אני הפחדן הכי אמיץ שאני מכיר והאמיץ הכי שפן. אני ניצוד

זה היה באמצע המקיאטו, בדיוק כשהתחלנו לדבר על חוזה השכר שלו, כלומר בשיא המתח, כשפתאום מתוך מציאות אחרת הוטל פס קול מאיים, מופרך. סירנת אזעקה. נתקפנו מבוכה קלה, מנסים להיזכר מה צריך לעשות עכשיו. בסוף הנחנו את הספלים. עזבנו את בית הקפה בצעדים מהוססים, מנסים לארגן לעצמנו אולי איזה סוג של בהילות. ירדנו למקלט הסמוך. "לא תשכחי אף פעם עם מי היית בצבע אדום הראשון שלך", הוא זרק. שבוע קודם הוא נזרק מ"מעריב", העיתונאי שהיה בעצמו "מעריב". עברו עשר דקות, חזרנו למקיאטו. האיש מהשולחן הסמוך ניגש אליו. "אני מפסיק את המנוי ל'מעריב' בגלל מה שקרה לך", הוא אומר לבן כספית. גם הוא.

מרגיש שחרור?

"נגאלתי מייסוריי. 'מעריב' עלה לי בבריאות. המון. גססתי יחד עם העיתון. חייתי את הגסיסה שלו. אנחנו ביום של מלחמה, ופתאום אני יכול לשבת בבית קפה. זה לא היה 30 שנה. הידיים מתנועעות על המקלדת, אבל אין כלום מתחת".

הקלה?

"מוחלטת. אני מסתובב כבר עשור עם תחושת אחריות על עיתון שהולך להיסגר. וכל פעם מחדש אומרים לי: 'אם תעזוב יהיה ככה וככה'. כל חודש אתה לא יודע אם ישלמו לך את המשכורת. כשעופר נמרודי יהרוס את בית מעריב, תפרוץ תחתיו באר שכולה תהיה מהזיעה שלי.

"דווקא כשנמרודי התעייף, דברים השתנו. התחלתי לחוות חופש שבחיים לא חוויתי. ברגע שלא סופרים אותך, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שעשינו עם גלנט, שהיה אחד המבצעים העיתונאיים הכי גדולים שנעשו פה".

לא תנוח עד שגבי אשכנזי יהיה ראש הממשלה?

"השתגעת? זה שהוא היה רמטכ"ל טוב לא אומר שהוא יהיה ראש ממשלה טוב. גם הוא לא יוצא צדיק מפרשת הרפז".

לא צריך לדאוג לכספית. עוד לפני שקיבל רשמית את מכתב הפיטורין, הוא כבר חתם על חוזה להקמת עיתון חדש, שייקרא "סוף השבוע" ושיוציא המו"ל אלי עזור על בסיס שבועי. העיתון יימכר למנויים ובנקודות מכירה בעשרה שקלים. במקביל עומד כספית ערב הוצאת ספר על מעללי אהוד ברק, והמלחמה שהכריז על אשכנזי.

למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה באדם שאתה חש תיעוב כלפיו?

"מברק אני בעיקר מפחד. אי אפשר לבוז לאדם עם מערך כישורים כל כך מסוכן, עם יכולות כל כך גבוהות, שמוקדשות כמעט תמיד להרס. כל דבר שהוא נגע בו נגמר בבכי. מי שחושב שנפטרנו מעונשו של זה - טועה טעות מרה. תפקידי לקרוע את המסכה מעל פניו. אומרים עליי גם שאני שונא את ביבי, אותו עדר טוקבקיסטים המריירים את שנאתם על המקלדת. אבל אני התייחסתי אליו בהכי הרבה אנושיות ברגעים הכי קשים שלו, כשהוא היה עם 12 מנדטים. אני העיתונאי היחיד שנפגש איתו, שנתן לו יד, שאמר עליו דברים חיוביים".

מתוך הערכה לאיש?

"אני חומל עליו. יש הרבה נקודות שבהן אני לא מעריך אותו, אבל מה הקשר לשנאה? מייחסים לי שמאלניות מטורפת, אז איך זה שאני מעדיף אלפי מונים את ליברמן על פני נתניהו?".

"אני סובל מאגרופוביה"

כספית, 52, מבכירי הפרשנים המדיניים בישראל, בעל תואר ראשון במשפטים, מגיש מספר תוכניות טלוויזיה ורדיו ומאחוריו שלושה ספרים. הוא נשוי בשנית להילה. לזוג שתי בנות, אביגיל בת שנתיים ואלונה בת 4.5. לכספית גם בן מנישואיו הראשונים, איתי, בן 18.

