להיות סקורסזה

מרטין סקורסזה בלחץ. בן 69 ושבועיים, גיל שבו רוב במאי הוליווד כבר חתמו את הקריירה שלהם לקול תשואות חלולות, עקיצות ידידותיות ומפגני נוסטלגיה ריקניים, סקורסזה שוב נבעת שמא לא יעמוד בדדליין. הסרט החדש שלו "הוגו", סרט תלת-ממד לילדים מבית פראמונט, לא דומה לשום דבר שהוא עשה בעברו העשיר. סקורסזה מעולם לא ביים בתלת-ממד, ואם לא די בכך, גם לא עשה דבר שיכול להעלות על הדעת, ולו בדוחק, סרט ילדים. אבל ככה זה עם מרטי, כפי שמכנה אותו כל מי שמכיר אותו - קריירה מלאת סיפוק ויצירה זיכתה אותו במספיק כסף לעשות את מה שבאמת מעניין אותו, במספיק חופש לגשת לפרויקט בצורה שמעניינת אותו, ובמספיק הערכה מן החברים למקצוע כדי שיוכל לשלוט (בדוחק, ממש בדוחק) במפלצת הנוירוטית שיש המכנים "פקפוק עצמי".

לאחר 22 סרטים, 13 סרטים תיעודיים, כמה קליפים, חמש פרסומות, שלושה ילדים, חמש נשים ו-25 אולפנים; לאחר פשיטת רגל, אומללות גורפת, כישלונות קופתיים ושנים בלי הערכה; לאחר פרס האוסקר האחד ("השתולים"), לאחר כל האחרים שהיה אמור לזכות בהם - סקורסזה קנה לעצמו את הזכות שכל יוצר חולם עליה: הזכות לא להשתעמם לעולם. וככל שאמורים הדברים בסקורסזה, פירוש הדבר הוא שקנה לעצמו את הזכות לטרוח על כל פרט ופרט כל זמן שירצה להמשיך ליצור סרטים.

בעידן שבו קריירות נמדדות לעיתים בחודשים, ראויה לציון העובדה שסקורסזה מתחזק בהצלחה קריירה בת 45 שנה. ועם כל זאת, זה עדיין לא קל. "לחץ תמיד היה", הוא אומר. "מישהו אומר לך שאתה צריך לעשות משהו בצורה מסוימת, מישהו אחר אומר שיש כסף בשביל ככה וככה, אבל אולי כדאי לקחת דווקא את השחקן ההוא. ובסוף באים גם האיומים, 'אם לא תעשה את זה ככה, תפסיד את הצופים שלך', 'אם לא תעשה את זה כמו שאנחנו אומרים, בחיים לא יממנו לך עוד פרויקט'. 35 או ארבעים שנים כאלה ממש יכולות לגמור אותך".

חלק מהראיון עם סקורסזה מתקיים בחדר ההקרנה במשרדו; מאורה נוחה ונעדרת יומרות, שמחוצה לה כרזות של קלאסיקות דוגמת "האיש השלישי", "האזרח קיין" ו"גנבי האופניים". הוא מתיישב שם במלוא כבודו ההוליוודי ופותח בשאלה משלו. "תגיד לי, אני נראה כמו קוואזימודו? אני נמוך מדי בכיסא? החלק העליון של הז'קט הזה יכול להימעך ככה על המשענת של הכיסאות פה, ואז אני נראה כמו קוואזימודו. ככה זה בסדר?".

בסדר גמור, מר סקורסזה. ושלומך?

"בסדר גמור. אני עייף. אני ממש עייף, אבל במובן החיובי. פשוט יש כל-כך הרבה דברים לעשות. מדאיגה אותי האפשרות שיש בסרט משהו מבולבל. כי יש כל-כך הרבה דברים שצריך לעשות, במיוחד בסרט כזה, בתלת-ממד. טיפולי צבע, למשל. בוב ריצ'רדסון עשה את הסרט, אבל עכשיו הוא בבודפשט, עובד על סרט אחר, והוא צריך לטפל בזה, אבל הוא עושה את זה דרך גרג פישר, שנמצא כאן עכשיו, אבל במקור שניהם עשו את זה יחד באנגליה, וזאת בעיה. רוב לגאטו נמצא כאן עכשיו בשביל האפקטים המיוחדים - הוא לא גר פה, כעיקרון, אבל הוא נשאר בניו יורק עד שנגמור עם הסרט. זה ממש קשה, האפקטים האלה!".

