האם יש גבול ליכולת האדם?

הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס היה טניסאי נוער מעולה, וכתב בין היתר מסות נהדרות על ספורט. אולי המסה הכי מפורסמת של וואלאס על ספורט היא "פדרר כחוויה דתית", שמתרכזת בחוויית הצפייה ברוג'ר פדרר (וואלאס נסע לווימבלדון ב-2006 כדי לראות אותו מקרוב) ובהשפעות שלה. "יופי הוא לא המטרה של ספורט תחרותי", כתב וואלאס, "אבל ספורט ברמה גבוהה הוא זירה מובחרת לביטוי של יופי אנושי... היופי האנושי שאנחנו מדברים עליו כאן הוא יופי מסוג פרטיקולרי; הוא יכול להיקרא יופי קינטי. הכוח והמשיכה שלו הם אוניברסליים. הוא לא קשור במין או בנורמות תרבותיות. הוא נראה קשור, באמת, בהתפייסות של בני אנוש עם העובדה שיש להם גוף".

לוואלאס (סבל מדיכאון קליני חמור כל חייו הבוגרים והתאבד בגיל 46 בשנת 2008) יצא מוניטין של מעין נביא מודרני אחרי מותו, ואולי זה לא מקרה שבשנים האחרונות אפשר לשמוע בשיח על ספורט הרבה יותר קולות שמתעלמים מהטרמינולוגיה המלחמתית המכוערת והבנלית, שבדרך כלל מאפיינת את השיח הזה, ומתמקדים בחקר היכולות של גוף האדם, בחגיגת ההישגים שלו, ובעצם בהתפייסות עמו. הקולות האלה מגיעים לרוב מכיוון המדע, ואחד מהם שייך לג'ון ברנקס: היוצר, הבמאי והמנחה של התוכנית SportScience המשודרת ב-ESPN.

ברנקס, 39, משתמש בצוות של מהנדסים, פיזיקאים ואנשי פעלולים כדי להגות ולהוציא לפועל ניסויים משוגעים (למשל ניסוי שמוכיח, באמצעות פעלולן הוליוודי, שקובי בראיינט באמת יכול לקפוץ מעל מכונית אסטון מרטין מאיצה כמו בווידאו הווירלי המזויף שהופץ ברשת לפני כמה שנים), או כדי לנתח מבחינה מדעית פעולות של האתלטים הטובים בעולם.

לברון ג'יימס, למשל, גילה ברנקס באחת התוכניות, מפעיל כוח של יותר מ-315 קילוגרמים כשהוא מנתר על רגל אחת כדי להטביע. זה מספיק כדי להזניק את הגוף שלו, ששוקל 113 קילוגרמים, לגובה של 1.10 מטרים מעל הפרקט. כשהיד של ג'יימס מתרוממת ממש לפני ההטבעה היא נעה בקשת של 130 מעלות, ומייצרת מהירות זוויתית של יותר מ-1,125 מעלות לשנייה: אותה מהירות שמייצר להב של צ'ינוק, מסוק התובלה הסטנדרטי של צבא ארצות הברית.

סיבה נוספת לכך שההטבעות של ג'יימס כל-כך עוצמתיות היא שמוטת הכנפיים שלו - בניגוד לחישובים של לאונרדו דה וינצ'י ברישום האייקוני מ-1490, "האדם הוויטרובי" - ארוכה בעשרה סנטימטרים מהגובה שלו (2.03 מטרים). העודף נמצא בכפות הידיים של ג'יימס, שגדולות (23.5 סנטימטרים) בכמעט 20% מאלה של גבר ממוצע (18.9 סנטימטרים), ומאפשרות לו לנעול את הכדור ליד בהמראה וליצור כוח צנטריפטלי (כוח השואף אל המרכז) של 45 קילוגרמים כשהוא נע במהירות של 87 קמ"ש דרך האוויר. זה אומר שאילו ג'יימס היה ממיר את המהירות האנכית לאגרוף אופקי, הסביר ברנקס, הוא היה יכול להכות יותר חזק ממייק טייסון בשיאו.

