מלחמת השחרור. פרויקט

רועי צ'יקי ארד איש תקשורת, עורך, משורר וסופר

"אנחנו חיים לפי ברירת הכלב: להיות כלב בית, שמקבל אוכל בזמן אבל מסורס, או להיות כלב רחוב, שמסתכן אבל חופשי"

מתי החלטת לשחרר?

"כמו עם עישון, אני חושב שהרעיון הוא לא להתחיל עם זה. לעתים אתה עומד בפני פיתויים לעוד קצת כסף בעבודה או קידום תמורת שהות במשרד, אבל צריך לחמוק מהעניין הזה. ישראל היא מדינה שבה הבטלנים הם היחידים עם איכות חיים כלשהי. יש לי חבר שאומר שלאדם המודרני יש את ברירת הכלב - להיות כלב בית, שמקבל אוכל בזמן, אבל חסר חופש ומסורס, או להיות כלב רחוב, שמסתכן בשינה בלי אוכל, אבל חופשי לפנות לאשר יפנה".

לפי המדד הזה, רובנו כלבי בית. אז מה אתה עושה כדי לשחרר?

"אני מנסה ללכת פעמיים בשבוע לים. לפני שנתיים איכשהו נפלתי לעבודה ממש במשרד, ואז זו ממש הייתה חובה ללכת לים מדי בוקר, כדי שאוכל לשרוד את העניין המשרדי. מדי פעם התקשר אליי הבוס ושאל למה אני מאחר. 'פשוט יש כאן מזג אוויר נעים, חבל ללכת למשרד', אמרתי. 'הרי אין דבר דחוף לעשות עכשיו'. כשהגיעה עונת הרחצה, הודעתי שאני לוקח חופשה של חודשיים. אם מקום עבודה יכול להשעות עובד, אני יכול להשעות את מקום העבודה. בואי נאמר שלא החזירו אותי לעבודה.

"עוד דבר שחשוב, הכרחי, קדוש, הוא היקיצה הטבעית. מדוע שוד הוא מחוץ לחוק, אבל מותר לאנשים לכפות על אדם לקום בשעה מסוימת? הנה, בגלל שאתם עיתון שבדרך כלל מראיין אנשי עסקים בלי חיים, העזתם להתקשר אליי בתשע בבוקר, חצופים שכמוכם".

מה אתה מרוויח מאסטרטגיית השחרור הזו?

"חוץ מעבודתי כעיתונאי, אני משורר ועורך כתב העת 'מעין' והוצאת מעין לשירה, ופעיל בקבוצת גרילה תרבות שעושה כל מיני פעולות חברתיות. בעיקר אני רואה בעצמי איש חופשי. אני כמו ילד שיכול להחליט אם היום ישחק מחבואים או לגו. השאלה מה הרווחתי מהשחרור אינה נכונה, אני מניח שאם לא הייתי אדם חופשי הייתי פשוט אדם אחר שמסתגל לכך איכשהו, אבל לא הייתי מי שאני כרגע. כך שהרווחתי את עצמי, שזה לא מעט (יהיו כאלה שיטענו אחרת, אני מניח).

"רבים מתלוננים על מצבם, גם הטייקונים וגם השכירים תמיד בוכים. מתי לאחרונה אמר מישהו שהוא מרוצה? לטעמי, אני פשוט בן מזל. אני שייך לאלפיון של אנשים שיכולים להתפרנס, ובה בעת לטייל וללכת לים כשבא להם. רבים יכולים לחיות כמוני ואפילו בלי לעבוד, אבל ממשיכים לחיות חיי כלב וללכת למשרד או להיות עבדים למטלות משפחתיות ולעמוד בפקקים (עוד מתכון לאושר הוא לא לעשות רישיון).

"בישראל יש ערך לעבודה כאילו היא משהו שעומד בפני עצמו. אפילו המילה קריירה מגיעה, נדמה לי, מרוסית. בני עשירים מתגאים שאינם רק בני עשירים, אלא גם עושים משהו. לטעמי אם מישהו לא חייב לעבוד, שילך לטייל ולכייף, הוא סתם תופס מקום של אדם שצריך באמת את הג'וב.

