נשים עצמאיות

קולם טובין, הוצאת בבל, 265 עמ'

הסופר * נולד ב-1955, גדל בעיירה האירית אינסקורתי ולמד היסטוריה וספרות אנגלית בדבלין. חיבר ספרי מסע, עיון ורומנים.

הספר * מי שראה את הסדרה בליקסאנג'ל מבית היוצר של ה-BBC, יתחבר מיד לאייליש, הצעירה מאסקרונתי שבאירלנד. הוא ירצה לראות אותה מצליחה, משתלבת, ממצה את כישוריה אי-שם מעבר לים. אבל גם אחרים יישבו בקסם התמימות שלה, מי מוקדם ומי מאוחר יותר.

העלילה מתרחשת כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה. אייליש גדלה במשפחה ענייה, שבה האב נפטר, הבנים נסעו לעבוד באנגליה, והבנות נשארות לחיות על המשכורת של רוז, האחות היפה והלא נשואה, גם בגיל 30. רוז רואה באייליש את העתיד, ולכן משקיעה בה ואף מצליחה לשלוח אותה ל"אמריקה". אמריקה היא ברוקלין, המגורים הם אצל בעלת בית אירית וגם העבודה והבילויים ספוגים ירוק. בית הרחק מהבית, עד לרגע שבו איטליה נכנסת לסיפור.

שורה לזכור * "לכל גבר איטלקי אכפת איך האישה שלו נראית על החוף, ולא חשוב כמה היא מושלמת מבחינות אחרות" (עמ' 162).

שורה תחתונה * ברגע שעזבת את הבית, כבר אי אפשר לחזור. לא באמת.

אישה שבורה

סימון דה בובואר, מחברות לספרות, 205 עמ'

הסופרת * פילוסופית וסופרת צרפתייה, מגדולי ההוגים במאה ה-20 (1908-1986).

הספר * שלושה סיפורים מרכיבים את היצירה - "גיל המתינות", "מונולוג" ו"אישה שבורה". בכולם המספרת היא אשת עקרונות שחשה עצמה נבגדת על ידי בעלה, לעתים גם על ידי ילדיה. כשהיא עושה חשבון נפש, היא מבינה על מה ויתרה ומה הפסידה, ומוצפת בקשת של רגשות. הגיבורה בסיפור השלישי היא למעשה חיבור של שתי הגיבורות הראשונות.

אין צורך להכביר מילים על הכישרון של דה בובואר לתאר את האישה מהמקום האמיתי שלה, לגעת ברגש בלי לייפות את הדברים או להעצים אותם מעבר למה שהם. הדמויות שלה עוברות את כל הדרך הארוכה - לעתים קשה, אכזרית, קורבנית - עד שהן מבינות כי עליהן לעמוד על שלהן, ולקחת את גורלן בידן. ואין גיל מאוחר מדי בשביל זה.

שורה לזכור * "הנעורים הם מה שהאיטלקים מכנים 'לה סטאמינה'. הלשד, האש, המאפשרים לאהוב וליצור. כשזה הולך לאיבוד, הכול הולך לאיבוד" (עמ' 41).

שורה תחתונה * אל תחיי את חייך למען מישהו אחר.

ספארי

ג'וליה פרמנטו, הוצאת אגם, 301 עמ'

הסופרת * ילידת 1984, גדלה בכפר סבא, מתגוררת בתל אביב. פרמנטו הוא פסבדונים.

הספר * הגר בקמן היא כזו כאילו מה-זה מגניבה למרות שמיכאל בק לא רוצה אותה, אלא את לואי קוק שמצליחה לכתוב רק בתקופות שהיא לא גומרת. אבל אל תראו ככה את הגר, גם היא יודעת לא לרצות, למשל את אדגר בן ה-52, שלקח אותה לברלין, והיא כמעט שתלה לו כמה פטריות בסלט, והעבירה אותו לעולם שכולו עננים. במקום הפטריות היא פשוט תפסה טיסה חזרה לארץ. הכי אני-עושה-מה-שבא-לי וכל אירופה תקפוץ לי.

מתחשק לנער אותה, לומר לה ולכל שאר הגיבורים של "ספארי": כל הקוק הזה שאתם מסניפים והאלכוהול בכמויות מסחריות? זה לא הופך אף אחד ליותר cool, לא באמת עוזר לשרוד את החיים, ובוודאי שלא לחיות אותם. מותגים ומקדונלדס לא משפרים את המצב. ולפרמנטו מתחשק לומר: לא כל האובססיות שוות ספר בסוף.

שורה לזכור * "אני מעבירה בראש את כל הדברים שלברלין יש להציע, מועדונים, סמים וניאו-נאצים" (עמ' 19).

שורה תחתונה * כמה רוע אפשר לבלוע / הגרסה הנשית ל"אלנבי".

מי מכיר את האישה שבקיר. יש נשים ששוברות את תקרת הזכוכית, על Latzi Art אפשר לומר שהיא שוברת את קיר הבטון, כלומר מציירת עליו. האמנית, שבכלל למדה עיצוב תפאורה לתיאטרון, היא אחת הנשים הבודדות שמקשטות את קירות תל אביב בגרפיטי - וליתר דיוק, בהדבקות נייר גדולות ממדים וצבעוניות של דמויות מעוותות וחסרות פרופורציה.

את עבודותיה אפשר לראות בדרך כלל ברחובות, ועכשיו גם בספר "מחתרת הגרפיטי" (חגי מרום, הוצאת חלפי). למען האמת, בשמה האמיתי Latzi מציגה גם בגלריות, אבל המרחב הציבורי פשוט קוסם לה. "זה לא ממקום של ונדליזם", היא אומרת, "לעולם לא אדביק עבודות על קירות בתי מגורים או בניינים חדשים. אני אוהבת ליצור בשכונת פלורנטין... האדרנלין מהפעולה הזו נותן לי אנרגיה".