סקורסזה לא עוצר: "יש אפקטים שצריכים עיבוד ממוחשב שלוקח 89 ימים. 89 ימים של עבודת מחשב! ומה אם אחר כך זה לא מוצא חן בעיניך? בשלב מסוים אני אומר להם, יגיע הרגע שתצטרכו להגיד לי, פשוט תצטרכו לקום ולהגיד, 'זהו, מרטי, מכאן ואילך כבר אין חזרה, אתה צריך להחליט לגבי השו*ט הזה עכשיו! וזהו'".

מדובר בוויכוח שמטבעו אינו מסתיים לעולם, אבל בהחלט אפשר להצטרף לאלה הגורסים כי סקורסזה הוא במאי הקולנוע האמריקאי הגדול ביותר של תקופתנו. ואף על פי כן, הוא פשוט לא מצליח להחליט. הוא עדיין אובססיבי, עדיין נטרף מן הדברים שמעבירים טיפוסים יצירתיים על דעתם מאז שחר ההיסטוריה. האם המשאבים שהוא זקוק להם יועמדו לרשותו? האם הבוסים שלו יאהבו את מה שהוא עושה? האם ייתנו לו הזדמנות נוספת בפרויקט אחר? כמה מן החזון היצירתי שלו יתבטא בפרויקט? באיזו מידה יחבלו בעלי המאה בחזון הזה? מה אם הוא יגיד להם "לא"? ומה אם לא? במי לבטוח? ואיך למען השם הוא מצליח לעסוק כבר חיים שלמים בעבודה האהובה עליו בעולם?

הוליווד הייתה שדה קרב מאז ומעולם. מקום קשה וקשוח לא פחות מכל תעשייה מסורתית. אבל סקורסזה, בניגוד לגאונים רבים אחרים, לא נשרף. הוא לא השניא את עצמו על האנשים שהוא עובד איתם, וככלל לא יצא לו שם של שמוק. אף שמעולם לא היה לו להיט עצום ("שאטר איילנד", הסרט המכניס ביותר שלו עד כה, הרוויח 300 מיליון דולרים ברחבי העולם), פרמונט החליטו להעמיד לרשותו 85 מיליון דולרים כדי שייצור סרט תלת-ממד לילדים, על ילד שתקן ושמו הוגו קברה. הצלחת הסרט אמנם אינה מובטחת ("למען השם!", זועקים המבינים מטעם עצמם. "סרט חשוך של שעתיים, שמתרחש בצרפת! וחוץ מזה, לא נמאס כבר לאנשים מתלת-ממד מצולם?!"), אבל סקורסזה כבר קרוב להשיג מימון לפרויקט הבא שלו, "סיילנס", עיבוד לספר על מיסיונרים מן המאה ה-17 ביפן ("עוד ארץ מחוץ להוליווד!").

כל מי שיכול להשיג תקציב לפרויקט כזה - קל וחומר לעשות ממנו אמנות גדולה - הוא בפירוש אדם שלמד דבר או שניים. סקורסזה שקד על פרטי הקריירה שלו בדקדקנות לא פחותה מזו שהקדיש לפרטי הסרטים שביים. וכפי שניתן לראות מן ההסברים שהוא מספק להלן, בדרכו המקוטעת, הוא יודע כמה דברים על הדרך לבנות קריירה משמעותית - דברים שיש להם נגיעה לכל מי שמתכוון לכונן לעצמו חיים של יצירה. לגזור ולשמור.

לתת כבוד לעבר

אף אחד בעולם אינו יודע לדבר על סרטים כמו סקורסזה. הוא מדלג מג'ון קסאווטס (מנטור) אל סטיבן ספילברג (חבר), משם אל אקירה קורסאווה (טעם נרכש), ואז אל ג'ון מלייס, חדשן קולנוע מעידן הסרט האילם, שסיפורו הוא הבסיס להוגו. "כשאנחנו מתחילים לעבוד על סרט", מספר דנטה פ*ר*ט*י, מעצב ההפקה זוכה האוסקר של "קונדון", "כנופיות ניו יורק", "עידן התמימות" וכעת גם של "הוגו", "אני קורא את התסריט, ואז מרטי מקרין לי סרטים, הרבה סרטים, עם נקודות התייחסות שונות שהוא רוצה שאחשוב עליהן בהקשר לעיצוב של הסרט שלנו. הוא מסתובב עם כל הסרטים האלה בראש שלו. הוא מראה לי סרט שלם רק בשביל שו*ט אחד, ואז הוא אומר לי, 'תזכור את הדימוי הזה, כזאת הרגשה אני רוצה'".