אתה מעיד על עצמך שאתה סובל מביישנות קיצונית. גם הצופה המיומן יתקשה מאוד להבחין בזה.

"קשה לי להיכנס למקומות שיש בהם הרבה אנשים. זו גרסה קלה של אגרופוביה, מה שמשאיר את אריק איינשטיין 30 שנה מחוץ לבמה. קשה לי לשאול בנאדם ברחוב איפה הכתובת, או להיכנס למקום שבו מכירים אותי. יש לי חוסר ביטחון. בכל מקום שיש בו הרבה אנשים אני נבוך, וצריך דחיפה. יש לי פחד קהל.

"הבעיה השנייה היא שיש לי רתיעה מלהיראות מסכן. אם אשבור רגל ברחוב ויהיו אנשים מסביב, אני אקום ואלך על הרגל השבורה כדי להראות שהכול בסדר. אני לא יכול לבקש עזרה, כי זו הפגנה של חולשה. זו הפעם הראשונה שאני מפוטר בחיים, בגיל 52. הבעלים העלו לאינטרנט בחוכמה ש'בן כספית החליט לעזוב'. אמרתי לעצמי: 'סבבה, אני יוצא גדול', אבל אז, בניגוד לאופיי, אמרתי: 'אני פוטרתי', וזה עולה לי בבריאות. אני עובר טיפול בהלם".

קשה להבין איך מנקודת מוצא של חרדת קהל ואגרופוביה הגעת לתפקידים הכי חשופים בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו. אתה סובל?

"אני מתגבר על הסבל. הצלחתי לחפות על הקשיים באמצעות דרכים עוקפות, אני נאבק להתגבר על החסמים. מעיתונאי נדרשת רמה מופרזת של חוסר טקט, ואילו אני עמוס בטקט. עיתונאי צריך להיות חסר בושה. לא התחלתי עם בחורות בצעירותי כי לא יכולתי לשאת סירוב. זה לא עבר עד היום. אני ביישן מטורף, מפחד מכישלון ומדחייה ולא יכול להפגין חולשה. אני תמיד בסדר, אף פעם לא צריך כלום".

יש פרדוקסים רבים באישיות שלך. מצד אחד אתה חסר ביטחון, ומצד שני אתה מפגין היעדר עכבות מוחלט, שחרור מופלג, משולל פילטרים - מה שבא לידי ביטוי במהלכים כמעט התאבדותיים.

"אני הפחדן הכי אמיץ שאני מכיר, והאמיץ הכי שפן. אני ניצוד. רודפים אחריי כבר הרבה זמן. עובדה שהפכתי לעיתונאי שנושך ובועט ושורט והולך עד הסוף ושורף גשרים ושדות, שזה בדיוק הפוך לנטייה הטבעית שלי.

"כשאומרים לי: 'זו לא שיחה לטלפון', אני אומר: 'אין אצלי דבר כזה. אצלי הכול לטלפון', כי אין לי מה להסתיר. לא ימצאו אצלי קבלה או מתנה שאני מסתיר. למה שירצו להזיק לי?".

אולי כי אתה עצמך צייד.

"בשנתיים האחרונות הבנתי שאני ניצוד. רדפו אחריי בטלוויזיה החינוכית וכמעט סגרו אותה בגללי, זה היה מעשה נבלה. בקול ישראל ובגלי צה"ל פעם היו מתחננים שאעלה כפרשן - היום אסור להעלות אותי, אלא במקרים מיוחדים. חשבתי שב'מעריב' לא יצליחו לפגוע. חשבתי ששם אני חסין. וטעיתי. צדו אותי".

ניצחו אותך?

"אולי ניצחו אותי. השבוע שידר רביב דרוקר ידיעה ששרה נתניהו נפגשה עם יהודה ויינשטיין בבקשה שהמדינה תכסה את כל ההוצאות של הבית בקיסריה. נצבט לי הלב מהפרסום. את כל החשיפות האלה על הניסיון הבלתי נלאה שלה שהמדינה תממן מימון מלא של ההוצאות שלה בקיסריה, כבר פרסמתי לפני שנתיים-שלוש. לפני כמה חודשים נודע לי על הפגישה שלה עם ויינשטיין, הצלבתי ואימתתי את הפרטים, אך לא פרסמתי. בדיעבד אני מבין שפחדתי. אמרתי לעצמי: 'חלאס עם שרה נתניהו'. נשברתי מכל המתלהמים שרדפו אותי. זה לא קרה לי בחיים קודם. גם ב'מעריב' של ניר חפץ פרסמתי כמעט כל מה שרציתי. מבחינתי זו רעידת אדמה, שהיה לי סיפור שיש לו משמעות ולא פרסמתי אותו. 30 שנה אני נלחם על סיפורים כמו דובה שכולה, בשיניים ובציפורניים, בתפיסה שאסור לשבת על סיפור יותר מיום אחד כדי שלא יברח. ובסוף אני לבד, עם שלושה ילדים שצריך לפרנס. בסוף הם ניצחו".