"יש לי חבר שעשה מיליונים איכשהו בימי הבועה, והוא סיפר לי שעלה על השיטה לחיים טובים: לשמור על הכסף כדי לא לעבוד, אבל לשכור דירת חדר ליד הים ולחיות כעני, שמהלך חסר מטרה על החוף עם תחתונים זולים".

)זיו ביילין(

דפנה רכטר מוזיקאית ושחקנית

"איך תסבירי לאדם מהי פוביה? את התחושה ש-20 שנה אני לא במקום שלי? המוזיקה מבחינתי היא ניצחון על שנים שהייתי כלום והרגשתי לא שווה"

"אני מבדילה בין לשחרר לבין להרפות. לשחרר זה להוציא בעלי חיים ממכלאות, לשחרר את העולם מהתפיסה שאנחנו אנשים שזקוקים לבשר, חלב וביצים. להרפות זו ההבנה שאם תניח לדברים, תעזוב ותאפשר לדברים אחרים להיכנס, הם יבואו", אומרת השחקנית דפנה רכטר, שבשנים האחרונות גילתה את עולם המוזיקה והפכה למוזיקאית.

"את המשמעות של המילה להרפות התחלתי ללמוד כבר לפני 25 שנה, ומאז אני מתרגלת אותה. כמו במוזיקה - חייבים לעשות חזרות, אחרת לא תנגן טוב. כישרון לא מספיק, וגם להבין את המשמעות של המילה לא מספיק.

"אני זאבה בודדה, למרות שהיו תקופות שהייתי מוקפת בהמון אנשים. בחיי האישיים אני מסוגרת, לא חושפת, לא מופיעה בטורי רכילות. גיליתי שכשאני לבד, כשאני קמה בבוקר או יוצאת עם הכלבים, הכול הרבה יותר נסבל. כשאני לבדי, הכול בסדר. אני מוסרת דין וחשבון רק לעצמי, והרבה יותר קל לי".

להוציא את האחרים מהמשוואה זה משחרר, אבל זה גם סיכון חברתי.

"כשאתה מסכן, כשקשה לך או כשאתה סובל, כאילו יש לך זכות קיום כי מרחמים עליך ורואים אותך. מהמקום הזה עולה השאלה האם עדיין יאהבו אותי, האם מישהו יראה אותי והאם יש לי זכות קיום בלי המסכנות. אני מנסה להרפות במקום הזה, ולחיות עם מה שיש. אני אומרת לעצמי שיש לי זכות קיום בלי הכאב. יבחינו בי גם כך, ומי שלא, לא שווה אותי.

"בימים אלה באה לי ההארה: למה זה צריך להיות אחרת כשאני עם אנשים? אני לא רוצה שירחמו עליי בגלל הקושי, לא רוצה להיות מסכנה. אני גם שואלת את עצמי למה אני לא יכולה להיות אותנטית עם אנשים? למה אני לא יכולה להביא את עצמי כמו שאני? למה קשה לי לבקש עזרה? אני רוצה שיעזרו לי, רוצה שיראו אותי, רוצה שיציעו לי מבלי לבקש - אלא שזה מעגל שקשה לצאת ממנו. ההרפיה שלי באה במקום שאני מניחה לכל זה, משננת לעצמי את המשפט: give yourself a break".

מה ההבדל עבורך בין משחק למוזיקה?

"בתיאטרון אני עושה עבודה, במוזיקה אני עפה. מי שרואה אותי מופיעה מבין, אפילו ציפי פינס (מנהלת תיאטרון בית ליסין שבו משחקת רכטר, ל"א) הבינה. אני רוצה שיראו אותי בזכות עצמי, פיטר פן רוקיסטית.

"התיאטרון סיפק לי עבודה מעניינת, התחברתי לאנשים מדהימים, קיבלתי פרסים, בניתי לעצמי שם ועל זה אני אסירת תודה, אבל בשורה התחתונה, עוד לא מצאתי את הדרך להשתחרר מהקושי ומהלחץ שמלווים את זה. אז למדתי לדחות את הקושי לערב, לזמן שסמוך להצגה, ולא להיות בלחץ כל היום.