סקורסזה מתענג על פרטים כאלה. הוא שמח לדון בבמאים בשלוש רמות התייחסות: הסרטים שלהם, הקריירות שלהם, וחייהם בהוליווד ומחוצה לה. הוא משתאה לנוכח הצלחותיהם של האנשים (ולפעמים גם הנשים) האלה, כמו גם לנוכח הכישלונות שנחלו בדרך החתחתים הזו. ב-1995 הוא שימש קריין ובמאי-עמית של סרט תיעודי שעסק בהם, "מסע אישי אל הקולנוע האמריקאי עם מרטין סקורסזה". זהו סרט הדרכה לקריירה במסווה של שיעור חסר תקדים בהיקפו בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. "בעיקר עניינו אותי אלה שהצליחו לתמרן את המערכת כדי להצליח לעשות את הסרטים שלהם", הוא מסביר. "כל אחד מהם נדרש לפתח אסטרטגיה משלו כדי לשרוד וכדי לשלוט בתהליך היצירה".

בתור אדם החתום בעצמו על אי-אלה חידושים - שפת רחוב ניו יורקית חדשה ב"רחובות זועמים" וב"מי זה דופק על דלתי", האינטימיות של סצנות האגרוף ב"השור הזועם", הזרימה הנרעשת של "החבר'ה הטובים" - סקורסזה תופס את עצמו כתוצר של המערכת ההוליוודית לא פחות מאשר כמי שנאבק נגדה. הוא מוצא הקבלות ברורות בין העבר הקלאסי לבין יצירתו שלו: הפרמדיק שמגלם ניקולס קייג' ב"לגעת במוות" הוא "קדוש בן ימינו", כמו ב"אירופה 51" של רוסליני, ואילו סצנות הקרב ב"השור הזועם" נשענות על הבלט של "הנעליים האדומות", לא פחות.

סקורסזה כה נינוח בקרבתו של העבר, שהוא נוטה גם לרומנטיזציה של מערכת האולפנים של הוליווד הישנה, שהבמאים בה נדרשו לעבוד עבור אולפן אחד ולספק לפחות סרט בשנה, אם לא שלושה או ארבעה. "תמיד היה בי חלק שרצה להיות במאי מהתקופה ההיא", הוא צוחק. "אבל לא הייתי מצליח לעשות דבר כזה. אני לא מקצוען".

לסמוך על חברים לדרך

המעצב דנטה פרטי הוא כיום אחד מיועציו המהימנים של סקורסזה, ולצדו הצלם בוב ריצ'רדסון, מעצבת התלבושות סנדי פאוול, אחראית הליהוק אלן לואיס - ומעל כולם העורכת תלמה שונמייקר. עד כמה שניתן, סקורסזה מעדיף לדבוק באותו צוות, לרוב הוא שמח גם לעבוד עם אותם שחקנים. ראשית היו רוברט דה נירו, הארווי קייטל וג'ו פשי; לאחרונה בן קינגסלי וכמובן ליאונרדו דיקפריו; ב"סיילנס" יחזור לעבוד עם דניאל דיי לואיס. "כל אמן גדול צריך הרבה תמיכה", כך שונמייקר. "אנחנו קבוצה שמחויבת לגמרי לסטנדרטים הגבוהים שלו, ואנחנו מבינים מה הוא מנסה לעשות".

התהליך היצירתי של במאי, שלא כמו זה של שחקן, הוא שיתופי מעצם טיבו. וכמה מרגעיו היצירתיים הגדולים של סקורסזה היו תולדה של הצעות מאת הקרובים אליו. הבמאי הבריטי מייקל פאוול, שצפה בכמה טייקים מוקדמים מהשור הזועם, אמר לסקורסזה ש"משהו לא בסדר עם הצבע של הכפפות האדומות האלה", וזה, אומר סקורסזה, היה הרגע שבו הבין שיש לצלם את הסרט בשחור-לבן.

