אין זונות מאושרות. והן ימותו צעירות. אכפת לכם?

מחקר שנערך בקנדה על-ידי הפסיכולוגית הקלינית מליסה פרלי, הראה כי הסיכוי של אישה העוסקת בזנות למות בגיל צעיר גבוה ב-40% מאשר של אישה שעוסקת בכל מקצוע אחר.

מדינת ישראל אינה מחזיקה נתונים רשמיים לגבי שיעורי התחלואה במחלות שונות אצל גברים ונשים בתעשיית הזנות, ולא על תוחלת החיים שלהם. החשש הוא שהנתונים הללו יתרמו לסטראוטיפיזציה של העובדים בתעשייה זו, ולפגיעה נוספת בהם. אולם לא סביר שדווקא בישראל, אחת מבירות הסחר בנשים העולמיות, המצב טוב יותר מאשר בחו"ל.

מיסוד לא יעזור

הדיון הציבורי בנושא המיסוד או הקרימינליזציה של הזנות, מתמקד בדרך-כלל בהתייחסות לפן הרגשי של הזנות ובחופש הבחירה ומגבלותיו. תדיר עולות השאלות האם אכן יש חופש בחירה לרוב המועסקים בתעשיית מין, האם חופש הבחירה אמיתי, כיצד בכלל ניתן להגדיר חופש בחירה אמיתי, ואילו אמצעים ניתן לנקוט כדי להבטיח שכל המועסקים בתעשיית הזנות יהיו כאלה הבוחרים בכך.

אולם, נראה כי גם בזנות ה"אידיאלית" לכאורה, ובוודאי בזנות כפי שהיא מתבצעת בפועל, נגרמות בעיות בריאות שהן מעל ומעבר לכל מקצוע אחר.

האם בעיות הבריאות הן חלק בלתי נפרד מן הזנות, או תוצר לוואי של הקרימינליזציה שלה? רבים מן התומכים בלגליזציה של הזנות מדברים על זנות "נקיה" ו"הגיינית" כפתרון לבעיות הבריאות של העובדות.

עידית הראל שמש, דוברת מכון תודעה: "הגישה הגורסת כי אם נבצע בדיקות תקופתיות לאיתור מחלות מין אצל העובדות בתעשיית המין נפתור את הבעיה, מקוממת. בדיקה כזו היא 'שירות' שניתן ללקוח כדי שידע לאן הוא יכול לחדור בלי חשש, אך לא הגנו כהוא זה על הנשים. הרי לא מחייבים ולא ניתן לוגיסטית לחייב גם את הלקוחות לעשות בדיקה. אז לא עשינו בזה כלום. אותה אישה שעברה את הבדיקה עלולה מיד להידבק מחדש.

"גישה זו מציגה את הזונה כמלוכלכת ואת הלקוח כבריא, בעוד אנחנו ידועים שההיפך הוא הנכון. הלקוחות, שאינם נוהגים להיבדק, הם שמעבירים את מחלות המין מאישה לאישה. הם אלה שמעבירים את המחלות אחר-כך גם לנשים שאינן עובדות בשירותי המין. לא בוער לי לדאוג ללקוחות כי להם יש זכות בחירה, בעוד רוב הנשים מגיעות לתחום הזה מחוסר ברירה".

פרלי מציינת במחקריה כי בסופו של דבר בדיקות כאלו אינן יכולות לעזור לא לנשים ולא ללקוחות. וגרינפטר גולד מוסיפה כי: "אם אישה מקבלת 10-20 לקוחות ביום, שזה הממוצע, שום בדיקה לא יכולה לעזור לה. היום היא יכולה להיבדק ולגלות שהיא נקייה, ובשבוע הבא היא כבר תבוא במגע עם עשרות לקוחות נוספים. הלקוחות לא אוהבים להקפיד על אמצעי ההגנה, ואפילו מעבירים באינטרנט בינם לבינם מידע היכן ניתן לקבל שירותי מין ללא קונדום. לעתים קרובות זונה תיתקל בלקוח שידרוש ממנה מין ללא הגנה, ולא תמיד היא במצב שמאפשר לה לסרב".

הראל שמש: "כל שקל שיש למדינה להשקיע במיסוד של הזנות, היא צריכה להשקיע בלנסות להוציא אותן משם".