לפני שלושה חודשים, בעקבות עוד פציעה שהשביתה את טייגר וודס לתקופה ארוכה (לא שיחק ארבעה חודשים), ברנקס והצוות שלו ב- SportScience נדרשו לצרות הפיזיות של הגולפאי המוכשר בכל הזמנים. מתברר שבחבטות הארוכות וודס מאיץ את המחבט, בפחות משליש שנייה, למהירות ממוצעת של מאתיים קמ"ש - האצה מהירה פי שלושה משל מכונית מירוץ. בכל פעם שוודס חובט כל-כך מהר כוחות צנטריפוגליים גורמים למחבט שלו להרגיש כאילו הוא שוקל 45 קילוגרמים (בפועל הוא שוקל 83 גרמים) ומייצרים לחץ עצום על הכתפיים, על המרפקים ועל שורשי כפות הידיים שלו. אבל הבעיה הכי גדולה של וודס היא ברך שמאל (עברה ארבעה ניתוחים עד היום), שחווה בכל חבטה כזאת כוחות סיבוביים פי 15 ממשקל גופו. המשקל המצטבר שנשען על ברך שמאל של וודס ב-15 שנות קריירה הוא מעל עשרים טונות, וזה בלי להחשיב את מיליוני הכדורים שהוא חבט באימונים.

במקביל לניתוח תופעות ספורטיביות עכשוויות ברנקס עבד בשנים האחרונות על פרויקט יותר שאפתני: ניסיון לקבוע את נקודות השלמות האנושית, שיופיעו אי-שם בעתיד הקרוב או הרחוק, במגוון פעולות בספורט. בפרויקט, ספר שקיבל את השם The Perfection Point, ברנקס קובע שחבטת הגולף הכי ארוכה שהאדם יוכל לייצר תהיה למרחק של 496.5 מטרים (השיא הנוכחי, שנקבע ב-1974, הוא 471 מטרים), כשהוא מביא בחשבון פקטורים כמו כוח שריר, מינוף, גמישות וכדור גולף תקני בסטנדרטים של היום; ריצת המייל (1,600 מטרים) הכי מהירה תעצור את השעון על 3:18:87 דקות (שיא העולם הוא 3:43.13); והניתור הכי גבוה להטבעה יהיה לגובה 4.4 מטרים (פחות או יותר עד לקצה של שעון הזריקות שנמצא מעל הסל).

ברנקס, שמתחיל כל פרק באנליזה מדעית של השיאן העולמי הרלבנטי וממשיך משם, מתעסק גם בשאלת המשקל הכי כבד שאדם יוכל להרים, ההום-ראן הכי רחוק שאפשר לחבוט בבייסבול, הזמן הכי ארוך שבו אדם יכול לעצור את נשימתו, וכמובן דן בשאלה הגדולה מכולן: מהו, אם יש כזה, קצה גבול יכולת האדם בריצת מאה מטרים?

בולט בתפקיד ישו

הדיון הבלתי נגמר בקהילה המדעית על קצה גבול יכולת האדם בריצת מאה מטרים מתחלק לשתי תקופות: עד אוסיין בולט, ואחריו. לפני שבולט התפרץ כמו הר געש ב-2008 השיא העולמי שופר בקצת יותר משנייה (מ-10.8 שניות ל-9.7 שניות) לאורך מאה שנים, וגבול המהירות האנושית היה משהו שעניין בעיקר מתמטיקאים.

רזה נובארי, פרופסור למתמטיקה, למדעי המחשב ולסטטיסטיקה באוניברסיטת בלומסברג בפנסילבניה ומחבר הספר "מבוא לסטטיסטיקה דרך ספורט", העריך לפני בולט "בביטחון של 95%" שקצה גבול יכולת האדם במאה מטרים הוא 9.44 שניות. טאטסו טאבטה, מנהל המכון לאבולוציה ולניתוח נתונים ביפן, השתמש במשוואה שחושבה לפי התקדמות השיא העולמי כדי לקבוע, טרום בולט, שהגבול הוא 9.45 שניות. מתמטיקאים כמו טאבטה ונובארי הגיעו לתחזיות שלהם בלי להתחשב בתכונות הפיזיולוגיות של האדם: הם בנו מודלים סטטיסטיים על בסיס האבולוציה של שיא העולם, שהייתה עקבית אך איטית, והעידה על נקודת עצירה לא מאוד רחוקה. המודלים האלה, שהעריכו שתוצאה של 9.69 שניות (שיא העולם שבולט קבע במשחקי בייג'ין 2008) צפויה רק בשנת 2030, התבררו כבעייתיים במקרה הטוב.

