אחד מהחבר'ה

ההצגה הייתה "יונה ונער" על-פי ספרו של מאיר שלו, אולם נדמה כי המילים יכולות היו להיכתב גם הפעם, שכן התמודדות של צעירי התיאטרון עם צבר אחר, יהושע קנז, עם הנובלה הנוקבת שרקח על מעבדת ההיתוך הארץ ישראלית בימים קום המדינה, מהווה המשך ישיר לאותו קו. קנז, אני מצטט את עמוס עוז, כתב את "בין לילה ובין שחר" באכזריות ובחמלה, "בלי רחמים ובכל זאת לא לגמרי בלי רחמים. הילדות, ההתבגרות, טקסי החניכה הברוטליים, מעוצבים כאן בעין קרה של רופא מנתח, ביד בוטחת של רופא מנתח, אבל עם זאת, גם מתוך איזה הומאניזם החלטי ומאופק של רופא מנתח".

עוז, כהרגלו, היטיב לנתח ולעמוד על הממשק המושלם בין נקודות הקיצון, שמאפיין את יצירתו של קנז, ואשר הופך אותו לקל לבליעה אבל קשה לעיכול. וכמוהו היטיב לאבחן את שלמות הניגודים גור קורן, שעיבד את הסיפור למחזה, ושנטל על עצמו תפקידי מפתח הן מאחורי הקלעים (עוזר במאי לסלבה מלצב) והן על הבמה בביצוע אקסטטי ומדבק למדריך הגדנ"א, שאליה מגיעים התיכוניסטים שלפני גיוס, ובה הם נותנים כתף במשימת הלאום: שתילת אקליפטוסים.

קורן מסביר בקטע קצר בתוכניית ההצגה כיצד ביטול מסיבות פרוזאיות, של דמות המספר לטובת ריבוי מספרים, הפך לבחירה האמנותית החשובה ביותר של העיבוד. אין אלא להסכים איתו, המהלך הוא שהופך את הסיפור להצגה דינמית וחווייתית, המייצרת הזדהות עם דובריה, צעירים בני ימינו, שמגלמים את דור יפי הבלורית והתואר.

ביצוע מלא בשלות

אבל לא רק פאתוס עומד בלב "בין לילה ובין שחר". עוד קודם מדובר בסיפור לאומי, היסוד שהופך אותו לנכון היום כמו אז, הוא זה החברתי. מאחר שבסופו של יום את הבמה ממלאות שורה של דמויות שהמרחק בינן ובין כוכבי סדרת הקולג'ים התורנית אינו גדול. הספורטאי המצטיין שהוא גם בן זוגה של הנערה היפה; החננה של הכיתה שמצטיינת ומתנדבת, אבל גם מטפחת אהבה נכזבת למלך הכיתה, ונוטרת טינה ליפה שבבנות. הליצן המבריק, שהוא גם חברו הטוב של המלך, אבל בתוך תוכו לא משלים עם הספרה שתיים שמקועקעת על מצחו. החברמן שכולם אוהבים אבל לא באמת סופרים. הנערה החביבה שהיא גם לא הכי יפה ולא הכי חכמה, ולכן גם לא הכי חשובה. וגולת הכותרת: האאוטסיידר. זה שמטלטל את הקבוצה, מערער את יחסי הכוחות הטבעיים, ומחולל את העלילה.

האאוטסיידר של קנז הוא פסח, בביצוע חזק של דניאל צ'רניש, שכמו חבריו הצעירים על הבמה, מנפקים תצוגה מלאת בשלות ונוכחות. ביחד עם הבימוי הנועז לפרקים של סלבה מלצב, ותפיסת התפאורה המרשימה של מיכאל קרמנקו, שמצליח להפוך את הבמה המצומצמת של האנגר גשר למרחב מודולרי שלא נגמר, התוצאה בהחלט מעוררת הערכה.

ואי אפשר ללא התייחסות לתמונה הנועלת את ההצגה. זו שבה מטיח קנז בצופה את האמת המרה. לאורך המחזה, פסח עושה הכול בשביל להיות אחד מהחבר'ה, אבל רק לאחר שהוא עולה על מדים, ונותן את נפשו למען הכלל, הוא מוכתר "אחד משלנו". ככה המדינה אוהבת את הבנים שלה. מצדיעים ומתים.

"בין לילה ובין שחר" עיבוד מאת גור קורן לסיפורו של יהושע קנז, בימוי: סלבה מלצב, תיאטרון גשר