פישר, דבר ברור: איפה היה הנגיד כשהתפתח הגירעון המבני ולמה הוא נמנע מטיפול במערכת הבנקאית?

האם פישר טעה או הגזים בחלוקת הציונים הטובים למשק, לתעסוקה ולמצב הנדל"ן בישראל? ■ הציבור חייב לקבל ממנו גם תשובות יותר ברורות על תפקודו שלו - ולא רק של הפוליטיקאים ■ טור סופ"ש אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס"

13/07/2012, 12:28
סטנלי פישר / צילום: יוסי זמיר
סטנלי פישר / צילום: יוסי זמיר

1.

מקובל לקרוא לסטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, "המבוגר האחראי", האיש שאמור לרסן, לנווט, להעיר ולהאיר לשר האוצר ולראש הממשלה אם הוא חש שהעניינים יוצאים מכלל שליטה.

לפני שבועיים, בנאום תוכחה בכנס קיסריה, פישר יצא מגדרו כדי להוכיח ולהמחיש לנתניהו ולשטייניץ שהעניינים אכן עלולים לצאת מכלל שליטה. אין כמעט כלכלן שלא מסכים עם אזהרותיו: התמכרות לגירעונות גבוהים אכן מסוכנת, וסופה מי ישורנו.

השווקים, כפי שראינו בשנים האחרונות, אינם סבלניים ואינם סלחניים לגירעונות עמוקים. תשואות אג"ח ממשלתיות מידרדרות ומטבע מקומי שהולך ונחלש הם הקוקטייל ההרסני והמסויט שמכינים השווקים לכלכלות שהתמכרו לגירעונות עמוקים. לכן, הקריאה של פישר למדיניות אחראית ולשליטה פיסקאלית נראית מובנת ומתבקשת, אבל יש בעיה אחת - טרמינולוגיה.

חדש: באפשרותכם לסמן קטע מהמאמר ולשתף רק אותו. סמנו קטע ושתפו.
כשפישר מדבר על "נקודת מפנה" בכלכלה הוא לא רק מתרה בנתניהו ובשטייניץ, הוא גם מכין את הציבור, שאינו בקיא בטרמינולוגיה הכלכלית ובז'רגון של מדיניות פיסקאלית, גירעונות ומדיניות מוניטרית. זה אותו ציבור שהתרגל לשמוע מפישר בשנתיים האחרונות שמצבו של המשק מצוין, שאין פה בועת נדל"ן, שיש פה תעסוקה מלאה. עכשיו הוא פתאום מבין שישראל נמצאת בנקודת מפנה קריטית ו"אין מנוס" מהעלאת מסים.

כשפישר מדבר על "גירעון מבני" שהתפתח בשנתיים האחרונות ועלול להגיע ל-4% כמעט, מתבקש לתהות היכן הוא היה בתקופה זו. כיצד קרה שהמשק צמח ביותר מ-4% בכל שנה ובכל זאת התפתח פה גירעון "מבני" (להבדיל מגירעון מחזורי, שתלוי במחזור העסקי).

האם גם פישר היה שאנן מדי? האם הוא היה סלחן מדי ביחס לפוליטיקאים, סלחן מדי למתווה הורדות המס של נתניהו (שנבלם רק בוועדת טרכטנברג) ולמדיניות התקציבית של הממשלה? בקיצור, האם פישר טעה או הגזים בחלוקת הציונים הטובים למשק, לתעסוקה ולמצב הנדל"ן בישראל? האם בנק ישראל טעה לאורך זמן כשהתעקש שלא להדביק לשוק הנדל"ן את המילה "בועה", אף שלכל בר-בי-רב היה ברור שזו באבוה בועה?

הציבור, אותו ציבור ששומע מפישר דברים לא נעימים עתה, חייב לקבל ממנו גם תשובות יותר ברורות על תפקודו שלו ולא רק של הפוליטיקאים. בסופו של דבר, זה אותו ציבור שישלם את המחיר על המצב ה"לא נעים" הזה, כי הרי "אין מנוס" מהעלאת מסים. אם כבר משלמים את המחיר, אז לפחות שנקבל תשובות למה זה קרה.

2.

דבר נוסף שפישר צריך לספק לגביו תמונה קצת יותר בהירה הוא מערכת הבנקאות הישראלית. פישר מדבר בשני קולות על המערכת הזאת: בקול אחד הוא מגונן עליה ועל יציבותה, ובקול שני הוא קורא לבנקאים בתוכחה "להאזין ללקוחותיהם, להתחרות ולספק ללקוחות שירותים בנקאיים במחירים סבירים". ולא, הזהיר פישר, "הסביבה הרגולטורית תשתנה באופן משמעותי".