דוגמה נוספת התקבלה כשחיפש סקורסזה אתר לקרב גדול ב"כנופיות ניו יורק", ופרטי דחק בו לבדוק את אולפני צ'ינה-צ'יטה ברומא. "היינו בונציה ודיברנו על זה", מספר פרטי. "חשבנו על ניו יורק, אבל כבר אין שם שום מקום שנראה עדיין כמו שהוא היה בסביבות 1860. חשבנו על קנדה, אבל יותר מדי קר שם. אז החלטנו לנסוע לרומא ולבדוק מה קורה. אהבתי את הרעיון, כי אני גר באיטליה. לפני שיצאנו התקשרתי למסעדה טובה, ממש ליד האולפן, ואמרתי להם, 'תקשיבו, אני מביא את מר מרטין סקורסזה, וממש חשוב שנאכל כמו שצריך. אתם מבינים אותי? ממש חשוב שנאכל כמו שצריך!'. ובגלל זה צילמנו את 'כנופיות' בסינסיטה! זאת אומרת, לא שלא היו גם סיבות אחרות..."

לסמוך על עצמך

"יש שני סוגים של כוח שאתה צריך להיאבק בהם", אומר סקורסזה. "האחד הוא כסף, האחר הוא האנשים שסביבך, שצריך לדעת מתי לקבל את הביקורת שלהם ומתי להגיד לא". אין במאי שלא מפעילים עליו לחץ כדי שיקצר את הסרט, וסקורסזה פשוט אינו מסוגל ליצור סרט קצר. הוא לא יצר סרט של פחות משעתיים כבר 25 שנה, מאז "צבע הכסף", שארך 119 דקות. בתעשייה נהוג שסרטי ילדים, לדוגמה, אינם נמשכים יותר מתשעים דקות - אבל "הוגו" הוא חגיגה ויזואלית שאורכת שעתיים, וכמה מחלקיו היו תובעניים יתר על המידה אפילו עבור כמה מן המבוגרים שנכחו בהקרנת הבכורה שלו, בפסטיבל הקולנוע בניו יורק.

"יש שיטענו שאני מתפנק", מודה סקורסזה. "אבל לפעמים יש דברים שצריכים זמן כדי לפעול על הצופה. אנשים מדברים על אורך, אבל העניין הוא לא רק האורך. העניין הוא הקצב והמהלך. עשיתי כמה מהסרטים הכי מהירים שיש - הסיקוונסים ב'החבר'ה הטובים', ובמיוחד ב'קזינו', שהוא סרט באורך שלוש שעות שמתקדם ממש מהר".

סקורסזה מסביר כי העניין אינו להתעלם מהצעות שעשויות להיות מתקבלות מאוד על הדעת. צריך גם לדעת מתי שיתוף פעולה יצירתי מגיע לקצו. "אנשים משתנים במשך השנים, ורוצים לעשות דברים אחרים, וצריך להבין מתי מישהו שהיה שותף שלך כבר לא מסופק מזה. מייקל בולהאוס, למשל, הציל את החיים שלי. הוא צלם יוצא מן הכלל, שעזר לי ללמוד מחדש איך לעשות סרטים אחרי 'שיגעון של לילה'. הסרט האחרון שהוא עשה איתי היה ה"שתולים". זה היה סרט שמאוד קשה לעשות. היו לנו הרבה בעיות עם לוחות הזמנים של השחקנים, ואני עיבדתי את התסריט בלי הפסקה.

"הדיאלוג ב'הטייס' היה מאוד ישיר וברור, אבל ב'השתולים' הוא לא היה כזה בכלל. ועוד עם השחקנים האלה! כלומר, זאת הרי הסיבה לכך שאתה רוצה לעבוד איתם, אבל זה לא אומר שזה קל. אז מייקל החליט שהוא רוצה לעשות דברים אחרים".

להבין את חוקי המשחק

לפעמים צריך להיכנע למערכת, ולסקורסזה אין בעיה להודות שלפחות שניים מסרטיו היו פרי שיקולים עסקיים מחושבים היטב: "צבע הכסף" ב-1986 ו"פסגת הפחד" ב-1991. שנות ה-80 המוקדמות היו שנים קשות, מבחינתו. "במשך תקופה ארוכה", מספרת שונמייקר, "הסרטים שלנו לא קיבלו הכרה ולא עשו כסף - וזאת הייתה בעיה רצינית".