ג'ון איינמהל, פרופסור לסטטיסטיקה מאוניברסיטת טילבורג בהולנד, בחר במודל אחר. הוא תיעד את הזמנים הכי טובים של 762 ספרינטרים ושל 469 ספרינטריות בין השנים 2008-1991, והשתמש בתיאוריות ערך קיצוני - ענף בסטטיסטיקה שמנסה לחזות אירועים קיצוניים כמו שיטפונות של פעם במאה שנה או תזוזות סיסמיות בשוק המניות שסוטות משמעותית מהחציון - כדי להגיע למסקנה שקצה גבול המהירות של הגבר הוא 9.21 שניות, ושל האישה 9.88 שניות.

פיטר וונד, פיזיולוג וחוקר ביומכניקה של ריצה באוניברסיטת SMU (Southern Methodist University) בדאלאס, טקסס, משוכנע שלמודלים מתמטיים על גבול המהירות של האדם לעולם לא יהיה תוקף מדעי, כי במודלים כאלה "חייבים להניח שכל מה שקרה בעבר ימשיך לקרות בעתיד". ומישהו כמו בולט, כך וונד למגזין Wired, הוא הדוגמה הכי טובה לכך שמתמטיקאים פשוט לא יכולים לחזות הופעה של מוטציות אתלטיות שהעולם מעולם לא ראה.

מינימום מגע עם הקרקע

וונד נחשב למומחה האמריקאי המוביל במדע של הספרינטים ומתמחה בתנועה יבשתית: בשנות ה-90 הוא לימד בהרווארד וניהל ניסויים שבחנו את התנועה של חיות כמו ברדלס, קנגורו וגרגרן (Wolverine) על הליכונים כדי להבין את המכניקה שלהם. אבל וונד הוא גם הראשון להודות שההבנה "המדעית של ספרינטים היא די לא בוגרת. הדבר האחד שכולנו מבינים על ספרינטים זה שמהירות תלויה בכמה חזק פוגעת הרגל של הרץ בקרקע. מישהו כמו בולט פוגע בקרקע בעוצמה של 450 קילוגרמים, ואנחנו פשוט לא יודעים איך הוא עושה את זה. לדוגמה, אנחנו מבינים בדיוק כמה משקל מישהו יכול להרים - אנחנו יכולים לקחת את המבנה של האדם ואת מסת השרירים שלו ולהעריך בדיוק כמה משקל הוא יוכל להרים. אבל ספרינטרים ברמה עולמית מייצרים פי שניים כוח מההערכות שלנו, ואנחנו לא יודעים למה".

מה שוונד כן יודע זה שבניגוד לתזה ששלטה במדע עד לא מזמן, כמות הכוח שהאדם יכול לייצר לא תהיה זאת שתקבע את קצה גבול היכולת במאה מטרים. באפריל 2010 פרסם וונד (עם שלושה עמיתים נוספים) מחקר בנושא תחת הכותרת "הגבולות הביולוגיים של מהירות ריצה נקבעים מהקרקע למעלה" ב-Journal of Applied Physiology. "התפיסה הרווחת שמהירות מוגבלת על-ידי הכוח שבו הגפיים יכולים לפגוע במשטח הריצה מאוד סבירה", כתב וונד. "אם מישהו מביא בחשבון שהעילית של הספרינטרים יכולים להפעיל עוצמה של בין 360 קילוגרמים ל-450 קילוגרמים עם גפה אחת בכל צעד, קל להאמין שהרצים כנראה פועלים בשיא או קרוב לשיא הכוח של השרירים ושל הגפיים שלהם. עם זאת, הנתונים החדשים שלנו מראים בבירור שזה לא המקרה. הגפיים מסוגלים להפעיל כוחות הרבה יותר גדולים מאלה שרואים היום במהירות שיא בריצות קצרות".

וונד והצוות שלו השתמשו בהליכון שיכול להגיע למהירות של יותר מ-64 קמ"ש (כשבולט קבע לפני שנתיים באליפות העולם בברלין את שיא העולם הנוכחי במאה מטרים - 9.58 שניות, הוא רץ במהירות ממוצעת של קצת יותר מ-37 קמ"ש, ובשיא הגיע לכמעט 48 קמ"ש) ולמדוד בדיוק כמה כוח מופעל על המשטח בכל פעם שרגל נוחתת עליו. הנבחנים התבקשו לרוץ במהירויות שונות ובצורות שונות, כולל קפיצה על רגל אחת וריצה לאחור. החוקרים גילו שהכוח שהופעל על הקרקע תוך כדי קפיצה על רגל אחת, על הליכון במהירות שיא, גדול ב-30% או יותר מהכוח שהופעל בריצה קדימה במהירות שיא, ושהכוחות שייצרו השרירים הפעילים בקפיצה על רגל אחת היו בין פי 1.5 לפי שניים יותר חזקים מאשר בריצה רגילה.