את הקרב או את המלחמה?

"זה הפסד טקטי, כי בסוף אני פה. תאמיני לי, ורד, אני לא מתכוון ללכת לשום מקום.מאז העזיבה אני חווה חוויה מדהימה ומזככת, מבחינת התגובות של הציבור. אני חווה את ההתגלות של הפייסבוק".

היית מהנמנעים. החזקת חשבון לא פעיל.

"לא הרגשתי צורך לכתוב בשום מקום שהוא לא 'מעריב'. עכשיו התחלתי לכתוב בפייסבוק. כתבתי את ההודעה על הפיטורים שלי ופתאום מאות אנשים, שאני לא מכיר, כותבים לי תגובות כל כך מרגשות, ואני עונה, ונוצרות שיחות. זה עולם שפעם היה בשבילי מעבר להררי החושך, ועכשיו אני יכול לגעת בו. יחד עם כל הרוע שיש ברשת זה מנגיש אותך לעולם. פתאום אני חווה את החוויה הזו בשבוע אחד. התקשר אליי מישהו ממגרון, מה לי ולמגרון? הוא כל כך ריגש אותי. הייתי צריך להיות מפוטר כדי להגיע לכזו רמת אינטימיות עם מתנחל במאחז לא חוקי".

"היה לי חוזה ב'ידיעות'"

לפני חמש שנים אמרת לי שאתה שוקל לעזוב את התקשורת.

"בסוף החלטתי להישאר ולהמשיך להילחם.היה לי בסוף שנות ה-90 חוזה חתום ב'ידיעות אחרונות' בתקופת אילון שלו. אבל אז עופר נמרודי הורשע, והחלטתי שאני לא יכול לעשות את זה ל'מעריב'. 'ידיעות' זה מקום שמאוד קשה לבלוט בו, אתה אחד בין רבים. ב'מעריב' נשארתי אוחז בתורן הראשי שלא ייפול.

"אחרי שנוחי קנה את 'מעריב', באחד המשברים, אמרתי לאחד מראשי הדסק שאנחנו עוד יוצאים לאור, אבל נוחי סגר את העיתון כשמינה את ניר חפץ לעורך הראשי. בדיעבד הגזמתי. אבל הייתה תחושה מאוד כבדה, כי היה ברור שאחרי כל השנים של החופש מנסים לתעל את העיתון למטרות לא רלוונטיות".

מה זה לתעל?

"לתרום אותו למאבקים של אי.די.בי. מצד אחד, החופש שלי נשמר במלואו כמעט, וזה לא מובן מאליו, ולכן איני יכול להגיד שפגעו בחופש העיתונות שלי, אבל פגעו בשם של 'מעריב'. הבעיה הכי גדולה של נוחי, שהוא נכנס לעסק שהוא לא מכיר".

חלקת איתו את תובנותיך?

"אמרתי לו שעיתונות ומו"לות זה עסק הרבה יותר שביר ורגיש מהעסקים שהוא מכיר. זה כמו פורצלן, כשהוא נשבר - אי אפשר להדביק. המודל של נוחי היה נוני, אך הוא לא יודע לעשות את זה. נוני הוא מו"ל לגיטימי, מו"ל חשוב. 'ידיעות' היה עיתון מאוד חשוב והיום הוא עוד יותר חשוב, כי הוא אולי האחרון.

"אין בכל העולם מו"ל בלי אינטרסים, אך המינון הוא בין שמירה על חופש העיתונות לבין המשחקים הקטנים בחצר האחורית. זה מינון כל כך רגיש. לשלוח את ניר חפץ לעשות סדר ב'מעריב' היה כמו להכניס פיל לחנות פורצלן".

ב"דה-מרקר" לא בחלו בניצול הפלטפורמה העיתונאית כדי לסגור אתו חשבונות.