המבקרים אמנם גמרו את ההלל על "רחובות זועמים", "נהג מונית", "השור הזועם" ואפילו על "מלך הקומדיה", אבל אף לא אחד מהם היה ללהיט בקופות. "הפיתוי האחרון של ישו" אמור היה להיווצר כבר ב-1983, אבל האולפן נסוג מהעניין חודש וחצי לפני תחילת ההפקה. אחרי "מלך הקומדיה" יצר סקורסזה את "שיגעון של לילה", קומדיה אקסצנטרית בכיכובו של גריפין דן. הסרט צולם בתוך ארבעים לילות בסוהו, בלי לחרוג מן התקציב או מלוח הזמנים, והצליח לא רע, בהתחשב בתקציבו. אבל כבר לא הייתה לזה שום חשיבות. "ראו אותי בתור מישהו שפועל מחוץ להוליווד", נזכר סקורסזה. "מעכשיו אתה בחוץ. אתה בקולנוע העצמאי".

ואז בא "צבע הכסף". פול ניומן רצה לעשות סרט המשך ל"הנוכל", הסרט שבו כיכב ב-1961 לצד ג'קי גליסון. סקורסזה נחרד למחשבה על סרטי המשך באשר הם, אבל דמותו של אדי פלסון שבתה את לבו. "שוב היה פה בחור שלקח יותר מדי סיכונים, עבר את הגבול, לא הבין את הנטייה שלו להרס עצמי ולא הצליח להבין מה קורה עד שכבר היה מאוחר מדי", הוא מסביר. אז הוא לקח את העבודה, בעיקר כדי להוכיח להוליווד שהוא עדיין יכול ליצור סרט שיצליח בקופות. "זה היה צעד עסקי מחושב. הייתי צריך שראשי האולפן החדשים יחשבו שהם יכולים לתת לי עוד צ'אנס. שהם יכולים לממן אותי שוב".

"צבע הכסף" שבר קופות, פול ניומן גרף אוסקר לשחקן הטוב ביותר - וסקורסזה, לפחות לגרסתו, זכה בזכות זאת להזדמנות לחזור אל "הפיתוי האחרון", פרויקט שהיה יקר ללבו. אלא שההפקה למודת הקושי מיצתה את משאביו הפיננסיים. "אף פעם לא הייתי מעוניין לצבור כסף, ואף פעם לא היה לי ראש טוב לעסקים", הוא אומר. "היו כמה בעיות רציניות עם כסף במשך השנים. עכשיו יש לי בית נחמד. בניו יורק. אבל אז היו בעיות ממש-ממש רציניות. באמצע שנות ה-80 זה היה פשוט פתטי. אבא שלי היה צריך לעזור לי. לא יכולתי לצאת, לא יכולתי לקנות כלום, אבל כל זה היה באשמתי".

שלושה מאנשי שלומו דחפו אותו לביים את "פסגת הפחד": הסוכן שלו מייקל אוביץ, יועץ הקריירה הטוב ביותר שהיה לו אי-פעם; דה נירו, שהתפקיד של מקס קיידי, הפושע הפסיכוטי שואף הנקם, שבה את דמיונו; והקולגה סטיבן ספילברג. "יצאנו לאכול בטרייבקה", נזכר סקורסזה, "ואני אמרתי, 'סטיבן, אני לא יכול לעשות את זה. אני שונא את התסריט'. והוא אמר, 'מרטי, אם זה היה סרט שלך, המשפחה הייתה יוצאת מזה בחיים?' ואני הנהנתי, כן. אז הוא אמר, 'אם ככה, תעשה מה שאתה רוצה עד שתגיע לשם! אה, ודרך אגב, הבחור הזה פה הוא התסריטאי. וסלי סטריק, תכיר את מרטי'".

סקורסזה קיבל על עצמו את הפרויקט. "ניסינו לקחת את הז'אנר לקצה", נזכר סקורסזה. "הרחבנו אותו כמה שאפשר. ואני בחיים לא אשכח את הטלפון שקיבלתי מאוביץ אחרי שסיימנו. הרמתי את הטלפון והוא אמר, 'מזל טוב, מרטי, יצאת מחדלות פירעון! עכשיו רק אל תדפוק את זה שוב'".