אין זונות מאושרות

כאמור, מחלות המין אינן הבעיה היחידה. הראל שמש: "הגוף צריך לקבל אל תוך הנרתיק, פי הטבעת והגרון איברי מין או חפצים בצורה קשה ואגרסיבית. החדירה חזקה כי זו חלק מהפנטזיה. יש גם צביטות ומכות - הגוף שלהן נגמר. אותה אישה צריכה לאפשר את החדירה, ולכן היא מורחת כל מיני חומרי סיכה ומגיעה אלינו עם זיהומים ודלקות באיבר המין. זה יכול להגיע לזיהום בכל הרחם, ומישהי שהכרתי כבר הגיעה עד כריתת רחם.

"כדי לבצע את המין האוראלי הן לומדות לנטרל את רפלקס ההקאה בעזרת צינורות ומלפפונים ומה לא, וזה פוגע אחר-כך ברפלקסים הטבעיים בהתמודדות עם מחלה. בגלל המצב הנפשי שלהן וההתמכרויות, מערכת החיסון לא מתפקדת והן נוטות להידבקות מהלקוחות במגוון מחלות. הן חוות הפלות כל הזמן, ולא בדיוק מחכות להחלים כדי לחזור לרחוב או לדירה. נמצאות במצב של הריון מתקדם ועדיין מקבלות לקוחות".

האם הנשים הללו יכולות לקבל פחות לקוחות ובכך לשפר את בריאותם? יש טענה כאילו בזנות ממוסדת או "יוקרתית" יותר, המחיר היקר מאפשר להן להתפרנס היטב ממספר קטן של לקוחות.

הראל שמש: "זו טעות נפוצה. שמעתי את המיתוס הזה על 'זונת הצמרת' שמקבלת מעט לקוחות ומכתיבה את התנאים. זה לא מה שאנחנו רואים בפועל. אנחנו רואים כי ככל שהמחיר גבוה יותר, הזנות קשה יותר, כי את המחיר משלמים על 'אקסטרות' - פנטזיות אלימות, ביזאר, קשירות, אורגיות או החדרת חפצים".

האם נתוני האלימות הם כורח המציאות?

הראל שמש: "גם זו חלק מן הפנטזיה, לפחות של חלק מן הלקוחות. העובדה היא שזה קיים בשטח, ולמיטב היכרותי זה קיים אצל כל הנשים בתעשיית הזנות".

כמה נפוצה זנות בכורח, הכוללת חטיפה וכליאה?

גרינפטר גולד: "ישנם מקרים בארץ של חטיפה וכליאה, בעיקר של צעירות מאוד או של תיירות".

אסתר עילם, מחלוצת הפמיניסטיות בישראל, שהקימה את ארגון "אנחנו שוות" המציע אלטרנטיבה לנשים במעגל הזנות, מוסיפה: "הנשים בסחר הן בעמדה הבעייתית ביותר. כדי לאלף אותן אונסים אותן באופן תדיר. הן נשים נאנסות, שוב ושוב. לעתים קרובות ממכרים אותן לסמים, ואז הן לא שמות לב אם הן כן או לא מוגנות מפני מחלות מין. דווקא הנשים שעובדות ברחוב נהנות מאוטונומיה מסוימת. בהחלט אי-אפשר להאשים אותן שהן לא מנסות להגן על עצמן. לא תמיד זה אפשרי".

נראה כי הזונות המאושרות הן מיעוט שאינו מצליח לספק את מלוא הביקוש, אם בכלל הן קיימות. הראל שמש: "אולי קיימת אחת כזו: אותה זונה שמעולם לא נתקלה בברוטליות ובאלימות, שמקבלת מעט לקוחות והכל בתנאים שלה, ונהנית מהמצב ולא רוצה להפסיק. אני אישית לא פגשתי אותה מעולם. גם לאה לא פגשה אותה. גם בארגון 'סלעית', שפועל להוציא נשים ממעגל הזנות, לא נתקלו בה. כן, יש נשים שעוסקות בזנות ושורדות ומציגות פנים של 'ככה זה' ו'יהיה בסדר', אבל גם הן מודעות לכך שהן סובלות נזקים עצומים, גם פיזיים וגם נפשיים".