"זהו בדיוק. במקרה של נוחי הוא גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. הוא ואנשיו כמעט ולא ניצלו את הכוח, וגם די נחשפו במלוא ערוותם. זה היה חובבני".

לא פורסמו תחקירים נגד שוקן או רולניק.

"אני לא יפה נפש. אני יודע להילחם. כשגיא רולניק ב'דה-מרקר' עושה עליו ג'יהאד, 'מעריב' צריך להשמיע את התשובה בלי לפגוע בחופש העיתונות. הבעיה שהם לא ידעו לעשות את זה. צריך לשמור על איזון שיאפשר לך בדברים החשובים באמת להחזיר לרולניק מה שמגיע לו. כל בוקר רולניק והחיילים שלו, 40 איש, מתנפלים עם קלשונים על אותה מטרה - נוחי".

לו אתה העורך, כיצד היית נוהג?

"לא הייתי מנסה להתעלם ממהפכת הסלולר. זה המעשה הכי מטומטם שנתקלתי בו ב'מעריב'. זה מסוג הדברים שאתה שואל את עצמך: מי נתן את ההוראה, ומה היה התהליך החשמלי שנתן את ההוראה המיותרת הזו. בבוקר מהפכת הסלולר אתה צריך לתת על זה ידיעה בולטת ולסקר אותה כמו עיתונאי ולא כמו פרסומאי, וליד זה לתת פרשנות מאוזנת עם הצד השני ולנצל את הכוח שלך עם גילוי נאות. היום, בסופה של מהפכת הסלולר, מתברר שהם צדקו. הסתבר שהשחקנים החדשים הם לא מה שהובטח, שלא הייתה נהירה אליהם, ושיש עוד שיקולים חוץ מלחסוך כמה שקלים".

יכול להיות שלא הייתה הוראה כזו?

"כן. כולנו שאלנו את עצמנו: 'יכול להיות שנוחי לא יודע על השטויות האלה?'. יכול להיות. עד רגע זה לא יודעים אם הייתה רוח המפקד או יוזמה אישית של מישהו שרצה למצוא חן בעיני מישהו.

"דוגמה שנייה הייתה הורדת הדירוג של אי.די.בי. ריבונו של עולם, איך אתה יכול להתעלם מדבר כזה?! אף אחד לא מחכה ל'מעריב' שיגלה לו את זה. אז תן את זה בולט, תן את זה גאה ויפה ותוסיף פרשנות - אי.די.בי יציבה, יש לנו מספיק מזומנים כדי לשרת את החוב, ואז אתה משיג מה שהמנוף של 'מעריב' אמור לתת לך.

"מדובר בשני סיפורים שהם רעידת אדמה. ברגע שאתה מחביא את שני אלה, אתה מאבד את האמינות שלך כעיתון. זו הייתה השנה הכי מדכדכת, דורסנית ואכזרית שעברה על האנשים בגלל דפוסי ההתנהגות האישית של אנשים, ואיני מתכוון לנוחי דנקנר".

למה אתה לא עורך?

"לא רוצה לקבל החלטות, לא רוצה לנהל, לא רוצה לפטר. כל האנרגיה שלי צריכה להתמקד במה שאני יודע לעשות: כתיבה וסיפורים. חוק התפוקה השולית הפוחתת - כל אחד צריך לעשות מה שהוא יודע לעשות".

אבל אתה גם פרפורמר, גם מנחה בטלוויזיה ועכשיו גם שחקן בקאמרי, בהצגה "קיזוז" - מיומנויות שהן מעבר לכתיבה.

"למה אני צריך להיות עורך ולשבור את הראש מה יהיו הסיפורים למגזין סופשבוע, במקום לחשוב על הטור שלי ולדאוג שהאינפורמציה תהיה הכי מדויקת והכתיבה הכי מענגת?".

"פתטי לגנוב טלנטים"

עד לכניסתו של נוחי דנקנר ל"מעריב", שלט כספית בעיתון שליטה מוחלטת. הדברים השתנו עם מינויו של העורך ניר חפץ, שלא ראה איתו עין בעין. בין השניים התפתחו יחסים מעורערים.

"בתקופת נוחי התפטרתי פעמיים בגלל החוויות הלא פשוטות שהיו שם. הוא וחיים גבריאלי היו בסין בזמן שהודעתי על ההתפטרות, ואז חיים התקשר ואמר: 'חכה שנחזור'. הם הבטיחו שהמצב ישתפר ואני נשארתי. בפעם השנייה התפטרתי אחרי חוויה לא פשוטה. ראיתי מה קורה ב'מעריב', ולא רציתי להיות חלק מזה.

