חוו"ד: הצעת חוק בוררות חובה לא תעבור בבג"ץ

הצעת חוק בוררות חובה בתביעות אזרחיות שהוגשו לבית משפט השלום מעוררת קשיים חוקתיים וספק אם תעמוד במבחן בג"ץ; כך קובעת היועצת המשפטית של ועדת החוקה, עו"ד סיגל קוגוט, בחוות דעת חריפה שהגישה לחברי הוועדה, שהגיעה לידי "גלובס". מחר (ג') אמורה הוועדה, בראשות ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), לדון בהצעת החוק לקראת אישורה בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת.

מדובר בהצעת חוק ממשלתית שהגיש משרד המשפטים, ביוזמת שר המשפטים יעקב נאמן. על פי ההצעה, שהיא הוראת-שעה למשך חמש שנים, יוכל נשיא של בית משפט השלום להורות על העברת תביעות בכל סכום שבסמכות השלום, עד 2.5 מיליון שקל, לידיו של בורר וזאת גם בלא הסכמת הצדדים לתובענה. התשלום לבורר יבוא מקופת המדינה. הצעת החוק עוררה תרעומת, בין היתר מצד נשיאת העליון דורית ביניש, שופטים בדימוס והאגודה לזכויות האזרח, בנימוק שמדובר בהפרטה של מערכת השפיטה ופגיעה בזכות הגישה לערכאות.

בחוות דעתה מפרטת קוגוט את הנימוקים לעמדתה ולפיה ספק אם החוק יעמוד במבחנים חוקתיים בבג"ץ. לדבריה, הצעת החוק מעלה "חשש לפגיעה בעקרונות יסוד חוקתיים המעוגנים בחוק יסוד: השפיטה". כך, לא ברור אם הבוררים שיטפלו בתביעות ייהנו מעצמאות ואי-תלות כמו של שופטים, ולא יהיו נתונים להשפעות ולחצים. לדבריה, "מתעורר חשש ממשי שההסדרים החלים על הבוררים אינם מבטיחים עצמאות ואי תלות ואינם יוצרים הפרדה מספקת בינם לבין הרשות המבצעת", בין היתר מאחר שניתן להדיחם בקלות ושכרם נקבע על ידי הרשות המבצעת.

גם עקרון פומביות הדיון, הקבוע בחוק יסוד: השפיטה, מופר לטענתה של קוגוט, מאחר שהבוררויות ינוהלו בלא שקיפות או בקרה ציבורית. פגיעה נוספת קיימת בזכות הגישה של האזרח לערכאות השיפוטיות. "ספק אם ניתן לומר שהבוררים בבוררות חובה מהווים ערכאה שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה, ושההליך שיתקיים בפניהם יהיה הליך שיפוטי ראוי, הוגן וענייני", טוענת היועצת המשפטית, "ויתור מוחלט על סדרי דין כלשהם כרוך בפגיעה בזכות לקיומו של הליך שיפוטי הוגן וראוי".

בדומה לטענות דומות שנשמעו כלפי הצעת החוק, קובעת גם קוגוט כי גלומה בה "הפרטה חלקית של הרשות השופטת". "לא כל שירות ציבורי ניתן להפרטה", היא מפרטת בהסתמך על פסק דינו של בג"ץ בפרשת הפרטת בתי הסוהר. "יש סבירות גבוהה שמבנה השכר של הבוררים יתמרץ אותם לקבל להכרעתם כמה שיותר תיקים. נטיית הבוררים עלולה להיות לצמצם בהיקף הדיונים, במספר העובדים המועסקים על ידם לצורך הבוררות, להפחית את היקף העדויות הנשמעות, לנהל פרוטוקול פחות מדוקדק ועוד".

באשר לאפשרות שהחוק ייפסל בבג"ץ, טוענת קוגוט כי האמצעים שנבחרו בחוק אינם מידתיים, מאחר שלא יעמדו ב"מבחן הפגיעה הפחותה" שהוא אחד ממבחני המידתיות. זאת, מאחר שקיימים אמצעים אחרים להשגת המטרה: צמצום פרק הזמן שבו תחול הוראת השעה מחמש שנים לשנה-שנתיים; הרחבת השימוש בהליך סדר-דין מהיר הנהוג בבתי משפט השלום; וצמצום תחולת חוק הבוררות רק לסוגי הליכים מסוימים; החלת כללי האתיקה לשופטים גם על הבוררים; וקביעת סדרי דין בסיסיים בהליכי בוררות חובה.

לבסוף טוענת היועצת המשפטית של ועדת החוקה כי לא ברורה מידת התועלת שבהעברת תיקים להליכי בוררות חובה, וזאת בשל מגוון ההתדיינויות שיתקיימו בבתי המשפט אגב הליכי הבוררות, ובין היתר: החלטת נשיא השלום על העברת תביעה לבוררות; פרשנות הסייגים לגבי סוגי התיקים שניתן להעביר; ערעור בזכות על ההחלטה להעביר תיק לבוררות; בקשה לבימ"ש לסעד זמני במסגרת בוררות מתנהלת; הליך לאישור פסק בורר; ערעור בזכות על פסק הבורר; והעברה אוטומטית של בוררות להכרעה שיפוטית אם הבורר לא פסק בתיק בתוך חצי שנה.