פורטפוליו / נחום חופרי

הורים: ב-1936 עלו ארצה - אבא מגרמניה, אחרי שחטף שם מכות מאנטישמים, ואימא מאוסטריה, אחרי שהכתה נאצי. הם הכירו בהכשרה בקיבוץ עין שמר והקימו את קיבוץ המעפיל. בבית הסתובבה בדיחה שלפיה כשהקיבוץ שלנו הותקף במלחמה, אבא התפנה ואימא נשארה כדי להילחם. שם המשפחה המקורי שלנו היה פיק, והם עברתו אותו לחופרי, על-שם עמק חפר שבו נמצא הקיבוץ.

ילדות: קיבוץ המעפיל. מכיתה ב' עבדנו, בהתחלה במשק הילדים ואחר כך עם כולם. אני הייתי מאנשי השלחין, אלה שנכנסים לחדר האוכל וכולם נותנים להם כבוד. עמדתי בראש ועדת חברת הילדים, בראש הקן של השומר הצעיר, הייתי מדריך, ניגנתי בחלילית, אחר כך בפסנתר ובקלרינט, וכמו כל בני המעפיל שיחקתי כדורעף. למדתי במוסד החינוכי שאבא ניהל במשך שנים, והוא היה גם המורה שלי למתמטיקה ולפיזיקה, סידור שלא נהניתי ממנו.

כשאהיה גדול: טייס. ככה החלטתי. וגם ראש ממשלה, כי זה היה אז באופנה. סיימתי את החלק הבסיסי של קורס טיס בהצטיינות. במתקדם התגלה שאני טייס קרב רע, הוסבתי למסוקים, שם שירתי 27 שנים. בין היתר הקמתי את מערך מסוקי הקרב של צה"ל ופיקדתי על שתי טייסות.

איתן ז"ל: אחי הגדול. הייתי בן 20 כשמפקד הבסיס ברפידים קרא לי אליו אחרי לילה סוער מול תעלת סואץ במלחמת יום כיפור ואמר לי, 'בוא תשתה כוס וויסקי, זה יעזור לך'. עניתי לו שאף פעם לא שתיתי ואני לא מתכוון גם עכשיו. ואז הוא אמר, איתן, אחיך, נהרג ברמת הגולן. לקחתי את הכוסית וגמעתי אותה.

אליס: אשתי. עלתה מצרפת בגיל 16 ועשתה חודשיים של מה שנקרא אז "שירותים" בשק"ם של הבסיס. הייתי אז טייס צעיר, וזה הספיק לי כדי להפוך לבן הזוג שלה. היא הייתה מורה קצת מתוסכלת, והיום יש לה עסק קטן לעיצוב חדרי ילדים. יש לנו ארבעה ילדים.

וושינגטון: הציעו לי להיות נספח אווירי בוושינגטון. היינו אז עם שלושה ילדים קטנים. היינו שם שנתיים של כיף לא רגיל; פתאום היה אבא בבית.

אזרחות: המון דאגות. החלטתי שלא אהיה סוחר נשק ולא אלך לאל על. רציתי להיות האחראי על משטרת התנועה, תעשיין, או מחנך. למשטרת התנועה בדיוק התמנה מפקד ראוי; המגעים שניהלתי עם פולגת הסתיימו ברגע שביקרתי במפעל שבו 500 תופרות עובדות גב אל גב בצפיפות; אז הלכתי ללמוד בבית הספר למנהיגות חינוכית והתמודדתי על ניהול בית ספר אוסטרובסקי. המתנגדים אמרו שזה יקרה על גופתם המתה, כי אין סיכוי שאיש צבא ינהל את בית הספר, אבל אני לא ויתרתי. התיישבתי על הכיסא כמנכ"ל אוסטרובסקי, וניהלתי אותו שבע שנים.

עסקים: לא מעניינים אותי, אבל ניהול כן. במשך חצי שנה הייתי נציג קרן של פילנתרופים שעבדה בקריית שמונה, אחר כך ניהלתי את אגף החינוך בעירייה, אבל המטרה שלי, תמיד, היא לעמוד בראש הפירמידה.

ראש העיר: כשהודעתי על הגשת מועמדותי הייתה לי תמיכה בסקרים - של 7%, כשהמועמד שמולי קיבל 30%. הייתי שאנן מדי בשביל מוטי מורל, שניהל לי את הקמפיין. באיזשהו שלב הוא התנפל עליי וצעק, 'אתה לא רוצה לזכות בבחירות?'. אמרתי לו, אני רוצה ואני אזכה. וזה קרה. בשתי קדנציות בינתיים.

חינוך פרטי: מוקצה. מייצר חברה של אדונים ומשרתים.

הדרת נשים: מוקצה עוד יותר. בעיריית רעננה יש הדרת גברים. מחצית מחברות המועצה הן נשים, ורוב ההנהלה הבכירה היא של המין היפה והחזק באמת. בשכונה החדשה, נווה עוזי, הרחובות ייקראו על-שם נשים חזקות.

ארנונה: ההחלטה החדשה להוריד ארנונה היא החלטה טובה אם יש מאחוריה מנגנון תקציבי. כמו שזה נעשה זה לא אחראי. אני לא קורא לשר ישי להתפטר, אלא להתעשת.

פוליטיקה ארצית: די יצאה לי הרוח מהמפרשים, אבל אני לא פוסל. אם זה יקרה, זה לפחות בעוד שש שנים.

פנאי: טיולים למיטיבי לכת בארץ, סקווש, רכיבה על אופניים, שחייה, ריצה וחדר כושר.

עתיד: עוד אין לי נכדים, אבל הרופא אמר שאני בשל לזה.