"יש לי המון שעות נוחי. אני מאוד אוהב אותו ומעריך אותו. האופנה הזו, של לרקוד הורה על כל אנשי העסקים הגדולים, מגעילה אותי. מדובר בציוני, אוהב הארץ, שבנה כמה דברים משמעותיים, שכוונותיו טובות, שתרם הרבה לפריפריה, אבל עשה גם שגיאות ניהוליות".

מה הייתה שגיאה ניהולית בעיניך?

"שגיאה אחת הייתה הניסיון הפתטי לגנוב את הטלנטים של 'הארץ', שנגמר בבכי. ההחלטה השנייה הייתה מוסף ז'ורנל המזעזע".

מזעזע? זה היה מוסף איכותי, אינטלקטואלי ומבודל.

"זה לא מתאים ל'מעריב'. עובדה, זה כמעט סגר את העיתון. את יודעת מה הלך במרכזייה? היו הרבה ביטולי מינויים בגלל זה. 200 שיחות טלפון ביום היו על זה. מאיפה עזות המצח לעשות כזה שינוי בלי להתייעץ באנשים שעובדים ב'מעריב' 30 שנה? ישבו הגאונים והחליטו. אני מכיר את הגנטיקה של הקוראים והמנויים. אפשר היה להתייעץ".

"מתחבר לחלשים"

הסיפורים שאתה מפרסם שונים במובהק מהסיפורים בעיתונים אחרים. כמעט לא עוברים צנזורה.

"בחבורה הקרובה שלי, שכוללת שלושה אנשים, שניים מהם עיתונאים ואחד פוליטיקאי, לכל אחד יש כינוי. הכינוי שלי הוא 'הנוגש!', כי אני בן אדם עם סימן קריאה, כי אני הולך עד הסוף. זה עניין של אומץ. יש עיתונאים שחושבים 'אוי ואבוי אם אלך עם הסיפור הזה בעוצמה הזו, לא ידברו איתי'. ואני חושב שאם לא ידברו איתי זה לא נורא. אני רגיל לעולם שלא מדבר איתי. זה משביח עיתונאי, ולא מגביל אותו.

"יש עיתונאים, ואני מתכוון לאחד ספציפי, שאם אין להם פטמה שלטונית שתיתן להם עדכונים - אין להם קיום. אחרי 35 שנה שהוא היה צמוד לפטמה אחת, הוא צמוד עכשיו לפטמה שנייה. אם אני צמוד לפטמה של מישהו בשלטון - אני מרגיש רע. התמיכה שלי באולמרט התחילה יום אחרי שהוא כבר לא היה בשלטון, והתמיכה בביבי, כשהוא היה הכי חלש".

לאיזה חלק באישיות שלך זה מתחבר?

"אני מתחבר לחלשים. זה עניין גנטי. כשיש עדר שמסתער, אני אהיה בכיוון ההפוך. יש יותר מדי עיתונאים שנוצרו כדי להתחבר לשלטון, במקום לבקר אותו. יש עיתונאי מסוים שיושב בסלון של 'מקבל החלטות' ומשוכנע שהוא עושה עבודה עיתונאית".

רביב דרוקר אמר לנו בראיון שהוא גוזר על עצמו הימנעות מהתרועעות עם אנשים במעגלי עשייה. אתה לא מחיל על עצמך את האיסור הזה.

"עובדה שהגענו לאותו מקום, רביב ואני. אנחנו שני העיתונאים היחידים שנכנסים לכביסה המלוכלכת של שרה נתניהו. רודפים אחרי שנינו, אנחנו טרף. לכן, איני מרגיש צורך להצטדק בפניו. אלך לכל מקום שאליו אוזמן, ושיהיו בו פוליטיקאים ואנשי עסקים, אלך לכל שמחה משפחתית שבה אוכל להוציא סיפורים. איני צריך להוכיח שזה לא יגרום לי לעשות חשבון לאף אחד מהם. חבריי הטובים ביותר יודעים שאני עושה הפרדה מוחלטת, שאם אני שומע משהו שקשור בהם - הם יקבלו בין העיניים בטווח מטר.

"לא אהיה דייר קבוע בסלון באקירוב, אבל אין לי שום בעיה להתרועע עם מקורות כל עוד אני יודע שזה לא משפיע על השיפוט שלי ולא מונע ממני למתוח ביקורת על אותם אנשים עצמם. כל מי שקורא אותי יודע שאין לי אוהבים ואין לי חברים".

