השכפולים שעשו מהפכה באינטרנט

לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לזהות את האלמנט הקומי בתצלום שלכד אבי אוחיון מלשכת העיתונות בצהרי 18 באוקטובר. בצדו השמאלי של הפריים, שצולם בבסיס חיל האוויר בתל נוף, נראה פרצופו הנרגש של נועם שליט בעת החיבוק הראשון עם בנו גלעד שזה עתה שוחרר מהשבי. בצדו הימני של הפריים, מיישיר מבט לעדשה כשעל פניו נסוך חיוך גדול, נראה ראש הממשלה בנימין נתניהו כאילו נדחף בכל כוחו אל הרגע האינטימי.

דקות לאחר פרסום התמונה המקורית כבר ישב הקופירייטר וצייר הקומיקס אורי שטרייגולד אל מחשבו, והיה כנראה הראשון שהעלה לרשת גרסה "מתוקנת" לתצלום של אוחיון: נתניהו נצבע בה בשחור-לבן והושתל באלגנטיות אבסורדית לתוך התצלום האייקוני מ-1977, שבו תועדו טל ברודי ומיקי ברקוביץ' חוגגים את הזכייה בגביע אירופה בכדורסל.

גולשים אחרים קיבלו ממנו השראה ויצרו מונטז'ים משלהם, ואלה נתנו השראה לגולשים נוספים, וכך קרה שבתוך שעות ספורות הופיעו ברחבי הרשת העברית תמונות שבהן הושתל פרצופו הזחוח של נתניהו במגוון סיטואציות היסטוריות: הוא השקיף מאחור על קרטר, בגין וסאדאת בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979, עמד לצד מרטין לותר קינג והביט בעונג על קהל ההמונים שקיבל את פניו לפני נאום ה"יש לי חלום" ב-1963, הגיח מאחורי דגל ארצות הברית הדומם שננעץ באדמת הירח ב-1969, ואפילו צפה מקרוב במשה רבנו יורד עם לוחות הברית מהר סיני. במהירות שלא נראתה כמוה ברשת הישראלית ביבי דחף את עצמו בנחישות גם לחדר המצב בבית הלבן ועקב עם אובמה ועם צמרת הממשל האמריקאי אחר המבצע לחיסול בן-לאדן, הונצח לצד דרו ברימור הצעירה כשזו נישקה בחמלה את אי.טי, השחיל את עצמו למיטה של ג'ון ויוקו בתצלום השער המפורסם של המגזין רולינג סטון, ואפילו הפך לאבן קשיחה כשהופיע לצד ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון, תיאודור רוזבלט ואברהם לינקולן על צלע הר ראשמור. חתיכת הספק.

"שטריינגולד הרים את הכפפה, אבל אני בטוח שאם הוא לא היה עושה את זה, מישהו אחר היה עושה את זה", נזכר הבלוגר גל מור, מייסד אתר הדיגיטל "חורים ברשת" ועורכו, ואחד המתעדים הוותיקים והחרוצים של סצנת האינטרנט הישראלית. "בתמונה השלישית הבנתי שאנחנו בדרך לתופעה בגלל המהירות, והחלטתי לכתוב פוסט על העניין ולשלב את התמונות שנוצרו זו אחר זו במהירות כדי לאפשר לאנשים לראות כמה שיותר מהן במקום אחד. בגלל שפרסמנו את זה מהר, הפוסט הפך לוויראלי וזכה ליותר מ-17 אלף שיתופים בפייסבוק. בישראל לא הייתה אף דוגמה דומה למה שקרה פה. זה היה חסר תקדים".

- ולמה זה קורה דווקא עכשיו?

"אני חושב שההתפתחות של פייסבוק בישראל פיתחה לאנשים את התודעה הדיגיטלית. עד לפני שנתיים-שלוש הקהל בישראל היה מאוד פסיבי. הבלוגים לא פרחו במיוחד, ואנשים לא יצרו תכנים ל-YouTube. הקהל ברובו צרך תכנים, אבל לא יצר יצירות דיגיטליות בעצמו. ההתפתחות של פייסבוק שחררה פרץ של יצירתיות. אנשים ראו שיש הרבה תגובות וזה עודד אותם ליצור דברים משל עצמם. מה שמרענן בכל הסיפור הזה הוא שזו תופעה שמראה שאנו מפתחים כלים משמעותיים יותר להבעת מחאה מהטוקבק או מהלייק".

