אשליית הפלסבו תשנה את חייכם

אפקט הפלסבו הוא היכולת של הגוף להפעיל מנגנון ריפוי נסתר בעקבות גירוי חיצוני או אשליה. מחקר חדש ופורץ דרך מראה שאפשר להפעיל את אותו המנגנון כדי לשפר יכולות כמעט בכל תחום, ממתמטיקה ועד כישורי מנהיגות. חשבתם שאתם לא יודעים לצייר? תחשבו חיובי

16/02/2012, 16:21
מוח / מאייר: shutterstock
מוח / מאייר: shutterstock

ג'ניס שונפלד הייתה יכולה בקלות לפספס את הידיעה ששינתה את חייה. במשך שנים היא הייתה שרויה בדיכאון עמוק, שהפך כל יום לגיהינום: היא הייתה פורצת בבכי לא מוסבר לעתים קרובות, מתקשה בביצוע המטלות הבסיסיות, ולפעמים נשארת במיטתה במשך ימים שלמים. יחסיה עם בתה ועם בעלה הגיעו לסף פיצוץ. בוקר אחד ב-1997, כששונפלד נתקלה במקרה בדיווח על כך שאוניברסיטת UCLA עורכת ניסוי בתרופות אנטי דיכאוניות חדשניות, היא החליטה להשתתף. לאחר שמונה שבועות של טיפול בכדורים האלה, החוקרים מצאו מולם אישה במצב שונה לגמרי. "הרגשתי התרוממות רוח", היא סיפרה שנים לאחר מכן. "חיי היומיום שלי השתנו לחלוטין. התמלאתי תקווה בפעם הראשונה אחרי שלושים שנים". זמן קצר לאחר מכן הרופאים גילו לה את האמת: לכדורים שהיא בלעה לא היה כל ערך רפואי. הם היו כדורי דמה, פלסבו, והשיפור במצבה היה כל-כולו תוצאה של מנגנון ריפוי עצמי מסתורי שנזקק לחיזוקים חיצוניים כדי להיכנס לפעולה.

כל זה לא היה מפתיע במיוחד לאור הידע שנצבר עד אז על יעילות הטיפול בפלסבו. אולם כשהחוקרים התבוננו על סריקות המוח שנעשו לשונפלד לאורך תקופת הניסוי, הם גילו משהו חדש: בעוד שבתחילת הניסוי הייתה קדמת מוחה - האחראית בין השאר על מצב הרוח - כמעט "כבויה" וצבועה בכחול קריר, בתוך כמה שבועות היא החלה לרחוש פעילות. מרכז מצב הרוח של גברת שונפלד זרח כעת באדום ארגמני. היא כבר לא הייתה בדיכאון. כך, לראשונה בהיסטוריה, הוכח שאפשר לתעד באופן ויזואלי את האפקטיביות של הפלסבו, ושלמעשה הוא אינו משפיע רק על תחושותיו של המטופל, אלא מחולל שינוי רפואי ממשי.

המחקר ב-UCLA עבר מתחת לרדאר הציבורי, וכשמנסים לחשוב מדוע, התשובה די ברורה. משחר ההיסטוריה האנושית מלעיטים מרפאים את מטופליהם בתרופות חסרות כל ערך, שאיכשהו מביאות לשיפור אמיתי במצבם, אולם ההכרה בכך שאנו נרפאים ממגוון רחב של מחלות וסימפטומים באמצעות מנגנון הונאה עצמית אינה נעימה במיוחד. ההיסטוריונית אן הארינגטון מאוניברסיטת הרווארד טוענת שעד לא מזמן ההיסטוריה של הרפואה הייתה למעשה ההיסטוריה של אפקט הפלסבו. "רופאים נסמכו הרבה יותר על כוח אישיותם ועל ההילה שסביבם מאשר על התרופות שהם שלפו מהתיקים השחורים שלהם", היא מסבירה.