אחרי שהחוקרים הוכיחו שהשרירים של האדם ראויים להרבה יותר קרדיט משהם מקבלים, הם הגיעו למסקנה שהמגבלה הביולוגית הקריטית למהירות היא זמן - ליתר דיוק הזמן שנשאר לרצים להפעיל כוח על הקרקע בזמן הריצה, כי בריצת מאה מטרים הרגליים של ספרינטרים ברמה עולמית במגע עם הקרקע פחות מעשירית שנייה בכל צעד, ושיא הכוח מופעל בפחות מ-0.05 שניות. לכן גבול היכולת של האדם תלוי בעצם בכמה מהר השרירים שלו יכולים להתכווץ כדי להפעיל כוח על הקרקע.

"התחזיות הפשוטות שלנו", כך מתיו באנדל, שותפו למחקר של וונד, "מצביעות על כך שמהירויות כיווץ שריר שיאפשרו הפעלת כוח מקסימלי או קרוב למקסימלי יאפשרו מהירויות ריצה של בין 56 ל-64 קמ"ש, ואפילו יותר".

מאה מטרים ב-41 צעדים

ספרינטרים ברמה עולמית בנויים כדי לכווץ את השרירים שלהם מהר. בשרירי השלד של אדם טיפוסי יש איזון בין סיבי שריר מהירים (המאפשרים כיווץ מהיר של השרירים ומייצרים כמות גדולה של כוח אך מתעייפים מהר) לבין סיבים איטיים (המשתמשים בחמצן, כלומר אירוביים, ויכולים להתכווץ לאורך זמן בלי להתעייף) שעליהם מסתמכים רצים למרחקים ארוכים. ברגליים של ספרינטרים החלוקה שונה: 70% מהשרירים הם מהירים ו-30% הם איטיים, מה שמאפשר להם להפעיל כל-כך הרבה כוח כל-כך מהר.

לספרינטרים באמת מיוחדים, כמו בולט, אמר למגזין TIME סקוט טראפ, מנהל המעבדה ליכולות אנושיות באוניברסיטת Ball State באינדיאנה, יש עוד תכונה שמפרידה ביניהם לשאר בני האנוש: שרירים סופר מהירים, שפועלים כפליים יותר מהר משרירים מהירים רגילים ומייצרים אפילו יותר כוח. אצל אנשים רגילים השרירים הסופר מהירים תופסים בין 1%ל-2% ממסת השרירים; אצל בולט הם תופסים קרוב ל-25%.

זאת לא התכונה המיוחדת היחידה של בולט. בולט מתנשא לגובה 1.96 מטרים: גבוה מדי לספרינטר לפי מאמר שפורסם ב-Journal of Sports Science & Medicine ומגלה שמאז שנות ה-90 הספרינטרים המובילים בעולם נעים בגבהים שבין 1.79 מטרים ל-1.92 מטרים. הנתונים האלה אינם מקריים. הגובה נותן יתרון בגודל הצעד (הצעד של בולט מגיע ל-2.44 מטרים: במירוץ שבו קבע 9.58 שניות בברלין הוא סיים את מאה המטרים ב-41 צעדים; טייסון גיי, האמריקאי שסיים שני, 1.80 מטרים, עבר את המרחק ב-44.5 צעדים. קרל לואיס האגדי, 1.92 מטרים, היה צריך בשיאו בין 43 ל-44 צעדים), אבל ככל שהספרינטר יותר גבוה כך לוקח לו יותר זמן לייצב את גופו ולהגיע לשיא המהירות שלו.

"להיות גבוה זה באמת חיסרון", אומר וונד. "בולט הוא פשוט פריק. באופן כללי, ככל שאתה יותר קטן, אתה יותר חזק ביחס למשקל שלך. בולט מערער את חוקי הביולוגיה עם הזינוקים שלו. הוא טוב בזינוק, והוא לא אמור להיות".

ניתוח הריצה של בולט בברלין לפי אינטרוולים של עשרים מטרים מראה שהוא היה הכי מהיר בכל שלב במירוץ (האינטרוול הכי מהיר שלו היה הרביעי, בין שישים לשמונים מטרים; הוא רץ בו במהירות ממוצעת של 44.72 קמ"ש). לראלף מאן, מומחה בביומכניקה שעובד עם איגוד האתלטיקה האמריקאי, יש הסבר חלקי לזינוק הלא סביר של בולט. כשבולט נשען על האדנים בזינוק, אמר מאן, הישבן שלו באופן טבעי יותר גבוה משל הרצים האחרים, ולכן הוא "מייצר כוח מהשריר המפלצתי, שריר העכוז הגדול (Gluteus Maximus muscle). ועדיין, אמר מאן, בולט "לא אמור להוביל אחרי עשרים מטרים. אילו הוא היה שביעי בשלב הזה, הייתי מתרשם. יוצא דופן זה ביטוי חלש מדי. הוא מהמם כמזנק".