לנו נראה שפישר לא יממש את האיום שלו ודבריו נאמרו רק כדי לרצות את מבקריו ולאזן את הרושם שנוצר ולפיו הוא מגן בחירוף נפש על הבנקים. "הסביבה הרגולטורית", כפי שפישר מכנה אותה, וכנראה מתכוון, בין היתר, לוועדת זקן, תאמר את דברה כבר בשבוע הבא. הוועדה, שקמה כדי להגביר את התחרות בשוק הבנקאות, תמליץ על שורה של צעדים, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות, כמו הגדרת עסקים קטנים, פרסום מידע השוואתי על ריביות ועמלות בפועל, מניעת ערפול מחירי השירות הבנקאי, ביטול עמלת מינימום בני"ע, הגברת שקיפות, הסרת חסמים ועוד. יוצגו אין ספור שקפים, יהיה כיסוי רחב בעיתונים. זה נחמד, אבל לא יותר מזה. זקן ופישר לא היו צריכים להקים ועדה כדי להוציא לפועל את הצעדים שהומלצו בה, הם היו יכולים להסתפק בהוצאת תקנות מהיום למחר, כפי שהחוק מאפשר להם וכפי שבנק ישראל עשה בעבר, למשל בנושא משכנתאות.

הוועדה הזאת, כך נדמה, נולדה מהצורך של בנק ישראל להגיד לציבור שהוא "עושה משהו" בעניין מערכת הבנקאות, אבל ה"משהו" הזה לא כולל את העניין המהותי בכל הסיפור. הוועדה לא מתמודדת כלל עם המרווח הפיננסי במערכת, לב העניין ולב הבעיה: משקי הבית, חסרי יכולת המיקוח, מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר בפיקדונות אך משלמים את הריביות הגבוהות על האשראי. קרוב ל-4 מיליארד שקל, כ-18% מהכנסות הבנקים מהמגזר הקמעונאי, נובעים מגביית יתר במרווח הפיננסי, אבל ועדת זקן כנראה לא תיגע בכך .

כנראה שהזיכרון של רובנו קצר, אז הנה קצת היסטוריה: בשלהי 2006 הקימה הכנסת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא עמלות הבנקים. בראשה עמד ח"כ משה כחלון והיא הגישה את מסקנותיה ביוני 2007. היועץ לוועדה היה פרופ' שמואל האוזר, כיום יו"ר הרשות לניירות ערך. הוועדה עסקה בשורה של נושאים והגישה המלצות מפורטות בנוגע "לדרך בה ראוי להסדיר את הפיקוח על עמלות הבנקים ולהגביר את התחרותיות בשוק הבנקאות הקמעונאית בישראל".

שימו לב לממצאים. אנו מניחים שתשמעו אותם בשבוע הבא כחלק מהרקע להמלצות ועדת זקן:

הריכוזיות הגבוהה של המערכת הבנקאית בישראל מובילה לרמת תחרותיות נמוכה בהשוואה למדינות המערביות.

רמת התחרותיות הנמוכה מביאה להקצאת אשראי לא יעילה. מצב זה מצמצם את התחרותיות בכלל המשק ואת יכולת הצמיחה של עסקים קטנים וזעירים, וכך מביא לרווחה חברתית נמוכה מהפוטנציאל המשקי, במונחי תעסוקה ורמת חיים.

חסמי המעבר הניצבים בפני הלקוחות המעוניינים לעבור מבנק לבנק הינם גבוהים באופן יחסי ופוגעים בתחרות בשוק הבנקאות הקמעונאית.

הוועדה הגישה שורה של המלצות, כמו "הנהגת רפורמות מבניות בשוק הבנקאות אשר יקטינו את כוח השוק של הבנקים בעיקר במגזר הקמעונאי, באמצעות יצירת ערוצי הפצה חלופיים לבנקים במקטעי השוק השונים". או "הנמכת מחסומי הכניסה הרגולטוריים לבנקים חדשים מקומיים וזרים, לרבות בנקים מקוונים, המבקשים להיכנס לשוק הבנקאות".

עברו מאז כמעט חמש שנים. התחרות גברה במקצת, העמלות למשקי בית ירדו לאחר הרפורמה ב-2.8 שקלים בחודש בממוצע למשק בית. וואו! חיסכון אדיר של 33.6 שקל ברמה שנתית! ועל זה התעופפו אין-ספור מילים, חברי הכנסת הפופוליסטים חגגו על זה יומם וליל, והתחושה הייתה שהנה, "דופקים" את הבנקים. המציאות, כמובן, הייתה שונה: דבר מהותי לא השתנה או זז. החסמים אותם חסמים, התחרות אותה תחרות, בנקים חדשים לא נכנסו והריכוזיות הענפית במערכת הבנקאית נותרה גבוהה.

זה גם מה שיקרה אחרי ועדת זקן.

eli@globes.co.il

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
 
חזרה למעלה