כך, עד לפני כמה עשורים רופאים היו רושמים עבור המטופלים שלהם תרופות דמה כהליך סטנדרטי, אך בניגוד למה שניתן להניח, הנוהג הזה כנראה נמשך. בסקר אנונימי שנערך ב-2002 בקרב רופאים אמריקאים, התברר ששני שלישים מהם נתנו למטופליהם תרופות דמה ביודעין. בבריטניה, 63% מהרופאים הודו שעשו זאת, בניגוד לתקנות. מאז שנות ה-70 תרופות מאושרות לשימוש רק לאחר שהוכח שהן יעילות יותר מתרופות פלסבו, אבל גם במאה ה-21 נוהים מאות מיליונים אחר תרופות הומאופטיות, עיסויי רפלקסולוגיה, דיקור סיני ועוד שיטות שהערך הרפואי שלהן לא הוכח. השורה התחתונה היא שאם ההומאופת, המדקר או המתקשר יהיו משכנעים וכריזמטיים מספיק כדי לגרום לכם להאמין שהם יכולים לסייע, קיים סיכוי לא רע בכלל שמצבכם הרפואי אכן ישתפר.

לתובנה הזו יש משמעויות מעניינות במיוחד, שעומדות בעשור האחרון במוקד מחקרו של פרופ' ניקולאס האמפרי מהלונדון סקול אוף אקונומיקס. האמפרי, מהפסיכולוגים האבולוציוניים המובילים בעולם, סבור שאפקט הפלסבו הוא למעשה מנגנון ריפוי עצמי שעושה שימוש בגורמים תרבותיים. מדובר ביכולת אבולוציונית שהתפתחה אצל האדם בשלב מאוחר יחסית, עם היווצרותה של תרבות. ואם יעילותו של טיפול רפואי מדומה קשורה לטקסים ולאמונה, ניתן להניח שאפשר למצוא דוגמאות לאפקט הפלסבו גם מחוץ לתחום הרפואה.

"הרבה מאוד מחקרים מראים כיצד סימנים מהסביבה משפיעים על התנהגותם של אנשים", מסביר האמפרי בראיון ל-G. "החלטות מוסריות, הרגלי הגיינה אישית, תפיסות פוליטיות והתנהגויות רבות אחרות מתגלות כגמישות בהרבה מכפי שנהוג היה לחשוב עליהן". במילים אחרות: לבני האדם ישנה יכולת להיות טובים יותר, רגישים יותר ומתחשבים יותר בזולתם - "מענטשים", אם תרצו - מכפי שהם מרשים לעצמם להיות, בזכות אותו מנגנון שמאפשר לגוף לרפא את עצמו באמצעות אשליה.

מה כל-כך מרעיש בגילוי הזה? העובדה שהעידן המודרני מאפשר למנגנון הזה להתפתח ויוצר הזדמנויות שבהן אנחנו יכולים להפוך לאנשים טובים יותר. לדידו של האמפרי, במשך מאות אלפי השנים בהם התפתח המין האנושי היה לפרט הבודד בטוח יותר לקבל על עצמו את כללי העדר ולא לבלוט יותר מדי. לא להיות אקסצנטרי מדי, ישיר מדי או חכם מדי יחסית לסביבתו. "בעולם שבו אנו חיים כיום", הוא אומר, "המצב שונה".

מערכת ניהול המשאבים

לפני שנכנסים לעיקרון החברתי, צריך להבין בדיוק מה עומד מאחורי התופעה שנקראית פלסבו, ובעיקר את הפרדוקס שהיא מגלמת בתוכה. "אם אנשים יכולים להחלים ממחלות כתוצאה מנטילת תרופת פלסבו, המשמעות היחידה היא שאותם אנשים בעצם מרפאים את עצמם", מסביר האמפרי. "אם כך, עולה השאלה מדוע האדם נזקק בכלל לאישור חיצוני כדי לרפא את עצמו. תחשוב על זה: מיליוני אנשים נכנסים כל הזמן לקליניקות כדי לקבל אישורים מהצוות הרפואי שמותר להם לרפא את עצמם".

- אז איך המנגנון הזה עובד באמת?

"אני חושב שיכולה להיות רק תשובה אחת: לריפוי עצמי יש גם עלויות".

- כלומר, הגוף לא ימהר להפעיל את המערכת, אלא אם כן משהו יגיד לו שהוא צריך לעשות זאת.

"כן. גם במקרה של מחלה קשה, אין זה מובן מאליו שהמערכת החיסונית תתחיל לפעול באופן מיידי. זאת כיוון שמשאביה יקרים מאוד לגוף והם מתחדשים רק לאחר זמן ולאחר שהגוף מתחזק".