לשבור את החוקים

בחדר העריכה, בשבועות האוזלים והולכים שנותרו להפקה, הכול מוטל על הכף. האולפן מפעיל לחץ בניסיון להבטיח להיט קופתי. השחקנים, באמצעות הסוכנים שלהם, מבקשים יותר זמן מסך. לקולגות יש רעיונות משלהם, ועל כל זה יש להוסיף את ייאושו של הבמאי עצמו, המתוודע עכשיו לכל הטעויות שעשה בימי הצילום היקרים והרחוקים. "אז אתה רואה שיש סצנות מסוימות שחסרות לך, וכמה חבל שהן חסרות", כך סקורסזה. "אולי לא היה לנו מספיק כסף, אולי לא היה לי זמן, אבל אילו הייתי בוחר בזמנו לצלם דברים אחרים בדרך אחרת, הייתי מצליח להשיג את הזמן הזה. כך או כך, כבר מאוחר מדי. בוא נאמר שיש 25 או 30 החלטות שאתה צריך לקבל בסצנה מסוימת. אם טעית באחת או בשתיים מההחלטות המשמעותיות, יכול להיות שהסצנה הרוסה. ואתה מגלה את זה רק בעריכה".

בשלב זה, הוא מסביר, הכול מתמקד בעניין אחד: "מה הסרט צריך? מה הסצנה צריכה?". בין אם מדובר בסרט שבבסיס יצירתו ניצבים שיקולים עסקיים, כמו "צבע הכסף", ובין אם בסרט שנוצר מתוך תשוקה אמנותית גרידא, כמו "עידן התמימות", "לכל סרט יש תמצית שאתה חייב להגן עליה. זאת הנקודה שאסור לך לוותר בה, זה המקום בסיפור שאסור להתעסק איתו; לא משנה איזה כוח או גורם רוצים לגעת בזה - אתה חייב להילחם בהם".

ברגעים כאלה חוזר סקורסזה אל הדיאלוג המתמשך עם שונמייקר, שערכה כל סרט שלו מאז "השור הזועם". שלא כמו שותפיו האחרים, שונמייקר לא גדלה בבית קולנוע. שונמייקר התעתדה בכלל להיות דיפלומטית, והתגלגלה לעריכה בשנות ה-60, לאחר שהתנגדותה לאפרטהייד לא נשאה חן בעיני מחלקת המדינה האמריקאית. מאז הימים שעשו יחד באוניברסיטת ניו יורק, כל מה ששונמייקר יודעת על קולנוע היא למדה מסקורסזה, שגם הפגיש בינה לבין בעלה (פאוול, הבמאי הבריטי). "תלמה תמיד נאמנה לי ולדבר שאני מנסה לעשות עם הסיפור, ולא משנה מה. בחדר העריכה אנחנו יכולים להגיד זה לזה הכול". "ה-כ-ו-ל", הוא מדגיש, מחייך וזוקר את גבותיו המפורסמות.

"מה אפשר לעשות, מה אסור לעשות; האולפן אומר ככה וככה, אבל אולי בעצם הוא מתכוון לככה וככה; יש כל-כך הרבה עניינים, הכול מועד להסתבך, הכול יכול להיעשות מאוד פוליטי. היא יכולה לראות כשאני מתעייף ונכנע, נגיד, למישהו שדורש ממני משהו. מישהו בעל השפעה, מישהו שיודע לאיים. ויש יותר ויותר אנשים כאלה עכשיו. ואז היא תגיד, 'תיזהר, כי זה הולך לפגוע בכל הפרויקט.' היא מחזירה אותי למסלול אם אני בדרך החוצה ממנו".

"מרטי מכיר את הוליווד היטב", אומרת שונמייקר, "והוא מתנהל מולם פשוט להפליא. אני בחיים לא הייתי מצליחה לעשות את זה. אני שומעת את הדברים שהם אומרים בישיבות - מישהו אמר פעם, 'למה לא תיקח את 'חלף עם הרוח' ותיישם אותו בסרט הזה?', נשבעת! אני הייתי קמה והולכת, אבל הוא מתמודד עם זה. השכונה שלו (סקורסזה נולד בקווינס) הכינה אותו להתמודדות כזאת עם הוליווד. והוא יילחם עד מוות בשביל שלא יהרסו לו סרט".