עילם: "אמנם אני כפמיניסטית רדיקלית מאמינה כי זנות מטיבה זן של אלימות נגד נשים ולא צריכה להתקיים בכלל, אבל אני מבינה שזה לא מצב שאני יכולה כרגע לשנות מן היסוד. אני כן רואה שבמכונים המצב הוא כנראה הגרוע ביותר, ואילו נשים שעובדות באופן פרטי מצבן יכול להיות מעט פחות גרוע".

האם המצב שונה אצל גברים העוסקים בזנות?

הראל שמש: "המצב לא שונה אלא אפילו קשה יותר. החדירה האנאלית, כשהיא ברוטלית, פוצעת וגורמת לקרעים ולשטפי דם פנימיים וחיצוניים ולזיהומים, אפילו יותר מן החדירה הנרתיקית. קיבלנו פנייה מנער שהיה יושב אחרי כל משמרת באמבטיה של יוד כדי לחטא את המקום. לעתים קרובות הם ייקחו סם כמו פופרז כדי להרפות את השרירים סביב פי הטבעת. לסם זה סיכונים כמו חנק ושבץ, והוא מסוכן במיוחד בשימוש משולב עם ויאגרה.

"רבים מן הנערים הללו מגיעים לזנות כי הם בורחים מחברות שלא מקבלות אותם כהומוסקסואלים, ואז הם נקלעים למצוקה כספית וזו הדרך היחידה שלהם לשרוד. כמו-כן יש סחר בנערים, מתוך ישראל לשטחים ומן השטחים לישראל".

"הרופאים לא מודעים"

"בתל אביב פועלת מרפאת לוינסקי, שהוקמה כדי לעזור לנשים בתעשיית המין אך מעניקה שירותי בריאות בקהילה ובדיקות למחלות מין לכל אחד באזור ללא תשלום, המאפשרת טיפול ובדיקה באופן אנונימי ולא שיפוטי. לדברי המרואיינות, למרפאה השפעה מהותית על נכונות הנשים להיבדק לגבי מחלות מין ולקבל שירותי בריאות באופן כללי. "חבל שאין לוינסקי בכל עיר בארץ", אומרת גרינפטר גולד.

עילם מסבירה כי הנשים העוסקות בשירותי הזנות לעתים קרובות אינן פונות לטיפול רפואי בגלל הסטיגמה החברתית וחוסר הרצון להתמודד עם הרשויות, ובגלל הזנחת הגוף שהיא חלק מן ההתכחשות שלהן לגוף. "הן רשומות אצל הרשויות כעקרות בית וחיות חיים כפולים, והן משתדלות להגיע לחשיפה מינימלית למערכות השלטוניות, כולל מערכות הבריאות. לכן, הן אינן עוברות בדיקות תקופתיות, לא מקבלות חיסונים, ואינן מטפלות בבעיות כרוניות כגון בעיות שיניים. בעיניי, הגורם המכריע ביותר מבחינה של בריאות זה בעצם התלות בין שמים וארץ מבחינת הסטטוס החברתי. אני מכירה אישה שהייתה בתעשייה מגיל 12 ובגיל 50 נפטרה מסרטן, אך ורק משום שלא הייתה לה נגישות לשירותי בריאות".

גרינפטר גולד: "ליוויתי נשים מתעשיית המין לניתוחים בבתי חולים, והבנו שכשהן מגיעות לבית החולים, גם עם בעיה בריאותית קשה, בית החולים לא ינסה להפנות אותם לשירותי רווחה או לעבודה סוציאלית".

זאת, לעומת הנהוג כאשר יש חשד לאלימות במשפחה נגד נשים או ילדים. "הרופאים מאמינים שצריך לטפל בזונות רק בפן הפיזי, ולאפשר להן לחזור במהירות האפשרית לעבודה", מוסיפה גרינפטר גולד. "הם חושבים שזה מה שהאישה הזו רוצה, וגם לא באמת אכפת להם. יש המון חוסר מודעות.

"משרד הרווחה וביטוח לאומי היו צריכים לעשות יותר, גם משום שבסופו של דבר הבעיות הללו חוזרות אליהם. הנשים הללו הן לעתים קרובות מכורות לסמים או מתחילות לסבול ממחלות נפש פוסט-טראומטיות או נכות. אישה שיולדת בתוך מעגל הזנות סוחבת אחריה שובל של נתמכים. היא לא תמיד ערוכה לטפל בילדים כמו שצריך. לעתים בעיות הבריאות גורמות לפגיעה פיזית בילודים.