מה שאין לך בעיקר זה אינהיביציות.

"אולי זה מהמקום שאני לא לוקח את עצמי ברצינות. אני מאלה שחושבים שהכול יסתדר. מול המחשב אני אדם נטול עכבות לחלוטין. קוראים לי 'המתאבד'. התאבדתי בשביל כל כך הרבה אנשים, זרקתי את עצמי על הגדר, אני לא לוקח שבויים. בשביל תת אלוף שמואל זכאי שנזרק מצה"ל הסתערתי על רמטכ"ל ואלוף. עשיתי את זה גם בשביל אורי בר לב שדודי כהן רצה להעיף מהמשטרה, אותו כנ"ל גם על אולמרט, שאף פעם לא היה במיליה שלי. אני מאמין שעשו לו עוול, גם לגבי אשכנזי. הסוד הוא לא לחשוב אף פעם: 'מה יצא לי מזה?'. מרוב מפעלותיי העיתונאיים לא יצא לי כלום חוץ מצרות. אני מתנתק מכל מערכת הביטחון בשביל אדם שכבר יצא מהמערכת ויש לו שנות צינון מהפוליטיקה. זה מה שמוביל אותי - אם אני רואה עוול, אני משתולל נפשית".

אם כך, אין בך חמלה על שרה נתניהו?

"שרה היא הבנאדם הכי חזק במדינה. אין אדם חזק ממנה, כולל ראש הממשלה עצמו. על פיה יישק דבר. בעלה לא יכול לפגוש אנשים שהיא לא רוצה שיפגוש. אחד מהם יושב מולך. אני פרופסור לענייני נתניהו. יש לה את תוכנת ההפעלה שלו. למה נפתלי בנט ואנשיו עזבו את לשכת נתניהו? בנט אמר לי: 'אנחנו יושבים חודשים ומתכננים מהלך עם ראש הממשלה, ואז הוא חוזר אחרי הוויקנד, ואומר: שרה לא רוצה, ומבטל הכול'. בסוף הוא עושה מה שהיא אומרת. היא חייבת מישהו שיסמס לה בכל רגע נתון מי נמצא אצל ביבי. אני צריך לרחם על דבר כזה?

"ביבי משוכנע שהוא אוהב את שרה. זה אמיתי לגמרי, שהוא מחזיק לה את היד. זה אותנטי. יש פה אישה שמנהלת את המדינה שלי. השרים מפחדים ממנה פחד מוות. ללימור לבנת קראו בלו"ז 'יהושע מצא' כל הקדנציה הראשונה".

כספית הוא אחד האנשים המושחזים, הפתוחים והמשוחררים בסביבה. אולי משוחרר מדי. הוא עצמו יודה, שידו לא פעם קלה על ההדק. ויש מחיר ללהיטותו, עובדה שכבר נפל עם סיפור או שניים. לפני 15 שנה נקלע להסתבכות בפרשת יחיעם אוחנה והשופט תיאודור אור, שהקימה עליו את כל חבריו מהתקשורת.

עברת חוויה של התנפלות עדרית ב-97', אחרי סיפור שפרסמת והתברר כשגוי.

"זה היה גיהינום. זו הייתה התקופה הכי קשה בקריירה שלי. זה לא הגיע לי. הגיע לי על אלף פעמים אחרות, על פשלות אחרות, לא על זה. הסתערו עליי חבריי הטובים ביותר - אמנון אברמוביץ', נחום ברנע. מספרים עליך סיפורים בטלוויזיה שלא היו ולא נבראו, מדברים עליך מאחורי הגב. העוצמות היו חזקות. לא ישנתי בלילה, הבטן שלי התהפכה, ראיתי את מעשי ידיי טובעים בים, את כל מה שעשיתי בקריירה מתאדה בתוך שניות, כאילו נפלה פצצת גרעין באמצע הסלון. בהתחלה זה די פירק אותי. היו לי תופעות גופניות ממש - נתפס לי הגב. תמיד בלחץ הגב נתפס לי. הייתי צל של עצמי במשך חודשים. הטראומה עצמה נמשכה שנים. אני זוכר כל מילה, מה כל אחד אמר עליי בתקופה זו".

נקמת?

"לא יצאתי למסע נקמה, כי אני הולך הלאה. אבל יש דברים שעליהם ארדוף אנשים עוד הרבה זמן".

את מי תרדוף?