לעבוד במקביל

הנה רשימה צנועה של העבודות שסקורסזה "עשה מהצד" בשנים האחרונות: סרט תיעודי על הבמאי אליה קזאן; סרט תיעודי על הסופרת פראן ליבוביץ'; הפקת סדרת הפשע המדוברת של HBO "אימפריית הפשע"; הפקת סרט לבת חסותו, הבמאית הארגנטינית סלינה מורגה; פרויקט חדש של טרנס וינטר ל-HBO שבמרכזו בכיר מסומם בתעשיית הקולנוע בשנות ה-70, בניו יורק. סקורסזה יביים את הפרק הראשון וישמש מפיק בפועל של הסדרה עם מיק ג'אגר, סולן הרולינג סטונס. תוסיפו לרשימה הזאת את קרן הקולנוע, ששחזרה יותר מ-550 סרטים ישנים והצילה את עידן הסרט האילם מאבדון, פשוטו כמשמעו. סקורסזה הוא מייסד הקרן ויושב הראש שלה, והיה מעורב אישית בשחזור של עשרה סרטים במהלך הסתיו האחרון, ובכללם ארבעה סרטים אילמים שביים אלפרד היצ'קוק.

האדם הסביר יגיב לרשימה בתגובה אחת משתיים: א', אתה צריך לעשות יותר עם הכישרון שלך; ו-ב', כמו שאומר טים ואן פאטן, במאי ומפיק בפועל של "אימפריית הפשע", "אני לא יודע איך הוא עושה את זה. תמיד יש לו כמה כדורים באוויר. לי יש רק עבודה אחת, ואני בקושי מצליח לנהל גם אותה וגם את החיים שלי בבת אחת".

העבודות הצדדיות האלה, ובייחוד הסרטים התיעודיים המוזיקליים, חשובים לו. "בזמן העבודה על 'השתולים' היה רגע שבו כבר חשבתי להיכנע. רציתי לעשות את הסרט שחשבתי שהתסריט דרש, ונראה היה לי שהאולפן רוצה משהו אחר. ואמרתי לעצמי, נו, בשלב הזה בקריירה שלי אני רק רוצה לעבוד בצורה שתאפשר לי, כל זמן שאני לא חורג מהתקציב, פשוט לעשות את הסרט שאני רוצה לעשות. אתה רוצה לבוא אליי, ועוד בסרט כזה, שהוא בעצם ממש התחום שלי, ואז לבקש שחקנים כאלה וכאלה וסרט כזה וכזה? חשבתי שזה כבר הסוף, רק תיתנו לי לצאת מכאן ואני אלך לצלם את הרולינג סטונס בהופעה, וזהו".

כפי שאולי שמעתם, הוא אכן סיים בסוף את "השתולים", שהניב לו גם אוסקר - אבל מאז הספיק גם לצלם את הרולינג סטונס בהופעה החיה ביותר שלהם זה עשורים (Shine a Light) וכן לביים סרט תיעודי נפלא על בוב דילן (No Direction Home) וסרט על ג'ורג' הריסון. הסרטים האלה נעשו בתקציב קטן בהרבה מאשר "שאטר איילנד" או "הוגו", לדוגמה. אבל פחות כסף קונה יותר חופש.

"כשאני מתחיל להיות מתוסכל מההיבטים המסחריים של הסרטים העלילתיים, אני ניגש אל הסרטים האלה. הצורך שלי לחקור את הרוחני או את הדתי הלך וגבר, וחלקים מזה מתבטאים בסרטי המוזיקה שלי. מבחינתי, מוזיקה היא האמנות הכי טהורה. יש לה כוח טרנסצנדנטי. זה קיים בכל הסוגים שלה. ברוק'נרול. היא לוקחת אותך לעולם אחר; אתה מרגיש את הגוף שלך, אתה מרגיש את עצמך משתנה, אתה מרגיש רצון לחיות", הוא אומר וצוחק לנוכח ההתלהבות שאחזה בו. "זה טרנסצנדנטי, ורחוק מרחק נאה מזירת הקרב היומיומי עם הוליווד. הסטונס, שזזים ככה על הבמה, בגילם, חזקים וחיים כאלה, עם תנועה ועם קול ועם אימג'ים טהורים. זה חזק. זה מתריס".