לשבור את מחסום תשע השניות

בולט, שעיני העולם שוב יתמקדו בו באליפות העולם בדאגו, דרום קוריאה (תתקיים בשבוע שבין ה-27 באוגוסט ל-4 בספטמבר), חושב שהוא יכול "לעשות משהו מיוחד - כמו, נניח, 9.4 שניות (במאה מטרים) או 18 שניות (במאתיים)", במשחקים האולימפיים בלונדון בעוד שנה. המספרים האלה מקרבים אותנו לגבולות דמיוניים: יכול להיות שעוד בתקופת חיינו מישהו ירוץ מאה מטרים ב-9.0 שניות?

אטו בולדון, הספרינטר הנהדר מטרינידד וטובגו שזכה בארבע מדליות אולימפיות (שלוש ארד ואחת כסף) במאה ובמאתיים מטרים באטלנטה 1996 ובסידני 2000, אמר למגזין האינטרנטי החדש Grantland שכדי לענות על השאלה הזאת "צריך לחשוב כמו ספרינטר. וספרינטרים מאמינים שיום אחד מישהו ירוץ את המאה מטרים והשעון יראה 0.00. וכשספרינטר חושב ככה, הוא לא מנסה לעבוד על עצמו. ככה אתה חייב לחשוב. הרעיון הזה של גבולות אנושיים הוא בדיוק מה שאנחנו מתחרים נגדו. זו המחשבה על לרוץ 8.99 שמורידה אותך ל-9.58. ככה זה עובד".

בולדון לא היה מהמר על כך שהאדם ירד מ-9.0 שניות בארבעים השנים הבאות, כי "יותר קשה ללטש עט מטרקטור". אבל דווקא מהצד המדעי של הדיון יש אנשים שחושבים שזה אינו יעד מופרך. "לא הייתי מוריד את ה-9.0 שניות מהשולחן", אומר וונד. "מדענים לא אוהבים לתת תחזיות כאלה, ומסיבה טובה. שיא עולם הוא הופעת פרינג' קיצונית, ודברים מוזרים קורים בשוליים האלה. אני צריך להסיר את כובע המדען שלי כדי לתת הצהרה כזאת, ופשוט לדבר כאדם מהשורה. אבל תחושת הבטן שלי היא שזה כנראה יקרה בתקופת חיינו, והתחושה הזאת מונעת מהתמריצים בספורט המודרני".

התמריצים הנדיבים בספורט המודרני גרמו, גורמים וימשיכו לגרום לאתלטים להשתמש בתמריצים מהסוג האסור. אבל סמים משפרי ביצועים הם לא מאוד רלבנטיים כשזה מגיע לדיון מדעי על קצה גבול יכולת האדם, כותב ג'ון ברנקס ב-The Perfection Point, כי "למען המטרה של קביעת הגבולות האבסולוטיים של היכולת האנושית, פחות או יותר הכול הולך. להוציא אותם (את הסמים) ממערכת השיקולים זה לשים מגבלות מלאכותיות על השגת שלמות".

ברנקס קובע בספרו שנקודת השלמות של האדם במאה מטרים היא 9.01 שניות. החישובים שלו כוללים ריצה בתנאי גובה ורוח מקסימליים לפי החוקים, ושינויים צפויים בתכונות פיזיות אנושיות לאורך הזמן. הרבה זמן יעבור, לפי ברנקס, עד שהתוצאה הבלתי נתפסת הזאת תופיע על שעון: מאות שנים, ואז, הוא טוען, המספר יכול לרדת, כי מצב שבו כדי לשבור את מחסום תשע השניות דרושות רק שתי מאיות שנייה "הוא פשוט לא אופציה למין האנושי לוותר עליו".