"ב-2007 אושרה תוכנית לתמיכה בנשים בזנות. מרפאת לוינסקי קיבלה עוד מימון, משרד החינוך קיבל מימון לתוכניות הסברה, נעשית עבודה טובה יותר עם נשים ועם קטינים. אבל זה רחוק מלהספיק לגבי הנשים, ולגברים אין כלום, ולטראנסיות אין כלום".

קונדום אינו מגן מפני מחלות המועברות במגע של עור בעור

והנה המצב בחו"ל: מחקר שנערך במיניאפוליס, ארה"ב, הראה כי במשך שישה החודשים שקדמו למחקר, כמחצית מהנשים הותקפו פיזית על-ידי לקוח. שליש מהנשים סבלו מהתקפה פיזית כמה פעמים במשך התקופה, ואצל 23% התקיפה הייתה כה חזקה, עד שנשברו עצמות. שתיים מתוך 68 מרואיינות, איבדו את ההכרה בגלל תקיפה אלימה.

במחקר אחר שנערך באורגון, ארה"ב, נמצא כי 78% מהזונות נאנסו על-ידי לקוח. כלומר, בוצע בהן מעשה מיני ללא הסכמתן, וזאת מעבר ל"הסכמה" שנבעה ממניפולציות ואיומים שונים על-ידי סרסור. מספר מקרי האונס הממוצע היה כ-49 בשנה. 27% עברו התקפה שלאחריה נותר בהן נזק גופני בלתי-הפיך.

כמעט כל הזונות במחקר במיניאפוליס סבלו מהתמכרות, בדרך-כלל לקוקאין או אלכוהול. 46% מהן ניסו פעם להתאבד.

גם כשהעבודה מתנהלת באופן שגרתי, ללא אונס ותקיפות אלימות, סובלות הזונות מפגיעות בריאותיות שונות, כמו דלקות בדרכי השתן ודרכי המין וממחלות מין שונות. קונדומים אמורים להגן על הזונות ממחלות המין, אך גם קונדום ייכשל בדרך-כלל אחת לכמה מאות חדירות, ואילו נשים בתעשיית המין מקבלות מאות עד אלפי לקוחות בשנה. ישנן מחלות המועברות במגע של עור בעור, והקונדום אינו מגן מפניהן. בין אלו ניתן למנות מחלות קשות כמו הרפס גניטלי, סיפיליס ופפילומה, אשר יכולה להוביל לסרטן צוואר הרחם. כמו-כן, מין אוראלי מבוצע בדרך-כלל ללא קונדום ומחלות רבות מועברות גם כך.

"תסמונת האגן הדואב" הוא השם המכובס לכאבים בנרתיק הנובעים מהפגיעה המכנית של חדירות מרובות ומהירות, כולל חדירות המבוצעות כשאישה אינה במצב פיזי או נפשי מתאים. "הנשים משתמשות לשם כך בנוזלי סיכה שונים, שחלקם לא בריאים בשימוש לאורך זמן", אומרת לאה גרינפטר גולד, שיזמה את "מכון תודעה לחקר תופעות הזנות והסחר נשים" והעלאת המודעות אליהן. "ויש פגיעה רצינית בריריות הנרתיק, כמו גם בריריות הפה".

מהנשים שרואיינו במחקר שנערך במיניאפוליס, כשני-שלישים דיווחו על מעל שני הריונות לא מתוכננים.

אם אישה בתעשיית המין נכנסת להריון לא רצוי, איך היא בדרך-כלל תטפל בזה?

גרינפטר גולד: "איך היא תטפל בזה? הסרסור שלה יטפל בזה - במכות לבטן. הגיעה אליי נערה שעברה 'טיפול' כזה, היא הובאה לארץ בגיל 14 וכבר בגיל 15 עברה הפלה אלימה כזו. ברור שנעשה נזק משמעותי למערכת הרבייה שלה".

איך היא הגיעה לעסוק בזנות בגיל כזה?

"אבא שלה מכר אותה. אגב, זה קורה לפעמים גם במשפחות ישראליות. מעט, אבל זה קיים".