להעביר את זה הלאה

בהתחשב במודעות הרבה שלו להיסטוריה של התחום, אין זה מפתיע לגלות שסקורסזה הוא גם מנטור נדיב. כאשר התכוננו טים ואן פאטן וטרנס וינטר ל"אימפריית הפשע", סקורסזה הרבה להזמין אותם לצפות בסרטים. "הוא אגדה וכל זה", אומר ואן פאטן, "אבל אתה מתגבר על זה בשנייה כי הוא כזה בחור רגיל. כל רגע שלך איתו זה רגע לימודי. הוא חנך אותנו בהתחלה במפגשים שבועיים, עם סרט אחד או שניים. הוא אף פעם לא קוטל סרט. הוא מוצא משהו חיובי להגיד על כל דבר. ראינו סרט אחד, 'הבלוז של פיט קלי', וכשסיימנו מרטי אמר, 'טוב, זו לא יצירת המופת של ג'ק וב'. ואני חשבתי, ג'ק וב'?! ברצינות? בכלל הייתה לו יצירת מופת?! אבל זה מרטי".

"בשלב הזה", כך סקורסזה, "אני מגלה שהתלהבות של סטודנט או של קולנוען צעיר יכולה להלהיב גם אותי. אני אוהב להראות להם דברים ולראות איך הראש שלהם נפתח. אני אוהב לראות איך התגובה שלהם מתבטאת בדברים שהם עושים".

פרויקט ההוראה המרכזי שלו כיום הוא פרנצ'סקה, בתו בת ה-12. הוא מנסה לספק לה בסיס תרבותי שכבר אינו כה זמין כיום. "זה מדאיג אותי, לחיות בתרבות שהכול בה מיידי וגם נזרק בן רגע", הוא אומר. "אני חושף אותה לדברים כמו מחזות זמר, סרטי ענק של ריי האריהאוזן, סרטים של פרנק קפרה. בדיוק קראתי לה גרסה של ה'איליאדה' לילדים. אני רוצה שהיא תדע מאיפה כל זה מגיע. כל סיפור, ככה אמרתי לה, כל סיפור נמצא פה, ב'איליאדה'".

"לפני שלושה חודשים", הוא נזכר ומחווה אל החדר שאנחנו יושבים בו, "הקרנתי כאן סרט בשביל המשפחה. פרנצ'סקה התחברה ל'מר דידס הולך העירה' ול'מר סמית הולך לוושינגטון', אז החלטתי לנסות את 'זה קרה לילה אחד'. לא ממש הערכתי את הסרט הזה, שיש כמובן כמה מבקרים שאוהבים אותו, אבל פתאום הבנתי שעד אז ראיתי אותו רק על מסך קטן, בטלוויזיה. אז השגתי עותק 35 מילימטר והקרנתי אותו. וגיליתי שזאת יצירת מופת. איך שקולבר וגייבל זזים, שפת הגוף שלהם. זה באמת יוצא מן הכלל!".

מולטי מרטי

הסרטים הגדולים של מרטין סקורסזה

רומנטי: מי זה דופק על דלתי (1967), אליס לא גרה כאן יותר (1974), עידן התמימות (1992)

מוזיקלי: ניו יורק ניו יורק (1977), באד - הווידיאו-קליפ לשירו של מייקל ג'קסון (1987), סרטים דוקומנטריים על בוב דילן (2005), על הרולינג סטונס (2008) ועל ג'ורג' הריסון (2011)

פשע: רחובות זועמים (1973), נהג מונית (1976), החבר'ה הטובים (1990), קזינו (1995), כנופיות ניו יורק (2002), השתולים (2006), אימפריית הפשע - סדרת טלוויזיה (2010)

רוחני: הפיתוי האחרון של ישו (1988), קונדון (1997), לגעת במוות (1999)

קומי: הגילוח הגדול - סרט קצר (1968), מלך הקומדיה (1983)

סרט המשך: צבע הכסף (1986)

מסחרי: פרסומות לאמריקן אקספרס (2006), לקאווה (2008) ולשאנל (2010)

מתח: פסגת הפחד (1991), שאטר איילנד (2010)

ביוגרפי: כנופיות ברטה (1972), איטלקי-אמריקאי (1974), השור הזועם (1980), הטייס (2004)

ילדים: הוגו (2011)