הוכחה סופית למשמעותיות של תופעת "ביביגאמפ" (שקיבלה את שמה כמחווה לדמותו של פורסט גאמפ) סיפקה לשכת ראש הממשלה עצמה, כשכמה ימים לאחר מכן העלתה לרשת מחווה תוצרת בית לתופעה. בתמונה המעובדת הממלכתית נראה נתניהו רציני ונחוש, נואם לעולם מעל בימת עצרת האו"ם כשלפריים מסתנן ביבי המחייך מיום שחרורו של שליט. בתוך בועת טקסט שמרחפת מעל ראשו נכתב "דוגרי, הצחקתם אותי". קריצה כפולה.

התפרצות היצירתיות שעורר ראש הממשלה בגולשי ישראל חזרה על עצמה בגרסה רגועה יותר לפני שלושה שבועות. אנשי לשכתו של נתניהו העלו לחשבון הפייסבוק שלו שרבוט בכתב יד שבו תיאר ראש הממשלה את "משולש האתגרים" שבפניו עומדת ישראל. מתחת לתמונה שצולמה בטלפון סלולרי הוסיפו עוזריו של ראש הממשלה כיתוב בשמו שנועד להעביר תחושה אותנטית של "גבר בעבודה": "שרטטתי אותו היום במהלך פגישות שקיימתי להיערכות המשק הישראלי למציאות הכלכלית".

מהר מאוד לאחר עליית התמונה לרשת החברתית החלו לצוץ בה משולשים מעשה ידיהם של גולשים. כולם, כמובן, השתמשו ביצירה המשורטטת של נתניהו כדי ללעוג לו ולמדיניותו.

שני האירועים המקומיים מצטרפים לאין-ספור אירועים דומים המתרחשים ברשת כבר שנים ומייצרים גלי הדף המתפשטים לרחבי העולם המקוון. "ממים" קוראים להם, על משקל "ג*נים". מילון מרים-וובסטר מגדיר אותו כ"רעיון, התנהגות או סגנון שמתפשט מאדם לאדם בתוך התרבות". כמו וירוס, רעיון מסוגל לשכפל את עצמו ואף לעבור מוטציות. הדרך שעשו הממים מהקדמונים אל האינטרנט של ימינו כוללת תחנות בגנטיקה, באבולוציה, בארכיטקטורה, בשפה ובתרבות. ההשלכות של התופעה הזו לעתיד החשיבה האנושית הן מרחיקות לכת. אם פרודיה על ראש הממשלה מתפתחת ב-24 שעות, רק תחשבו מה זה אומר על רעיונות חשובים באמת.

דרווין

בתהליך הדרגתי של החלפת רעיונות, של שיפור חלק מהם ושל זניחת אחרים, ברא לעצמו ההומו ספיאנס עולם רוחני עשיר. הופעת טכנולוגיות תקשורת כמו הדפוס, הרדיו והטלוויזיה האיצו אותם, והאינטרנט כבר היה קפיצת מדרגה.

כדי להבין מהם בדיוק ממים יש לעזוב לרגע את עולם האינטרנט של המאה ה-21 ולנסוע לאחור בזמן, אל תחום מדעי החיים של המאה ה-19. צ'רלס דרווין מצא שתכונות תורשתיות של אורגניזמים - מהעש ועד הג'ירפה, מהקרפיון ועד האדם - נעשות נפוצות יותר ויותר באוכלוסייה של אותו בעל חיים ככל שהן תורמות לרביית הפרט ולשרידותו במערכת האקולוגית שבה הוא מתקיים. העניין הוא שלפעמים אוכלוסיות של אותו מין חיות במערכות אקולוגיות שונות זו מזו, ובמקרים כאלה, לאורך דורות רבים, גם יכולות לפתח תכונות שונות זו מזו. כך קרה, למשל, שביבשת אוסטרליה ובאי מדגסקר, שהתפצלו מאירואסיה ומאפריקה לפני מיליוני שנים, התפתחו מיני בעלי חיים שונים מאוד מאלה שהתפתחו ביבשות ה"אם" שלהן.

