היה שלם איתה. הייתה לו תחושה של חדירה לפרטיות. אבל הוא ראה את זה כחלק טבעי מהסרט ולכן הוא יכול היה לקבל את זה.

לקח זמן עד שהרגשתי שהזמן בשל ומתאים לבוא עם מצלמה.

"באתי לבקר אותו כמה פעמים בלי מצלמה, כמה פעמים עם לילי, אשתי, והילדים, פעמיים שלוש לבד, והתחלנו להתכתב ולדבר ובאיזה שהוא שלב הרגשתי שיש אפשרות, שזה זמן נכון ושאפשר להציע לו את זה, ובשיתוף פעולה שלו התחלתי לבוא עם מצלמה ועם צוות ולצלם".

יש צילומים שאתה מתחרט שלא הכנסת לסרט?

"חרטה אמיתית מוחלטת לא. היו אמנם רגעים נפלאים בפני עצמם, אבל הם היו פחות שייכים לסיפור שרציתי לבנות. כך למשל נפגשתי עם לא מעט אנשים מהמקום שהיו לי איתם פגישות עצמאיות מצולמות בלי יובל ושפתחו בפניי את הקושי שלהם לחיות בעיר הזאת. סגן המנהל בבית הספר שיובל למד בו, הוא מוסלמי. בוסני. כשהתחילה המלחמה מול הקרואטים דפקו לו בדלת, הגיע בחור במדים, וזה בחור שהיה תלמיד שלו. והבחור הזה בא לעצור אותו. לקחת אותו למחנה ריכוז. ריכזו אותם במגרש הכדורגל. סיפור שממש הזכיר לי את מלחמת העולם השנייה. הסיפור שלו מרגש אותי עד היום. התחושה הזו שתלמיד שלך, צעיר בן 18-19 מגיע אליך, כאויב, הייתה חזקה ומהממת.

"בכלל, העיר הזו כל-כך משוגעת שהרבה שנים אין שם ראש עיר כי הם לא יכולים להחליט מי יהיה ראש עיר - קרואטי או בוסני. יש להם מכבי אש נפרדים, סוכנויות דואר נפרדות.

"כל המערכות המוסדיות של העיר לגמרי מחולקות. המקום שיובל למד בו הוא היחידי בכל העיר שבו יכלו ללמוד אחד עם השני. המלחמה הותירה כאלה משקעים, שהתחושה של התושבים היא שבכל רגע נתון זה יכול להתפוצץ שוב. וזה לצערי הזכיר לי יותר מכל את ישראל".