"איך תסבירי לאדם מהי פוביה? את התחושה ש-20 שנה אני לא במקום שלי? המוזיקה מבחינתי היא ניצחון על שנים שהייתי כלום והרגשתי לא שווה. לפני ארבע שנים התחלתי לנגן בסקסופון ולעשות מוזיקה, וזה כלל לא מובן מאליו. יוני (רכטר) אמר לי יום אחד 'תמיד ידעתי שיש בך מוזיקה'. מבחינתי זו המחמאה הכי גדולה, כי לא האמנתי בעצמי. אז אני יכולה לבכות על זה ש-20 שנה בוזבזו או לחגוג את התשוקה הזו, את המימוש הזה. אני בוחרת לחגוג".

מתי הרגשת שקשה לך לשחרר?

"זה קשה להרפות מהדפוסים הישנים שחיים לפיהם מגיל צעיר, מהאצבע המאשימה בכיוון ההורים והסביבה. לפני השינה אני עושה חשבון נפש, ושואלת את עצמי מה עשיתי היום ומה נשאר למחר, ואז מתעוררת בבוקר עם הדברים ליום שלפניי. אני מנסה לנגן כל יום, כשאני מנגנת דבר לא כואב לי, דבר לא קשה, אני לא חולה, לא צרודה וככל שאני מנגנת יותר ביום - אני בריאה יותר.

"ולפעמים אני לא עושה את זה. למה? ככה. ובמקום להרגיש אשמה, אני מרפה עם המשפט שאומר 'תני לעצמך הפסקה', גם זה מותר, תניחי לחשבונות האלה. אני מנסה לשחרר את ההאשמה שלי כלפי עצמי, להפסיק להתעסק במה אחרים חושבים עליי, ולא לעשות חשבונות של אף אחד, אלא רק את שלי.

"אני אדם שנותן לעצמו דין וחשבון, לא טומנת את הראש בחול, ומבקשת מאנשים לומר לי את האמת, על עצמי בפניי. לא רוצה להסתובב עם הריצ'רץ' פתוח ולא לדעת".

(לימור אבן)

יורם רובינגר מומחה מיתוג

"בשבילי שחרור זה להסתכל על העולם בעיניים של ילד עם תובנות וניסיון של מבוגר, ולשמור באופן מתמיד על האיזון ביניהם. אנחנו שוכחים את הדברים הכי פשוטים שנהנינו מהם כשהיינו ילדים, כי אנחנו מבינים בצורה לא נכונה את המושג 'להיות מבוגר'. המשמעות היא לצבור ניסיון חיים ולדעת מה מתאים לך, ועם זאת לא להיות ציני וחשדני עם חומות ומסכות.

"לשחרר זה לדעת לדחות כעסים או לשכוח אותם, לא לנטור טינה, לאפשר לאנשים לטעות, לא להיות בחברת האנשים הלא נכונים, לדעת מהו המקום הטבעי שלך.

"מילדות, ביום שסיימתי יצירה, לא אהבתי אותה יותר. מאוד קל להתקבע אם אתה מאוהב ביצירה של עצמך. אני משתדל לשחרר הישג, כדי להגיע להישג הבא. ההתאהבות ביצירה היא האויב הגדול ביותר של ההתפתחות המקצועית.

"אני במסע שכל הזמן מתקיים בו מאבק פנימי, ולפעמים צריך לטעות בגדול כדי לחזור לדרך. לפני שנה וחצי מאוד רציתי זוגיות, נישאנו, והחיבור לא עבד. אפשר לטייח, לצבוע בצבעים אחרים, אבל הקול הפנימי הזה אומר לך שזה לא עובד. בהתחלה היה לשנינו קשה לשחרר, אבל ברגע שהחלטנו הייתה תחושה של דיוק. לא ריצינו את הסביבה, לא פעלנו בהתאם לשיפוטיות של אנשים. השחרור מגיע עם ההבנה שיכול להיות שהרגע הבא יהיה מושלם, ולכן לא אני לא נאחז ברגע הקודם".