אבל לא צריך להרחיק עד לקצה השני של העולם כדי להבין את העיקרון: בשני צדדיו של ערוץ נחל אורן בפאתי חיפה - מרחק של כמאה מטרים זו מזו - חיות שתי אוכלוסיות של תולעי אדמה השונות זו מזו בכמה תכונות מהותיות. לכאורה, קשה להשוות את המרחק בין שני צדדי ערוץ נחל זעיר למרחק שמפריד בין אוסטרליה לאסיה או בין מדגסקר לאפריקה, אבל חוקרי המחלקה לאבולוציה באוניברסיטת חיפה הבינו שכל אחד מצדדיו של ערוץ הנחל הוא למעשה תת-מערכת אקולוגית מובחנת. בצד של ערוץ הנחל הפונה לצפון - והחשוף פחות לשמש - האוכלוסייה התנהלה על מי מנוחות. במדרון הפונה לדרום - החשוף יותר לשמש ולכן הקשה יותר למחיה - גילו החוקרים יותר מוטציות ושונות גבוהה בין התולעים. לאבולוציה זה הספיק.

- האם אלוהים הוא מם?

הממים נכנסו לסיפור הזה ב-1976, כשהביולוג האבולוציוני ריצ'רד דוקינס חיבר את ספרו המונומנטלי "הגן האנוכי" (יצא בעברית בהוצאת דביר ובתרגומו של עמנואל לוטם). דוקינס חיפש דרך להסביר לקהל הרחב איך עובד העיקרון שתואר לעיל בגנטיקה, אבל הוא הבין היטב שללא רקע בביולוגיה יתקשו הקוראים להבין את מנגנוני השכפול הגנטי. הממים אפשרו לו לנפק דוגמאות טובות מחיי היומיום בלי להתייחס לגנים עצמם. הוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לזהות אותן, שכן המנגנון הזה עובד כמעט בכל היבט של חיינו התרבותיים - ממנגינות, מבדיחות ומסיפורים, עבור באופנה, בעיצוב ובארכיטקטורה, ועד השפה והסלנג. לפני כעשרים שנה, למשל, החלו גברים ישראלים לקרוא זה לזה "אחי" בתדירות גוברת והולכת. עם הזמן "אחי" הפך ל"אח שלי", ומאוחר יותר שונה איכשהו ל"אח שלו". כמו באבולוציה הביולוגית, לא הייתה יד מכוונת מאחורי השינויים. הם שירתו פונקציה מסוימת - למשל העובדה ששעשעו אנשים - וכוח זה הביא להפצתם ולשרידותם בשפה.

כמו בטבע, גם הממים - כלומר: הרעיונות האנושיים - עוברים תהליכי הסתגלות, ברירה טבעית, שונות, מוטציה, תחרות והורשה שגורמים להם להתפתח בדרכים שונות ומשונות.

וכך נוצר תחום חדש במדעי החברה, המשיק לגנטיקה: ממטיקה. מייסדי התחום, שבא אל העולם בשנות ה-90 בעקבות המונח שטבע דוקינס, הסבירו כי בדיוק כמו בטבע, גם רעיונות עוברים תהליכי מוטציה, תחרות והורשה, שגורמים להם להתפתח בדרכים שונות ומשונות. ממים המשכפלים את עצמם בהצלחה נהנים משרידות גבוהה יותר, בעוד שאלה הנתקלים באדישות נעלמים לתמיד, או עד להופעה מחודשת בתנאים מוצלחים יותר מבחינתם. ברירה טבעית פר אקסלנס.

דוקינס, שהיה פרובוקטיבי גם הרבה לפני שכתב את "יש אלוהים?" ב-2006 (הופיע בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות/עליית הגג), נהנה במיוחד להדגים את הנקודה שלו באמצעות מה שהוא כינה "מם האלוהים" - כלומר הרעיון שלפיו העולם נוצר על-ידי ישות על-טבעית שעל הדרך גם קובעת גורלות וקוראת מחשבות, מעניקה ומענישה, מצליפה ומלטפת.

הנה האבולוציה הקצרה שלו, על-פי דוקינס: (1) האדם הקדמון, חסר מושג לגבי פעולתו של הטבע וחסר אונים מול עוצמתו, דרש הסבר לתופעות שחווה; (2) זקני שבט, שחיו לפני עשרות אלפי שנים והחזיקו בעמדות סמכות בתוך קהילותיהם, המציאו חבר דמיוני שקיומו נראה להם הגיוני; (3) בני הקהילה שמחו לאמץ את הרעיון המרגיע אל חיקם. (4) התוצאה: לידת הישות העליונה וגלגוליה אל תבניות האל שאנחנו מכירים היום.