"שלמה נס ימצא אותי על הזנב שלו עוד 30 שנה. וזה ממקום ענייני לגמרי. לי הוא עשה טובה, אבל לדעתי הוא פגע ב'מעריב' מסיבות של אינטרסים אישיים. כנ"ל שלמה בן צבי. שלמה נס אפשר לבן צבי לזכות ב'מעריב', כי כך יושג מנוף על 15 אלף מתפקדי ליכוד, ואשתו של נס מתמודדת בפריימריז. אסור היה לזה לקרות. לדעתי הוא נגוע בניגוד עניינים (מכירת "מעריב" אושרה בבית המשפט ללא התנגדויות. ור"ר). אתה בתוך קמפיין פריימריז של אשתך, שזה הדבר הכי חשוב לך בעולם, יותר מהכסף, ואתה שולח מיילים לאלפי אנשים בישראל שיתרמו לקמפיין של הגברת שלך וכל זה קורה בימים שאתה פועל למכירת 'מעריב' לבן צבי. על העובדה הזו מישהו יכול לחלוק?

"עובדה מספר 2: יש שתי הצעות לרכישת 'מעריב', ההצעה של אלי עזור שברור לכל מי שמבין שהיא טובה ושומרת על בית הדפוס והעיתונאים, והשנייה פחות טובה. ואז אתה מתחבר להצעה הפחות טובה, לדעתי, שמפרקת את העיתון מבית הדפוס שלו. אותה הצעה שאתה פועל לאישורה בבית המשפט שייכת לאדם החבר ב'מנהיגות יהודית', שזה שם אחר לפייגלינים, קבוצת הלחץ הכי גדולה בליכוד, ויש לו ערוץ פתוח עם פייגלין עצמו. יש מדינה מתוקנת שדבר כזה יכול היות לקרות בה?".

"אכלתי לחם עם שמן"

אתה נוהג אותנטיות בעולם של פוליטיקאים שלא יוצאים מהבית בלי מסכה.

"זה נכון שהעולם הפוליטי מלאכותי, אבל בסוף יש בי את הילד הקטן שלא מוכן לעשות הצגה, לא מוכן לייפות. הייתה לי אימא מאוד דומיננטית. נפרדתי ממנה השנה. בקטע הזה של לשקר היא הייתה מאוד קשוחה כלפיי. היא דאגה להטמיע בי, באמצעים שהיו נהוגים אז, את הציווי קודם כל להגיד את האמת. יש לי גרעין רדיואקטיבי שלא נכבה לעולם, שצריך להגיד את האמת. משהו קשוח כזה".

הכול מתחיל מאימא.

"הייתה לי ילדות קשה בחולון, אבל הייתי מאושר. הלכתי עם בגדים שאימא שלי תפרה לי, כי לא היה כסף. כשכל החברים שלי המשיכו לשחות בבריכה, אני נאלצתי להפסיק, כי לא היה כסף. למדתי מאימא שלי שלחם עם שמן זה טעים. לא הייתי רעב, אבל הייתי צריך להילחם על כל דבר".

לולא זה, לא היית מי שצמחת להיות.

"אני מסתכל על ילדיי, שמקבלים כל מה שנחוץ להם, ואומר לעצמי: 'הם לא מוכנים לעולם, לג'ונגל הזה'".

עכשיו, עם הפיטורים, אתה אכול חרדה לגבי עתידך הכלכלי?

"יש בי חרדה קיומית לפרנסה. עם זה אני אמות, גם אם יהיו לי 100 מיליון דולר. אני תמיד קונה הכי יקר, תמיד דופקים אותי ומרמים אותי, ובחיים לא הצטערתי על משהו שבזבזתי. יש לי סיפורים מסמרי שיער על תעלולים כספיים שעשו לי. אני איש עסקים גרוע מאוד, קטון אנשי העסקים".

מזל שיש לך סוכן שדאג לך לחוזה של 90 אלף שקל בחודש ב"מעריב".

"אין לי סוכן. אף פעם לא ביקשתי שיעלו את השכר. תמיד עלה השכר כשרציתי לעזוב ואמרו לי: 'אז נשלם לך ככה וככה'. יכול להיות שאני שווה את השכר שאני מקבל.