(לימור אבן)

אוהד נהרין

המנהל האמנותי של "בת שבע"

"השחרור לא מתקשר אצלי לג'סטות גדולות כמו נסיעה להודו, קפיצת בנג'י או שאיפה לאינדיבידואליות, אלא ליכולת שלי לחיות את הרגע עם הקשבה לעולם התחושות תוך התבוננות החוצה.

"השחרור מתקשר אצלי לזמינות, למודעות גבוהה וליכולת הזדהות עם האחר, היכולת לחוש ולהרגיש כמו האחר. זהו תרגול יומיומי שהופך עם הזמן מהתעסקות למאפיין.

"הבנתי זאת הרבה דרך עבודה על הגוף ותקשורת עם רקדנים ותלמידיי. זהו מסע ללא סוף, שהרווח בו הוא עצום: הוא שמלמד על אהבת הזולת, על ג'סטות קטנות שמשנות עולם, על יתרונה של העדינות. גם ההכרה שהגסות היא מקור הרוע: ראו את התנהלותם של מנהיגינו וחבורתם בימים אלו" .

(זיו ביילין)

פרופ' עילם גרוס ראש צוות אטלס בפרויקט מאיץ החלקיקים

"במשך עשר שנים ניסיתי להגיע לתפקיד של מרכז חיפושי ההיגס באטלס, בפרויקט מאיץ החלקיקים בשווייץ, ולא הצלחתי. כחודש לפני שמוניתי לתפקיד הגעתי להבנה שאני צריך לשחרר את השאיפה הזו. הורדתי את הלחץ ועזבתי את זה, התחלתי להתעסק בדברים אחרים.

"כעבור חודש קיבלתי את ההצעה, וביולי 2012 הכרזנו על מציאת החלקיק האלוהי. דווקא כשלא לחצתי, כששחררתי, קיבלתי את התפקיד. סביר שבוז'ון היגס היה מתגלה כך או כך, אבל יצא שזה קרה במשמרת שלי, ואני לא יכול להשתחרר מהתחושה שכך היה צריך לקרות, שהזמן והמקום היו שייכים לי. לא יכולתי שלא להיזכר בשיר של סטינג, שמדבר אולי על אהבה, אבל בשבילי הוא נכון בפן הזה בחיי: If you love somebody set them free. כשאתה משחרר משהו, במובן הכי פשוט של המושג, אם הוא אמור להיות שלך - הוא יהיה שלך.

"אני לוקח את התובנה הזו לניהול ולאסטרטגיה המקצועית. מבחינתי זה לסמוך על אחרים, להיות מסוגל לתת אחריות לאחרים, לא להיכנס לקרביים של האנשים שעובדים בצוותים שלי.

"למדתי לסמוך על עצמי, על הרגישויות, על האינטואיציה והמטען הפנימי שלי. כשהתחלתי לשחרר, בפעמים הראשונות הקושי היה גדול, זה הפחיד אותי, כי נפרדתי מדפוסים שאני מכיר. אבל כשלמדתי לעשות את זה והבנתי שזה לא נורא כל כך, זה הפך להיות חלק מחיי".

(לימור אבן)

גילי כצנלבוגן יועץ ואיש עסקים

"במשך שנים 'נכנסתי לפינה' עם חברים, שותפים ומשפחה. התחלתי לשחרר כשהרגשתי שאני במגרש של 'בובה בחלון ראווה', וידעתי שאני לא רוצה להיות שם, כשלמדתי להפסיק להתייחס למה שחושבים עליי ולא לתת הרבה מקום לאגו.

"זה תהליך שבהתחלה לא טבעי, ונדמה כמאוד קשה, אבל אם אתה חוזר על זה שוב ושוב זה הופך לדרך חיים. זה דומה לגלישה בים: בהתחלה עולים על גל ונופלים כל הזמן, וככל שמנסים ומתמידים לומדים לגלוש וגם ליהנות מהנפילות".

מה הרווחת מכך ששחררת?

"הרבה בריאות, שקט. הסובבים אותי הרוויחו מזה מאוד. כשטוב לך כולם רוצים להידבק אליך".