על השאלה המתבקשת - מה יש ברעיון האלוהים שהעניק לו כוח חדירה כה רב בסביבה התרבותית - עונה דוקינס: "ערך השרידה של מם האלוהים במאגר הממטי נובע מכוח המשיכה הפסיכולוגי העז שלו. הוא מעניק תשובה סבירה למראית עין לשאלות עמוקות ומציקות על מהות קיומנו. הוא מרמז שאי-צדק בעולם הזה עשוי לבוא על תיקונו בעולם הבא. ההשגחה העליונה מציעה כרית לריכוך פגמינו, וכרית זו, כמו תרופת אליל, אין השפעתה נפגמת מחמת העובדה שהיא מדומה גרידא".

קוראים שהתקשו לקבל את הרעיון שלפיו "אלוהים" הוא לא יותר ממם מוצלח, הוזמנו לניסוי מחשבתי קצרצר: עזבו את האלוהים שלכם לנפשו וחשבו על אלוהות שנתפסת בעולם המערבי שבו אתם חיים כמשונה באמת, זו שהמציאו לעצמם, למשל, בני שבטים אפריקאיים או אינדיאניים הנתפסים הרבה פעמים בחברות מערביות כ"פרימיטיביים". מישהו הרי המציא את אותו אלוהים "משונה" שלהם והעביר את המידע על תכונותיו, על דרישותיו ועל קורותיו מדור לדור, עד שאלה התפתחו לפולחן כזה או אחר.

נשמע יותר משכנע אם לא מדובר באלוהים שלכם? חבריהם הדמיוניים של אנשים אחרים תמיד נראים פיקטיביים יותר מהחברים הדמיוניים שלנו.

גם השפה התפתחה באופן דומה: ד"ר יובל נח הררי טוען בספרו "קיצור תולדות האנושות" שהתוצר העיקרי של המהפכה הלשונית שהחלה לפני כשבעים אלף שנה הוא המצאת השפה הפיקטיבית. יכולתו של ההומו ספיאנס לדבר גם על דברים שאינם קיימים במציאות אפשרה לבני מיננו לברוא לעצמם עולם שכולל בין השאר את כל אבני הבניין של התרבות האנושית - כסף, אלים, מדינות, חברות בעירבון מוגבל וכולי. כל אלה אינם מתקיימים באמת, טוען הררי, אלא קיימים אך ורק בזכות העובדה שכולנו מסכימים להאמין בהם.

בתהליך הדרגתי של החלפת רעיונות, של שיפור חלק מהם ושל זניחת אחרים, ברא לעצמו ההומו ספיאנס עולם רוחני עשיר מאין כמוהו. אך שבעוד שבמשך עשרות אלפי שנים התנהלו חילופי הרעיונות הללו בניחותא, הופעת טכנולוגיות תקשורת מודרניות האיצו אותם. מכונת הדפוס של גוטנברג אפשרה לרעיונות להגיע אל מספר גדול מאי-פעם של אנשים, והופעות הטלפון, הרדיו והטלוויזיה חיזקו את המגמה אף יותר.

אלא שהמהפכה האמיתית התחוללה רק עם הגעת האינטרנט ועם השתלבות הרשת בכל רובד בחייהם של בני אדם ברחבי העולם. המיידיות של העברת המידע ברשת, מספר המחוברים העצום אליה והאופי המבוזר שלה שינו את כללי המשחק ויצרו תופעה חדשה, שנראה כאילו באה אל העולם כדי להוכיח את אמיתות טענותיו של דוקינס.

סדר מתוך הכאוס

ממים אינטרנטיים היו קיימים מימיה הראשונים של הרשת, אולם כדי להבין את התפתחותן של תופעות טריות כמו הביביגאמפ או משולש האתגרים של נתניהו, צריך לחזור בזמן ל-2003, ולהיכנס לחדר השינה של נער ניו יורקי בן 15, כריסטופר פול שמו.

פול, שהתעניין באותה תקופה באנימציה יפנית, הקים באותה שנה את 4chan.org כזירה שבה הוא וחבריו יוכלו להחליף ביניהם תמונות ורעיונות בתחום. האתר כולל כמה עשרות פורומים, שהפופולרי שבהם הוא פורום /b/ הידוע לשמצה: בפורום זה אין צנזורה כלל והגולשים מפיצים בו מידע מכל סוג - מפורנוגרפיה קשה ועד לצילומי הודעות הדוא"ל של חשבון המייל הפרוץ של שרה פיילין.