"כשלמדתי משפטים חייתי מאוויר. דודה שלי שילמה את שכר הלימוד ואת שכר הדירה וזהו. חלטרתי בעבודה כחוקר פרטי. היה לי חבר, דורון ברוש, שהיה לי איתו הסכם. הוא היה משיג את הממרחית ואני - את הלחם. היום אני בזבזן מטורף, אוהב לתרום. בחדר מלא מיליארדרים, את הטיפ הכי גדול אני אתן. מנקה במקום העבודה שפרצו לה הביתה וגנבו את שכר הדירה, 6,500 שקל, יכולה להביא אותי לדמעות ולגרום לי להוציא צ'ק ולתת את הסכום מכיסי. כשאיתי, הבן שלי, חגג יום הולדת 6, מצאנו ילד עני וקנינו לו מחשב. רציתי שיראה את זה.

"הכסף נשפך ממני כל הזמן. בחיים לא מימשתי תלושי חג, תמיד נותן למנקים במערכת. בגלל שבאתי ממקום כזה של חסך, אני נגטיב של ההורים שלי שחסכו מאוד. אם אבא שלי היה רואה דוח ויזה שלי, הוא היה חוטף דום לב ומת".

יאיר לפיד ויתר על 150 אלף שקל משכורת חודשית בעיתונות לטובת הפוליטיקה.

"לא כל עיתונאי עשה את הוויתור של יאיר. זה לא אורי אורבך או מיקי רוזנטל. יש הבדל. בגלל שהוא הלך מעמדת העיתונאי הכי פופולרי ומרוויח בישראל, יש לו רק מה להפסיד. הוא ושלי יחימוביץ' מתחרים עכשיו על מקום בממשלת נתניהו, וזה די מדכא. שלי היא חיה פוליטית מטורפת. היא פוליטיקאית מיומנת ואולי מרושעת. ראיתי מה היא עשתה לבוז'י המסכן, ובוז'י לא פראייר, הוא סכינאי, והיא אכלה אותו בתרגילים. לפני הבחירות בעבודה, ערוץ 2 פרסם סקר מטעם, שאנחנו לא הסכמנו לפרסם, שאומר שזה או שלי או עמיר פרץ. באותו רגע בוז'י כבר לא היה אקטואלי".

למה אתה לא הולך להגיש מהדורה מרכזית בחדשות ערוץ 2?

"גם חברת החדשות של ערוץ 2 נמצאת מתחת למגף. הם נתונים לחסדי הרגולציה, תלויים בממשלה בנושא קבלת רשיונות. תראי איזה מסע עוברים מול הזכיינים עיתונאים שעדיין מעזים לבקר את השלטון".

פוליטיקה עדיין מחוץ לתחום מבחינתך?

"היה לי פיתוי ללכת לפוליטיקה. שם לפחות לא היו יכולים לפגוע בי, לסגור לי את מקום העבודה. והקטע הגדול הוא שהייתי יכול לעמוד על דוכן הכנסת, ולהגיד את כל מה שאני רוצה. אבל זו תהיה תבוסתנות. אני לא מוכן לוותר".

ללמוד לשחרר

איפה אתה משחרר?

"כשאני בארץ אני כל הזמן סובל מכאבי ראש של לחץ. הכאב מתחיל מהשרירים של הגב והעורף והם מציקים קבוע. הקיבה שלי התרגלה לכמויות בלתי נתפסות של משככי כאבים, מסוג אקמול ודומיו. אבל ברגע שאני יוצא לחופשה בחו"ל ואין לי מחויבות מיידית, באותה השנייה נעלמים כאבי הראש".

תגובות

מטעמו של שלמה נס נמסר בתגובה: "דבריו של בן כספית הם לא רק הוצאת דיבה לשמה, אלא גם מהווים איום בנקמה וברדיפה. אם בסגנון כזה מתבטא אחד מבכירי התקשורת הישראלית - מה יגיד עיתונאי מתחיל?

"ומה האמת? (שכמובן אינה מעניינת את בן כספית): הצעתו הכספית של בן צבי הייתה גבוהה משמעותית מזו של עזור! גם מספר העובדים שיועסקו - היה גבוה יותר בהצעת בן צבי. עובדה: גם פרקליטיו של עזור לא טענו נגד העסקה, שאושרה על ידי השופטת אלשיך, הנאמן השני - עו"ד ירון ארבל וכונס הנכסים הרשמי ממשרד המשפטים. ואגב, אם כבר עוסקים בניגוד עניינים - האם לא העובדה שבן כספית מועסק על ידי אלי עזור היא זו שהביאה אותו לנקוט בעמדתו? יחד עם העובדה ששכרו ב'מעריב', טרם פוטר, היה שכר עתק של 'טאלנט'".

שרה נתניהו, נוחי דנקנר, גיא רולניק, ניר חפץ ואהוד ברק סירבו להגיב לדברים.