(לימור אבן)

דנה סומברג

יועצת תקשורת, לשעבר כתבת חדשות ערוץ 2

"לשחרר זה לא לתת למה שמצפים ממני ולרגשי נחיתות לנהל אותי, ולא לתת לדברים חיצוניים לעכב אותי. זה להתחבר לאותו מקום של ילדים שעוד אין בהם פחד. לא בטוח שאני מצליחה, אבל לפחות אני מנסה.

"לקיים את משמעות המושג 'לשחרר' זה מאוד מורכב. אני עשיתי את זה: עזבתי מקום עבודה בטוח, הפריים טיים של ערוץ 2. לאנשים יש מה לומר על זה, אבל אני שלמה עם הבחירות שלי. אם דברים לא מסתדרים כמו שקיוויתי, אני לא מאשימה אחרים במה שקורה לי, ואז אני יכולה לבוא בדרישות לעצמי. אני יודעת שאם משהו או מישהו מעכב אותי - זו רק אני. כשמשחררים את העכבה הזו, דברים קורים ומתקדמים הלאה".

(לימור אבן)

טל נברו

גן עדן הוא אצלנו בראש

לפעמים, בדרכנו על רכבת החיים, אנחנו יורדים בתחנות שבכלל לא תכננו לרדת בהן. בכל תחנה משתנה בנו משהו, מתווסף, נלקח. החוכמה היא לארוז את הזיכרונות, הלקחים והרגשות במזוודה קטנה, ולהמשיך אל התחנה הבאה - אפילו שאנחנו לא ממש יודעים מה מחכה שם. העיקר לא לרדת מהפסים.

אני יצור אנושי ורגיש, וכתוצאה מזה לוקח לי לפעמים זמן לשחרר דברים - זיכרונות, רגשות, או אנשים שנקרו בדרכי. שלא יהיו אי הבנות: תמיד הייתי בן אדם משוחרר. אין לי עכבות. אני תמיד עושה את מה שמרגיש לי בבטן, מאוד מאמינה באמוציות שלי. אבל יש הבדל בין אדם משוחרר לבין לדעת לשחרר, ולשחרר לא תמיד היה הצד החזק שלי.

השנה משהו השתנה. עליתי עוד מדרגה בסולם החיים שלי. למדתי הרבה על עצמי, על היכולות שלי ועל מטענים מהעבר שאני צריכה לשחרר. עברתי טרנספורמציות, ארזתי אירועים וזיכרונות בתוך קופסאות אטומות ושמתי במזווה, יחד עם אלבומי התמונות הישנות, במקום שאליו לא תהיה לי גישה.

בשנה האחרונה שחררתי את זיכרונותיה של תקופה אחרת, חיים במקומות אקזוטיים בעולם ונישואים שתמו. היום אני יודעת: אני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי אי פעם.

ואחרי שגרתי כמה שנים באי בקאריביים, אני יודעת שלא צריך לגור על אי בשביל להיות בגן עדן. גן העדן הוא אצלנו בראש.

במקום להילחם בזיכרונותיה של אמי המנוחה שרדפו אותי, למדתי לחיות לצדם. להכיל אותם כברכה בתוכי. לא להצטער על דמותה המחייכת מולי מדי פעם, אלא לחייך אליה בחזרה, לשלב אותה בכל מעשי היומיום ולשחרר מעליי את העצב שאפף אותי בשל לכתה בטרם עת.

לאחרונה גם שחררתי עצמי מכבלי העסק שלי, אותו תינוק אשר יזמתי, טיפחתי וגידלתי. היה לי קשה מאוד לוותר עליו בהתחלה, אך הבנתי כי עדיף לי כך משום שהוא עובר לידיים מצוינות, ולי יתאפשר להיות חופשייה לעסוק במה שאני הכי אוהבת.

רק מעטים יודעים להשאיר מזוודות מאחור, כדי לפנות מקום למטען חדש, לדברים נפלאים שצופנים להם החיים. אבל כל מה שצריך לעשות זה פשוט לשחרר.

הכותבת היא יועצת, מרצה ומלווה בתחום המדיה החברתית