בשנים שחלפו מאז הקמתו נמצא 4chan בקביעות ברשימת אלף האתרים הפופולריים ביותר באינטרנט, והוא מושך אליו לפחות 12 מיליון משתמשים ייחודיים בחודש. פול, בן 23 בסך-הכול, זכה במשך השנים לכתבות פרופיל בעיתונים כמו הניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל והגרדיאן, הוזמן להרצות בכנסי TED, ואף נכנס לרשימת מאה המשפיעים העולמיים של מגזין טיים ב-2009.

4chan נחשב כבר שנים ל"מפעל הממים" המצליח ביותר באינטרנט, זה שרעיונות הנובטים בו ומעובדים בו זולגים במהירות אל הרשת הגלובלית והופכים לתופעות אינטרנטיות מוכרות. אם בטבע המערכת האקולוגית שבה משפיעה על התפתחותם של מינים לאורך זמן, הרי באינטרנט משפיעה המערכת האקולוגית שבתוכה מתקיים 4chan על התפתחותם של הממים באתר. אלא שבמקום סוגי אדמה, טמפרטורות, גבהים מעל ומתחת לפני הים וחשיפה או חוסר חשיפה לשמש, המערכת האקולוגית של 4chan עשויה משורות של קוד שמייצגות החלטות של מתכנתים. כמו בטבע, גם האבולוציה של רעיון או בדיחה ב-4chan מתארכת על-פני דורות רבים.

אלא שדור אינטרנטי קצר בהרבה מדור ביולוגי, ורעיונות משתנים ומתפתחים ב-4chan במהירות יוצאת דופן, אפילו ביחס לעולם המקוון שבו היא מתקיימת. הסיבה לכך היא ההחלטה של פול לבנות אתר "ללא זיכרון". לכל טוקבק, לכל פוסט, לכל התייחסות שעולה לאתר יש שרשור, כלומר: גולש שקרא את התוכן מעביר אותו הלאה, עם או בלי תגובה משלו. התוכנה שבבסיס האתר שברא פול מאפשרת לכל גולש שנכנס בשערי 4chan לראות רק 160 שרשורים במקביל, מה שאומר שפרסומו של פוסט חדש דוחק את קודמיו לתחתית, והפוסטים שאינם זוכים לתגובות - כלומר אינם מעוררים בקהילה עניין - נמחקים לצמיתות.

בדיוק כמו בטבע - שבו לשינוי קל במערכת האקולוגית עשויות להיות תוצאות אבולוציוניות שלא ניתן לצפות מראש - השוני הזניח יחסית שהכניס פול ב-4chan יצר שינוי שחרג מכוונתו המקורית: הוא בסך-הכול רצה לספק לגולשים אנונימיות, שתהפוך את האתר למקום שאפשר להשתולל בו בלי לדפוק חשבון, אבל ההחלטה שלו גם כפתה על הקהילה לשכלל רעיונות ולזקק אותם במהירות. אם הם לא היו עושים זאת, אותם רעיונות היו נדחקים אל מחוץ לאתר ואובדים לנצח בסייברספייס. והרי ממים - בדיוק כמו גנים - רק רוצים לשכפל את עצמם.

מתקפת המשוכפלים

אין כמו סיפור lolcats כדי להדגים את יכולתו של מם מוצלח להשתכפל עד אין-סוף. עד לפני כמה שנים נהגה קהילת הגולשים ב-4chan לערוך מדי שבוע טקס קטן שאותו כינו caturday: בכל שבת היו בעלי החתולים שביניהם מתחברים לפורום /b/ ומעלים אליו תמונות משעשעות של חבריהם המשופמים. במשך שבועות ארוכים התנהל caturday ללא אירועים מיוחדים, עד שיום אחד העלה אחד המשתמשים תמונה של חתול שעליה הכיתוב העילג במכוון I CAN HAS CHEEZBURGER?. התמונה והכיתוב כנראה הצחיקו מספיק אנשים כדי שאלה יצאו את גבולות 4chan ויופצו באינטרנט הפתוח כמו וירוס. מהר מאוד פתח מישהו בלוג בשם icanhascheesburger.com, וגרם לאלפים רבים של גולשים לחקות את הרעיון ולדבב בעצמם תמונות של חתולים אחרים. התופעה קיבלה את הכינוי lolcats (lol הם ראשי תיבות של laughing out loud - לצחוק בקול רם), ובספטמבר 2008 נמכר הבלוג, שהחל למכור חולצות, סטיקרים ומה לא, תמורת 2 מיליון דולרים. "חתולונובלה", סדרת האינטרנט מעוררת הבאזז המשודרת באתר הסרטונים הישראלי Flix, לעולם לא הייתה באה אל אוויר העולם אילולא ה-lolcats היו חיים בו קודם לכן.