הטענה מודגמת היטב בניסוי שבו השתתפו שתי קבוצות של עכברים. עבור מחצית מן העכברים יצרו החוקרים מערכת אור וחושך מלאכותית שדימתה ימי קיץ ארוכים, ועבור המחצית השנייה הם יצרו חורף מלאכותי באמצעות קיצור ה"ימים" והארכת ה"לילות". עכברים שחשבו שהם חיים בקיץ השתמשו מיד במשאבים החיסוניים שלהם כדי להתגבר על מחלות והבריאו בתוך יום-יומיים. לעומתם, עכברים שחיו תחת הרושם שהם עמוק בחורף היו קמצניים בהרבה בשימוש במשאביהם. "אותם עכברים לא יכלו להרשות לעצמם 'לבזבז' את המשאבים את למקרה שיחלו שוב".

המנגנון, שהאמפרי מכנה "מערכת ניהול הבריאות", מבצע לדבריו אנליזה כלכלית של הסביבה שבה נמצא האדם, ומחליט כיצד לחלק את המשאבים המוגבלים שעומדים לרשותו. וכשם שהמערכת הזו עושה שיקולי עלות-תועלת מבחינה גופנית, כך היא עושה זאת מבחינה חברתית. וביתר שאת בעידן המודרני הגלובלי, שבו כל אדם מוצא את עצמו חשוף מאי פעם.

"אם הסביבה שבה אנו חיים מסוגלת להביא אנשים לשחרר כוחות ריפוי חבויים, ייתכן שהתרבות מסוגלת גם לתת לאנשים 'רשות' לעשות דברים שהם לא היו עושים בעבר ולהציג בפני העולם צדדים 'רדומים' באישיותם", הוא מסביר. "הרי אנשים התפתחו בצורה כזו שהם למדו להתאים את עצמם לסביבה ולא לבזבז את המשאבים שלהם על פעולות 'יקרות' מבחינה פיזית או פסיכולוגית".

כך, למשל, משום שתרבויות פטריארכליות תפסו נשים כלא ראויות לעסוק בתחומים "גבריים" כמו ניווט או מתמטיקה, מדד אפשרי להתנהגות "לא נשית" היה יכול להיות הצטיינות במתמטיקה. ולכן, במשך עשרות אלפי שנים נשים למדו להגן על עצמן ולא לחשוף את יכולתן השכלית הגבוהה כדי לא לשאת במחיר החברתי הנלווה לכך. ניסוי שנערך בבריטניה מדגים את הנקודה: נערות שנבחנו במתמטיקה והתבקשו לציין את מינן בראש דף המבחן הגיעו לתוצאות נמוכות מנערות שלא התבקשו להפר את האנונימיות המגדרית. אותן נערות פשוט התאימו את עצמן למציאות החברתית המקובלת גם בעולם המערבי ושמתייחסת בחשדנות לנשים אינטליגנטיות ובטוחות בעצמן.

אלא שאותו עיקרון עובד גם לחיוב: בניסוי אחר שנערך בבריטניה הוכח שנערות שנבחנו בכיתות שעל קירותיהם היו תלויות תמונות של דמויות נשיות חזקות, בטוחות בעצמן ומעוררות השראה (מרגרט תאצ'ר הייתה אחת מהן), קיבלו תוצאות גבוהות יותר מנסייניות שנבחנו בכיתות עם קירות שעליהם נתלו תמונות של בובות חמודות.

"כיום מעודדים אותנו להיות מיוחדים וייחודיים, אבל צריך לזכור שזו מגמה שחותרת תחת המורשת האבולוציונית שלנו", מסביר האמפרי. "האינדיבידואליזם החדש הזה מאפשר לאנשים לבטא את הייחודיות שלהם כפי שלא היו יכולים לעשות אי-פעם בעבר".

ניסוי שביצעו לאחרונה חוקרים מיפן מבהיר למה הוא מתכוון. המשתתפים הושבו בחדרים נפרדים והתבקשו לשחק זה עם זה משחק שיתוף פעולה. הם יכלו להתנהג כלפי שותפם בנדיבות ולבטוח בו, אך גם לנסות למקסם את התועלת העצמית שלהם על חשבונו. לצד מסך המחשב שעליו שיחקו הנסיינים, הציבו החוקרים מסך אחר שעליו שני מצבים: אנימציה בסיסית של שני כדורים המסייעים לכדור שלישי לטפס מעל מכשול; ושני כדורים שמונעים מהכדור השלישי לעבור את המכשול. הנסיינים שנחשפו לכדורים ה"נחמדים" נטו לשתף פעולה בשיעור כפול מהנסיינים שראו בזווית עינם את שומר המסך שהראה את הכדורים ה"לא נחמדים". איש מהם לא דיווח על כך שהוא שם לב לשומרי המסך, אבל זה לא באמת משנה. גם אילו מישהו מהם היה מתבונן בתשומת לב בפעולותיהם של הכדורים, אין לכאורה שום סיבה שהוא יחקה את התנהגותם בעולם האמיתי.