לא בדרך הטבע: על סימום פיזי או טכנולוגי

גם אם המדע מעדיף להתעלם מחומרים משפרי ביצועים בדיון שלו על קצה גבול יכולת האדם, בלתי אפשרי להכחיש שלסמים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה של האתלטיקה בפרט ושל הספורט בכלל. עוד בימי מסך הברזל מדינות כמו ברית המועצות ומזרח גרמניה סיממו באופן שיטתי ספורטאים וספורטאיות כחלק מהפיכת המשחקים האולימפיים לאחת מזירות המאבק נגד המערב, ובשנות ה-80 גם המערב הטמיע את הסמים בתרבות הספורטיבית שלו.

המסומם האולטימטיבי היה כמובן הספרינטר הקנדי בן ג'ונסון. ג'ונסון פרץ ב-1987 באליפות העולם ברומא, שבה הוא ריסק את שיא העולם במאה מטרים (מ-9.93 שניות ל-9.83), ואחרי שנה קבע שיא חדש (9.79 שניות) במשחקים האולימפיים בסיאול. שלושה ימים אחרי ההופעה הפנטסטית של ג'ונסון נמצאו סטרואידים בבדיקת שתן שהוא נתן. ג'ונסון הודה בסופו של דבר בשימוש בסטרואידים לאורך רוב שנות ה-80, נאלץ להחזיר את המדליות, ושיאיו נמחקו.

הגרסה הנשית של ג'ונסון במשחקי סיאול, מינוס החלק של בדיקת סמים חיובית, הייתה פלורנס גריפית ג'וינר (שקיבלה את הכינוי הנהדר פלו ג'ו). גריפית ג'וינר, שהישג השיא שלה עד 1988 היה מדליית כסף במאתיים מטרים באליפות העולם ברומא, קבעה במבחנים האמריקאיים, בגיל 29, שיא עולם לא סביר במאה מטרים (10.49 שניות, קיצוץ של 27 מאיות מהשיא הקודם), שאף אישה אפילו לא דגדגה אותו עד היום, והוסיפה עוד שיא מטורף בסיאול: 21.34 שניות במאתיים מטרים, שיפור של 37 מאיות לשיא הקודם. גריפית ג'וינר פרשה זמן קצר אחרי משחקי סיאול ומתה בנסיבות מסתוריות (סיבת המוות הרשמית היא התקף אפילפטי) עשר שנים אחר כך, בגיל 39, כשהמורשת שלה עטופה בחשדות.

עניינים כמו מורשת לא הטרידו את הספרינטרים ואת הספרינטריות גם בשנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים. לינפורד כריסטי הבריטי, האלוף האולימפי במאה מטרים במשחקי ברצלונה 1992, הושעה לשנתיים ב-1999 בגלל שימוש בסטרואידים. טים מונטגומרי האמריקאי, בעלה לשעבר של מריון ג'ונס, קבע ב-2002 שיא עולם (9.78 שניות) שנמחק בגלל מעורבותו בפרשת באלקו (מעבדת סמים בסן פרנסיסקו שסיפקה סטרואידים לכוכבי בייסבול ואתלטיקה). גם שיאו של ג'סטין גטלין האמריקאי (9.77 שניות ב-2006) נמחק מאותה סיבה. אצל הנשים מריון ג'ונס, שזכתה בחמש מדליות זהב בסידני 2000, הלכה בעקבות מונטגומרי, ואף שמעולם לא נתפסה, היא הודתה בשימוש בסמים ב-2008 ונשפטה לשישה חודשי מאסר בפועל על עדות שקר בחקירת באלקו.

במקביל לפרוליפרציה של הסמים באתלטיקה הם חדרו גם לשחייה, אם כי בווליום פחות גבוה. בשנות ה-90 סין, שהתחילה לכוון לדומיננטיות ספורטיבית עולמית, ייבאה מאמנים ממזרח גרמניה והפעילה תוכנית סימום (בעיקר הורמונים) שהתוצאות שלה היו 12 מדליות זהב (מתוך 16) במשחי הנשים באליפות העולם ב-1994. התוכנית הסינית פורקה בסוף אותו עשור, אבל עולם השחייה פנה לאפיקים אחרים. חליפות שחייה חדשות מפוליאוריתן, חומר שמסייע משמעותית לציפה, אפשרו לשחיינים לגלח שניות שלמות מהזמנים שלהם בתופעה שזכתה לכינוי "סימום טכנולוגי".

התוצאה של הסימום הזה הייתה 43 שיאי עולם באליפות העולם ברומא לפני שנתיים. ב-2010 התאחדות השחייה הבינלאומית הוציאה מחוץ לחוק את החליפות, ובאליפות העולם בשנחאי, שהתקיימה הקיץ, נקבעו רק שני שיאי עולם.