תופעה אחרת שנולדה ב-4chan נעימה הרבה פחות מהחתולים העילגים: גולש באתר שרצה ללעוג לחבריו הנואשים לצפות בטריילר למשחק מחשב חדש, פרסם ב-2007 הודעה שבה הכריז שהלינק המצורף אליה יוביל אותם אל הסרטון הנחשק. מי שהקליק על הלינק הובל ל-YouTube, אולם במקום לראות את משחק המחשב בפעולה הותקף במראות הקליפ הסכריני של ריק אסטלי מ-1987, Never Gonna Give You Up, ובצליליו. התופעה, שזכתה לכינוי Rickroll, צברה במהירות תנופה. כל מה שגולשים חומדי לצון היו צריכים לעשות היה לנסח הפניה מגרה ופרובוקטיבית מספיק (למשל, "מישל אובמה מקללת לבנים!!! וידיאו אמיתי!!!), לקשר אותה אל הקליפ המקורי, ולראות כיצד תאוותו הקולקטיבית של האדם לריגושים עושה במהירות את העבודה.

הפופולריות של המתיחה המטופשת גדלה במהירות כה גדולה וזכתה לגרסאות כה רבות, עד שלא ניתן להעריך כמה אנשים נחשפו אליה במשך השנים. מה שידוע הוא שההפצה הוויראלית ברחבי הרשת הזניקה שוב את הקריירה הגוועת של אסטלי, השתרבבה לאירועים אמיתיים כמו הפגנות נגד הסיינטולוגיה, ואפילו הומחזה על-ידי מאות אנשים באירועי פלאש מוב. בסקר שנערך ב-2008 - שנה בלבד לאחר המצאת הפרקטיקה - התברר שלפחות 18 מיליון אמריקאים צפו בעל כורחם בקליפ. ב-YouTube נרשמו לא פחות מ-42 מיליון צפיות רק בקליפ הרשמי של השיר (ויש לזכור שרבות מאוד מההפניות שהיו אל השיר אינן מאותרות במנועי החיפוש משום שהן מופיעות תחת שמות אחרים). רק לשם השוואה, מספר הצפיות ב-YouTube לשיר Vogue של מדונה עומד על פחות מרבע מזה.

"בארצות הברית יש מורשת האקרים מאוד חזקה, שמגיעה עוד משנות ה-70 מאזור הסיליקון ואלי", מסביר גל מור את הביזריות של התופעה. "יש שם אומת גיקים עם קודים משלהם. בקלות הם מפתחים יצירות שהקודים שלהם ידועים בשלב הראשון רק להם, ורק אחר כך הם מגיעים לקהל הרחב באמצעות בלוגרים שעולים על זה ומתווכים את זה לקהל שלהם. המדיה המסורתית קוראת את אותם בלוגים מסוימים ומתווכת את זה הלאה. מה שחשוב להבין זה שליוצרים הראשונים בכלל לא חשוב להיות פופולריים. הם פונים בעיקר לקבוצת ההתייחסות שלהם. כשהם יצרו את הריקרול זו הייתה בדיחה פנימית. הם לא חשבו שידווחו עליהם בסי-אן-אן. זה לא עניין אותם בכלל".

כשבוחנים את התופעות המקבילות בישראל, ניתן לראות שאותה דרך מחשבה פנים קהילתית מניעה גם את יצרני הממים הישראלים. הבדיחה שבבסיס כל מם משמשת כאמצעי לשחרור קיטור, ככלי לביטוי עצמי וכעוד דרך לסחיטת מחמאות וירטואליות. אולם הצלחתו של מם אחד גם מעודדת את הגולשים לקפוץ למים הלא סלחניים של הקהילה המקוונת ולהשתתף בעצמם ביצירת הממים הבאים. כשתצוץ ההזדמנות הנכונה לשחרר אותם אל העולם, כמובן.