מחפשים אישור מאבא

האמפרי, יליד 1943, לא עסק בחקר אפקט הפלסבו מאז ומעולם. לאורך השנים הוא התמקד באבולוציה של המוח ושל התודעה. בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת קיימברידג' הוא חקר את מערכת הראייה העצבית של קופים. חוקרת הגורילות דיאן פוסי, שסיפור חייה נחשף בסרט "גורילות בערפל", התרשמה מהמחקר והזמינה את האמפרי לביקור בקהילת הגורילות שהיא חקרה ברואנדה. האמפרי שהה בג'ונגל שלושה חודשים שבסופם החל לפתח את אחד המחקרים החשובים בפסיכולוגיה האבולוציונית: הוא טען כי היכולות הקוגניטיביות של קופי האדם - וכנראה גם שלנו - התפתחו כתוצאה מהחיים בקהילה.

לאורך כל הקריירה שלו פלרטט האמפרי עם עולם המדיה. הוא השתתף והגיש סרטים דוקומנטריים ותוכניות רדיו בבי-בי-סי, כתב ספרים פופולריים והיה המדען היחיד אי פעם שערך את כתב העת הספרותי הנחשב "גראנטה". הוא חבר קרוב של הביולוג האבולוציוני והאתאיסט המיליטנטי ריצ'רד דוקינס, ואף שכמו דוקינס גם האמפרי אינו מאמין בקיומה של שום יישות על-טבעית כזו או אחרת, גישתו לדת שונה למדי מזו של חברו הלוחמני.

העיסוק במנגנון הפלסבו החל כשלפני כ-14 שנים, כשעבר האמפרי לניו יורק כדי ללמד פסיכולוגיה. "זמן קצר אחרי שעברנו לשם הבנתי שלא אוכל להיות מאושר באמריקה", הוא נזכר, "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו בסביבה כזו. ממש לא הרבה זמן לאחר מכן פנה אליי חבר מהלונדון סקול אוף אקונומיקס וסיפר שיש להם כסף למשרת מחקר בפסיכופתולוגיה אבולוציונית. הוא ביקש ממני לחשוב אם אני יכול להמליץ להם על מישהו מתאים, אז אמרתי להם שברור והצעתי את עצמי".

האמפרי בטוח שעוצמתו יוצאת הדופן של אפקט הפלסבו מאפשרת ליצור הזדמנויות אין-ספור לרתימתו כדי לשפר את חייהם של אנשים. הנה כמה דוגמאות: בניסוי שנעשה בארצות הברית התבקשו שתי קבוצות של נסיינים לשחק במשחק אסוציאציות מילוליות. בקבוצה אחת נכללה במשחק האסוציאציות המילה "פלורידה" ובשנייה לא. לאחר תום המשחק התבקשו הנסיינים לעבור לחדר אחר, במורד המסדרון, והפסיכולוגים מדדו את זמן ההליכה. הנסיינים ששמעו את המילה פלורידה - שמקושרת בארצות הברית לפרישה ולחופשה - הלכו לחדר השני בקצב איטי בהרבה.

גם שימוש של אדריכלים בצבעים שונים משפיע באופנים מפתיעים על ההתנהגות האנושית. התברר שחשיפה לצבע אדום מביאה לירידה של עד 30% ביכולת לפתור חידות ערבול מילים, לעלייה בנטייה לפלרטט ולאגרסיביות מוגברת. ניסויים אחרים הוכיחו שאם מזכירים לאנשים את קונספט המוות, הם הופכים לשמרניים יותר ולאגרסיביים יותר בעמדותיהם כלפי בני קבוצות אחרות. כך, בניסוי שנערך ברחובות מנהטן, וששוחזר בתוצאות זהות בגרמניה וביפן, נשאלו בשתי קבוצות נסיינים על עמדותיהם בנושאים כגון הפלות ונישואי הומואים ולסביות. חוקרים שמיקמו את עצמם סמוך לבית לוויות גילו שהנסיינים שהתבקשו לענות על שאלותיהם הפגינו עמדות שמרניות בהרבה מאלה שהשיבו על השאלות מעט הרחק משם.