"אלוהים, שמור עלינו - אנחנו זקוקות לך"

"הצד המואר של הירח" הוא ספרה של אנה, אישה צעירה שהתפרנסה מזנות במשך כשנתיים. הספר התפרסם בהוצאת רסלינג ובתמיכת מכון תודעה. "היום אנה עובדת במשרה רגילה, שאין קשר בינה לבין שירותי מין והיא נחשבת סיפור הצלחה", אומרת גרינפטר גולד, "אך רק כמחצית מן הנשים שמגיעות למכון תודעה או לעמותת סלעית במטרה מוצהרת לצאת ממעגל הזנות, אכן מצליחות בכך".

אנה מספרת את סיפורה בלשון אופטימית וכמעט נטולת האשמות כלפי החברה או תחושת קורבנות. יחד עם זאת, היא מספרת בגילוי לב רב על הבעיות הבריאותיות מהן היא סובלת או חוששת לסבול.

"היום קפצתי לבקר חברה שעובדת באותה דירת אירוח... היא התאשפזה בעקבות דימומים וזיהום ברחם ובאגן... הרגשתי את הבושה שלה על כך שהייתה חולה בתקופה האחרונה ולא עבדה הרבה. הייתי יכולה להיות היא, שמאושפזת עכשיו עם דימומים בגלל חיידק שחטפה. רוב הזיהומים אצל נשים הם פנימיים ולא רואים אותם. זה יכול לקרות לכל אישה עובדת, אפילו זו שמקפידה הכי הרבה על היגיינה ואמצעי מניעה. אלוהים, אמרתי בלבי, שמור עלינו הבנות העובדות - אנחנו זקוקות לך".

כמו אחרי מלחמה

החשש למחלה שתחסל את הפוריות שלה היא אחד הגורמים שהובילו את אנה לוותר בסופו של דבר על העיסוק בזנות, כך היא מספרת: "הבנתי את העובדה שאולי אני הורסת את סיכויי להרות יום אחד... כמה אני חשופה להידבקויות במחלות שעלולות לעקר אותי, ואף לגרום לי לסרטן. כמה אני מסכנת את עתידי בשביל כסף שיהיה לי היום".

אלימות אינה מוזכרת, או רק באופן מרומז. "אני לא מוכנה לקבל לקוחות שאוחזים בי בברוטליות או מתעקשים שוב ושוב על כל מיני סטיות שסירבתי לבצע", היא מספרת, אבל למרות זאת: "תמיד בסיום משמרת אני מגלה עוד סימן כחול של אחיזה בירכיי או ברגליי, כאבי גב מכל הקפיצות והמעיכות של גברים על גופי, ואני מרגישה כמו אחרי מלחמה".

אנה מספרת כי היא איננה מסכימה לקיום יחסי מין ללא קונדום, ואינה מזכירה מקרים של לקוחות שהתנגדו לכך, אך מספרת כי לא כל הנשים בתעשייה מקפידות על כך. כמו-כן, היא מציינת כי מעת לעת היא לוקה בדלקות שמועברות למרות הקונדום.

היא נעתרת ליחסי מין אוראליים ללא קונדום, רק אם איבר המין של הלקוח נראה נקי. היא מודעת לכך שלא כל המחלות ניכרות על האיבר, אך היא יודעת כי זונה שלא תסכים למין אוראלי לא מוגן, לא תגיע רחוק בתחום. "כך שהבחירה החופשית שלי כפועלת בתעשיית המין מבחינת מה לעשות במיטה עם לקוחות, היא לא לגמרי חופשית".

בתקופת עבודתה אנה נבדקה באופן קבוע במרפאת לוינסקי, אך היא אינה מאמינה כי בדיקות תדירות של הזונות לאיתור מחלות מין הן הפתרון לסיכוני הבריאות: "הרעיון נשמע לי בתחילה חכם, אבל מה הטעם בפיקוח בריאותי אם הנבדקות הן רק הזונות? מדוע לעזאזל לא מחייבים את הלקוחות להיבדק בבדיקה תקופתית? מדוע אפילו במדינות בהן הזנות חוקית, הבדיקות חלות רק על עובדות תעשיית המין? האם אין תופעה זו ממקמת שוב את עובדות התעשייה במקום חלש ולא שוויוני ביחס ללקוחות, ולמעשה מסכנת אותן בהידבקות?"