"אלה אפקטים מעניינים מאוד כשאנחנו חושבים על הצורה שבה אנחנו מתכננים את הערים שלנו", אומר האמפרי. "בבריטניה, למשל, התברר שנסיינים שהתבקשו לענות על שאלות בכנסייה שבה הם כמובן נחשפו למראה האלים של ישו הצלוב והמדמם, הפגינו עמדות שמרניות בהרבה מנסיינים שענו על אותן שאלות במקומות אחרים. כאן גם יש לדברים הללו השלכות משמעותיות יותר, משום שבבחירות ממוקמות קלפיות רבות בכנסיות. אנשים לא חושבים על כך, וכדאי שייתנו על כך את הדעת".

לדעת האמפרי, הדוגמה הבולטת ביותר לאפקט פלסבו המוני, שגורם לאנשים לחשוב שיש מישהו שדואג להם ולכן מאפשר להם להתנהג בצורה אנושית ומתחשבת, היא האמונה באלוהים. "יש מחקרים רבים בפסיכולוגיה, המראים שילדים הגדלים עם אב שמהווה דמות משמעותית בחיים, הופכים למצליחים, לחברותיים ולפיקחים יותר. אם ילד גדל ללא אב, האפקט הזה מתהפך מפני שאותו ילד לא קיבל 'היתר' מדמות משמעותית להביע את עצמו. אם אתה לוקח את הרעיון הזה ומרחיב אותו - חשוב מה אמונה בכך שלכל אחד מאיתנו יש אב שקוראים לו אלוהים עושה לבני אדם. אם אתה יכול לשכנע את עצמך, או להיות משוכנע על-ידי התרבות שבה אתה חי, שאתה בנו של אלוהים, יש לכך השפעה על הדרך שבה אתה מתנהג. אף שאני אתאיסט, אני חושב שזו השפעה חיובית. אין לזלזל בתפקידה של אמונה שכזו ביכולת של אנשים להתפתח מבחינה אישית ומבחינה חברתית".

- אם כך, היהודים, שממש בטוחים שהם העם הנבחר, אמורים להתפתח אפילו יותר.

"אנחנו יודעים שבמבחני איי-קיו יהודים מקבלים תוצאות הגבוהות בכ-10% מהתוצאות של לבנים לא יהודים בחברות שבהם הם חיים. יש חוקרים שחושבים שיש לכך הסבר גנטי: סטיבן פינקר מהארווארד סבור שמשום שהתרבות היהודית מעודדת ומרוממת את הלמידה, ומטילה סנקציות שעשויות להתבטא בחוסר יכולת להשיג שידוך, התרחש בתוך העם היהודי תהליך ברירה טבעית. הפרטים האינטליגנטיים בחברה זכו ליתרון ולכן התרבו יותר וגרמו לשינוי המאגר הגנטי של העם היהודי. אני, לעומת זאת, פחות מתעניין בגנטיקה ויותר בהסברים סביבתיים, ואני סבור שתחושת הייחוד הזו אצל יהודים, שמבוססת על הגדרתם העצמית כעם נבחר, היא זו שאחראית על ההישגים יוצאי הדופן של הקבוצה האתנית הקטנה הזו".

- ואם אתה מודע לאפקט, תהיה מחוסן מפניו?

"התשובה המפתיעה היא שלא. החוקר האיטלקי פבריציו בנדטי, מהמובילים בעולם בחקר הפלסבו, ניסה את זה על עצמו וזו הייתה התוצאה. ההסבר שלי הוא שבגלל הידע הרב של בנדטי בתחום, והעובדה שהוא יודע כמה חזק הוא כוח הריפוי של הפלסבו - השאלה הזו הופכת ללא רלבנטית".
מגזין G - עדכונים בטוויטרהכתבה המלאה במגזין G - לקבלת הגיליון החדש הקלקגלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>

טוקבקים
נושא
טוען תגובות...טוען
טען תגובות נוספות
 

פוסטים נוספים